דררת קרמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgדררת קרמר
דררה
מצב שימור

מצב שימור: ללא חשש (LC)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששconservation status: least concern
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: תוכאים
משפחה: דרראים
סוג: דררה
מין: דררת קרמר
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Psittacula krameri
תחום תפוצה
Rose ringed parakeet range.PNG
דררה במתחם הכנסייה הרוסית באבו כביר

דְּרָרַת קְרַמֵר (שם מדעי: Psittacula krameri), המוכרת גם בשם דררה ירוקה, או דררה מצויה, היא מין תוכי טרופי החי בלהקות בתפוצה טבעית באפריקה ובאסיה, בעיקר בתת-היבשת ההודית ובמרכז אסיה. המין התיישב דרך קבע בארץ ישראל, ונחשב באזור מין פולש.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדררת קרמר יש גוף קטן, צבעה ירוק בהיר וזנבה ארוך, עם מדרגות. אורכה הממוצע הוא 41 סנטימטרים, מתוכם 23 סנטימטרים אורך זנבה. אורך כנפיה 15 - 17.5 סנטימטרים, ומוטת הכנפיים היא 34 - 39 סנטימטרים. חלקו העליון של מקורה אדום והתחתון שחור. לזכר הבוגר צווארון שחור בין הסנטר לצדי הצוואר. בעורף הוא נעשה ורוד בהיר. לצעירים יש נוצות זהבהבות, המקורים אדומים והזנב ארוך.

צבען של רוב נוצות הדררה הוא ירוק. צבעם של הבטן, הפנים והחלק התחתון של הכנפיים הוא צהוב וירוק, אולם בהיר מצבע הנוצות. עורפו וחלקו האחורי של ראשו הם בעלי גוון כחול (רק אצל הזכר). לזכר פס שחור המתחיל בסנטר ונגמר באזור הלחיים. בעורף יש פס ורוד המשלים את הפס השחור ויוצר מראה של טבעת מסביב לצוואר. בצוואר הנקבות, לעומת זאת, לא קיימת טבעת זו. הטבעת מתחילה להופיע בגיל 18 חודשים, ובגיל 32 חודשים היא כבר ברורה לגמרי. נוצות הזנב האמצעיות הן ירוקות וחלקן כחולות. במבט מלמטה, נוצות הזנב בצבע צהוב, כאשר האמצעיות נוטות לצבע שחור. חלקו האמצעי של זנב הנקבה הוא לרוב קצר משל הזכר. המקור אדום עד אדום כהה עם קצה שחור. העיניים בצבע צהבהב (אצל הנקבות – אפור-לבן), הרגליים קצרות, בצבע ירוק- אפור, אצבעות הרגליים ארוכות - שתיים פונות לפנים ושתיים פונות לאחור.

משקלה של הדררה נע בין 100 ל-200 גרמים ויש לה כוח רב. הדררות מסתובבות בקבוצות של עד תשעה פרטים וכן עפות גם לבד. תוחלת חייה בשבי יכולה להגיע ל-20 שנים, אך נצפו פרטים שהגיעו גם לגיל 30 ובטבע עד 15 שנים. בין הדררות נפוצים הצבעים: ירוק, צהוב, אפור, כחול ולבן.

בשעת מעוף הדררה מחפשת זרמי אוויר ובכך חוסכת אנרגיה, אבל כושר הניווט שלה איננו טוב ביותר. לדררה יכולת דיבור מעטה. שריקתה חזקה מאוד, עד שאפילו מגובה של כ-50 מטר אפשר לשמוע את שריקותיה. כשמחתימים אותה או מרגילים אותה ל"אכילת יד" היא ידידותית, אך לעתים מסוגלת לנשוך נשיכה לא חזקה, שאינה פוגעת כלל.

הדררה נשארת לרוב באזור מסוים ונעה רק בתחומי אזור זה. היא משמיעה צעקות חזקות בעיקר בזמן תעופה ושהייה על עצי קינון. בשבי, נותנת אמון בבעליו יחסית מהר. הדררה אוהבת ללעוס, לכרסם ולהתקלח.

מוצא ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הדררה הוא במערב פקיסטן, צפון הודו, נפאל וציילון, משם התפשטה למערב אפריקהגינאה, סנגל, דרום מאוריטניה (אזור מרוקו ואלג'יר), צפון סומליה, צפון אתיופיה וסודאן. חיה בשטחים פתוחים עם עצים, סנים (סנה), יערות יבשים או שולי יערות פתוחים. ניתן למצוא דררות כמעט תמיד באזורים מיושבים. הדררות פושטות על מטעי פירות וקפה.

הדררות נפוצות מאוד ברחבי העולם, אולם באזורים רבים הדררות נמצאות באופן עונתי בלבד.

בתי גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפוצה בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדררה נפוצה בדרום אסיה מבורמה דרך הודו ואירן לערב, ובאזור הסאהל באפריקה.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית מכונה לעתים בסתמי דְּרָרָה, כשם הסוג, מאחר שזהו המין היחיד מהסוג המצוי באזור.

