דרשנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

ביהדות, דרשנות היא נשיאת נאום (דרשה) בפני קהל בנושאי מוסר, הלכה, מקרא וכדומה, פעמים רבות תוך קישור לפרשת השבוע או לענייני דיומא. נושא הדרשה נקרא "דרשן". שני סוגי דרשנים היו: דרשן החי בקהילה בה קהל שומעיו היה קבוע, ו"דרשן נודד" אשר קהל שומעיו השתנה. בהיסטוריה היהודית תופעת דרשנות נודדת הייתה נפוצה באירופה בימי הביניים, בהם היה נהוג שדרשנים נודדים יסתובבו במקומות היישוב, ותמורת כסף היו דורשים לציבור המקומי.

סביר כי המונח נקרא כך בדומה ל"מדרש", וככל הנראה המונח "דרשנות" הוא גלגול מאוחר (מתקופת בית שני) של המונח "מדרש".‏[1] סביר כי גם מבחינה תוכנית מדובר בהשתלשלות של מסורת המדרש: בתרבות היהודית קיימים סוגים שונים של מדרש כתוב, ועל בסיסם התעצבה הדרשה המדוברת. אלה הם מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה. הדרשנות, בדומה למדרש, אינה מצטיינת בפרשנות פשט, אלא בפרשנות מרחיבה, על דרך המדרש. הדרשנים עצמם לא היו בהכרח תלמידי חכמים, ופעמים רבות הדרשנות הוזמנה; כלומר, הדרשן התבקש לקשור את דרשתו לנושא מסוים לפרשת השבוע או לסוגיה התלמודית הנלמדת, על אף שלא היה קיים קשר ישיר בין הדברים. בימי הביניים ובעת החדשה אף נכתבו כמה ספרים בידי רבנים אודות אומנות הדרשנות.

התפתחות הדרשנות לאורך ההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך הדורות היוותה הדרשה אחת הבמות הדתיות-חברתיות המרכזיות עבור החברה היהודית.[דרוש מקור] יש הטוענים כי הדרשה עתיקת יומין היא, ותחילתה עוד בימי הנביאים, ואף ייתכן שיש בתורה רמזים לקיומה.[דרוש מקור] יש המייחסים את ההתפתחות הראשונה של המדרש לתקופת בית שני, שבה היו קוראים את התורה, מתרגמים אותה לארמית - הלשון המדוברת באותה עת, ומוסיפים דברי הסבר ופירוש לפשט המקרא. הדעה המקובלת במחקר המודרני, משייכת את תחילתה של הדרשה לימי התנאים והאמוראים.[דרוש מקור] ישנם הסוברים כי היא באה כתחליף למתורגמן, וישנם אלה המשייכים את תחילתה לעליית מעמדו של בית הכנסת. מקור הדרשה כבר בימי הנביאים, ומקובל לראות בנבואותיהם מעין דרשה ציבורית. בימי בית המקדש הראשון והשני הלכו והתפתחו הדרשות בתוך תחומי המקדש, ועם חורבן הבית השני והתבססות דור יבנה, החלו הדרשות והדרשנים השונים לתפוס את מקומו של המקדש. הדרשות ביטאו את התפתחות התורה שבעל פה ומקובל לראות בהן מעמד ציבורי שיצר ועיצב את אופי התרבות היהודית שלאחר תקופת המקדש.

בימי הביניים הלכה והתפתחה תרבות בתי הכנסת, ונהוג היה לשאת דרשות בשבתות, בעיקר סביב פרשת השבוע. בבתי המדרש נישאו דרשות אודות סוגיות תלמודיות, נושאי הלכה ומוסר, לרוב בשיעור של הרב המלמד או של ראש הישיבה או בית המדרש. דרשה בולטת היא דרשת שבת הגדול, שבה דורש הרב בקהילתו בהלכות הפסח.

לפרסום רב זכתה דרשת הפרידה שנשא הרב מרדכי רוקח, אחיו של האדמו"ר מבעלז, אהרן רוקח, בינואר 1944, קודם ששניהם עזבו את הונגריה. הדרשה כללה דברי הרגעה ליהודי הונגריה, שחצי מיליון מהם הושמדו תוך חצי שנה ממועד הדרשה.

הדרשנות בזרמים המתחדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרבית הקהילות של הזרמים המתחדשים ביהדות, נשיאת דרשה היא חלק בלתי נפרד מהתפילה בציבור, וחלק חשוב מתפקידו של רב הקהילה.

הכנסת הדרשה לסדר התפילה הייתה אחד השינויים הראשונים שהוצעו על ידי מבשרי הרפורמה, אנשי תקופת ההשכלה היהודית, במאה ה-18, ואחד השינויים הראשונים שהונהגו בסדר התפילה לקראת סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. הדרשות נישאו בשפת המדינה, ובכך פנו לכלל המתפללים, ובפרט לנשים שרובן לא הבינו עברית. הדרשות התמקדו בדרך כלל בנושאים מוסריים, ולא בהלכה.

הכנסת דרשה בשפת המדינה לסדר התפילה הייתה אחד מהשינויים הפחות שנויים במחלוקת שהוצעו בתקופת הרפורמה, בין השאר משום שהחידוש יונק ממסורת הדרשנות היהודית, ואינו סותר את ההלכה. גם רבנים המחויבים להלכה אימצו את המסורת הזו, כמו הרש"ר הירש, אבי הנאו-אורתודוקסיה.

דרשת בר מצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקהילות רבות נהוג שחתן בר מצווה נושא דרשה, לאחר שעלה לתורה או במסיבה הנערכת לכבוד הגיעו למצוות. הכנת הדרשה היא חלק מההכנות לטקס הבר מצווה. בקהילות חרדיות נהוג שמיד עם תחילת הדרשה פותח הקהל בשירה רמה, כך שרק הרב היושב ליד חתן הבר מצווה שומע את דרשתו. המניע לכך הוא שלא לבייש את מי שאינו מסוגל להשמיע דרשה כהלכתה.

רב פורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפורים מקובל בישיבות המנהג של מינוי אחד התלמידים לרב פורים. תלמיד זה נושא בפני התלמידים דרשה היתולית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נחם אילן, כרמי הורוביץ, קימי קפלן (עורכים), דורש טוב לעמו - הדרשן, הדרשה וספרות הדרוש בתרבות היהודית, מרכז זלמן שזר, 2012

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שהוא עצמו גלגול מאוחר של המונח "לדרוש" במשמעות "לחפש". ראו בשני המאמרים ממט"ח בפרק קישורים חיצוניים.