דררת קרמר בפתח קן בחורשות אקליפטוס בפארק הירקון בתל אביב

בית הגידול של הדררה הוא נוף עצים. בישראל, הדררה היא פליטת תרבות, והיא מוגדרת כמין פולש באזורים נרחבים של העולם המערבי. עקב אופיה האופורטוניסטי והאגרסיביות שלה במאבק על נקודות קינון, הדררה דוחקת מינים מקומיים ומשתלטת על אזורי מחיה רבים. בעבר נקשרה התפשטות הדררה להתיישבות אדם, וכן הצטברו תצפיות רבות על פלישה גם לתחומי מחייה מבודדים. הדררה היא אחד משני סוגים של תוכאים, (בנוסף לתוכי גמד Nandayus nenday, המוכר גם בשמות קוניור שחור ראש/קוניור ננדיה) הנמצאים בישראל. בשנות ה-80 של המאה ה-20 נראו הדררות הראשונות בארץ ישראל. הדררות ככל הנראה ברחו ממגדלן בשרון והחלו להתרבות בבר.

ניתן למצוא ריכוזים גדולים של דררות בחורשות אקליפטוס וצפצפה באזור עמקי הצפון, רמת הגולן, באזור השרון בפרט ראש העין לאורך מישור החוף עד באר שבע, וסביב יישובי אדם ונאות מדבר, בנגב ובמדבר יהודה. ביער חדרה ישנו ריכוז גדול של דררת קרמר.

דררת קרמר חיה במושבות, ומתרבה באופן חופשי בטבע ובסביבות עירוניות. בין היתר ניתן לראות דררות בחורשת האקליפטוסים שבפארק הלאומי ברמת גן, בקמפוס גבעת רם ובעמק הצבאים שבירושלים . התוכי נזון מאגוזי פקאן, שסק, חמניות ופירות.

כתוצאה מכמותם הגדלה יותר ויותר הפכה הדררה לעוף המזיק לחקלאות.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דררת קרמר ניזונה מפרות ברוש בפרדס חנה-כרכור

הדררות ניזונות מחלקי צמחים שונים, כגון זרעים, גרגרים, פירות, פקאן ,פרחים, נקטר (בעיקר מפרחי סלמליה ואריתריה). לאחר הרבייה, בחלק מהאזורים של הודו, הדררות, בקבוצות ענק, מלקטות מזון בשדות ובמטעים, כגון דוחן, אורז, תירס, קפה ופירות שונים. לעתים קרובות הן גורמות נזק ניכר לשדות ולמטעים אלה. בשבי תזונת הדררה מורכבת מתערובת גרעינים (חמנייה, כוסמת, סוגי דוחן שונים, שיבולת שועל, חיטה, קנביס, גרעיני חמנייה בכמות קטנה, מונבטים), מגוון של פירות (תפוחים, בננות, תאנים, ענבים, אוכמניות ועוד), ירקות (ורד הבר, תירס חצי מבושל, גזר, גמבה, מלפפון ועוד), סוגי צמחים (שן הארי, כוכבית ופרחים שונים) ומזונות שונים (מזון ביצים, לחם מרוכך, ביסקוויטים כחטיף).

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוזלים של דררת קרמר

הדררה מגיעה לבגרות מינית בגיל 18 חודשים, אולם היא מתחילה להתרבות רק בגיל שלוש. גודל התטולה נע בין שלוש לחמש ביצים, עליהן דוגרת הנקבה במשך 23 ימים. הגוזלים מתכסים בנוצות לגמרי בגיל שבעה שבועות. שבועיים אחר כך הגוזלים עצמאיים. אם ההטלה הראשונה אינה מוצלחת, בדרך כלל תבוא עוד הטלה מיד אחריה.

הדררות חיות בלהקות של כ-60 חברים. אך בעונת הקינון, הלהקה מתפצלת לזוגות. לעתים הדררות כובשות חורי נקרים בעצים ומתיישבות שם. ההורים המסורים מטפלים בגוזליהם כחודשיים עד אשר הם עפים מן הקן והופכים עצמאיים.

הרבייה בשבי אינה קשה. נוהגים לבודד את הפרטים, שכן הם יכולים להיות אגרסיביים לפני ובזמן הרבייה. הרבייה מתחילה בין דצמבר לפברואר, כך שאם הכלוב נמצא בחוץ, יש לתלות את תאי ההטלה בחודש אפריל, כשמזג האוויר מתחיל להתחמם, כדי לקבל הטלות פוריות.

תוכים מזן הדררה שגדלו כציפורים מוחתמות עשויים לשמש ציפורי מחמד נוחות. כבר מימי קדם הייתה הדררה בשבי האדם ושימשה כציפור מחמד, אך לדררות חסרון בולט כחיות מחמד: הם לועסים כל דבר שבא לפיהם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאתר סנונית מתוך: "טבע וארץ", תמוז-אלול תשמ"ה, יולי-אוגוסט 1985 5, כ"ז בהוצאת החברה להגנת הטבע, מערכת טבע וארץ.