דת בישראל
 |
יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | ||
| הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם. | |||
ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה היהדות היא דתם של רוב אזרחי המדינה. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לשנת 2008, 76.1% מהישראלים הם יהודים, 16.2% הם מוסלמים, 2.1% נוצרים, 1.6% דרוזים והשאר 3.9% (הכוללים בעיקר מהגרים מברית המועצות לשעבר) הם חסרי דת.
בקרב ערביי ישראל, נכון ל-2005, 82.7% הם מוסלמים, 8.3% הם נוצרים ו8.4% הם דרוזים.
תוכן עניינים |
[עריכה] דת ואזרחות
מדינת ישראל הוקמה כבית לאומי לעם היהודי. על אף שהחוק הישראלי מושתת על מתן זכויות אזרחיות שוות לכלל אזרחי מדינת ישראל ללא הבדל דת גזע ומין, בפועל כיום מדינת ישראל נותנת יחס מועדף בנושאים שונים לאנשים שעומדים בקריטריונים שהוגדרו בחוק השבות. טיפול מועדף ניתן ליהודים שמעוניינים להגר למדינת ישראל, כחלק מהמדיניות לעידוד הגדלת האוכלוסייה היהודית. לאורך השנים התפתחו שיטות חקיקה שהפלו לא-יהודים באופנים מרומזים. חלק מתקנות אלה בוטלו או תוקנו עם התגברות הביקורת השיפוטית והאקטיביזם השיפוטי.
[עריכה] היהדות בישראל
 |
ערך מורחב – יהדות ישראל |
רוב האזרחים במדינת ישראל הם יהודים, ורוב הישראלים היהודים שומרים על מנהגי היהדות בצורה כלשהי. לפי סקר שנערך על ידי מכון גאלופ הבינלאומי 25% מאזרחיה היהודים של ישראל נוכחים באופן קבוע בטקסים דתיים, לעומת 15% מהאזרחים הצרפתים היהודים, 10% מהאזרחים הבריטים היהודים ו57% מהאזרחים האמריקאים היהודים.
ההגדרה העצמית של היהודים הישראלים בני 20 ומעלה נכון ל-2009 (בסוגריים: 2006): 8% (7%) חרדים, 12% (10%) דתיים, 13% (14%) מסורתיים-דתיים, 25% (25%) מסורתיים-לא כל כך דתיים ו-42% (44%) חילוניים.[1][2] בקרב כלל הישראלים, 65% מאמינים באלוהים, ו85% מכלל היהודים הישראלים חוגגים את ליל הסדר. [3] אף על פי כן, על פי סקרים, בין 15% ל- 37% מכלל הישראלים מחשיבים עצמם כאגנוסטים או אתאיסטים[4].
מקובל להגדיר את קרבת הישראלים לדת על פי מידת שמירת המנהגים הדתיים. רבים מיהודי ישראל מגדירים את עצמם על רצף שבין דתי ובין חילוני, כשבתווך קבוצה גדולה של אנשים המגדירים את עצמם כמסורתיים. התנועה הקונסרבטיבית (הקרויה בישראל התנועה המסורתית) והתנועה הרפורמית, שהן התנועות היהודיות הגדולות בעולם[דרוש מקור], מקיימות נציגות קטנה בישראל, ולכל אחת מהן כמה עשרות קהילות, ובתי מדרש ללימודים גבוהים.
רוב הישראלים היהודים מסווגים את עצמם כחילונים או כמסורתיים. המונח "חילונים" פופולרי יותר בקרב משפחות ישראליות ממוצא אירופאי, והמונח "מסורתיים" בקרב משפחות ישראליות ממוצא מזרחי (מהמזרח התיכון, ממרכז אסיה ומצפון אפריקה). יש דו-משמעות בדרך בה שני המונחים הללו משמשים. לעתים קרובות הם חופפים, והם מכסים מגוון רחב מאוד של אידאולוגיות ומגוון של גישות לקיום המצוות והטקסים הדתיים.
בסקר שנערך בשנת 2007 על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא כי רק 27% מכלל היהודים הישראלים אמרו כי הם שומרים שבת, בעוד ש- 53% אמרו שהם לא שומרים שבת בכלל. הסקר גם מצא ש-50% מתוך הנשאלים היו מוותרים על עריכת קניות במהלך השבת כל עוד התחבורה הציבורית תופעל ופעילויות הפנאי ימשיכו להתקיים. אף על פי כן, רק 38% האמינו כי פשרה מסוג זה תקטין את המתח בין הציבור החילוני לציבור הדתי.[5]
מקור הסטטוס קוו בנושאי דת בישראל הוא במכתב הסטטוס קוו אותו כתב דוד בן-גוריון לנציגי אגודת ישראל ב-1947, טרם הכרזת העצמאות. המכתב עצמו התייחס לארבעה תחומים בלבד (שבת, כשרות, חינוך ודיני המעמד האישי), אך בהשפעתו נוצרה מוסכמה לגבי תחומים נוספים הנוגעים ל"פרהסיה" הציבורית במדינת ישראל.
במהלך השנים חלו שינויים בסטטוס קוו ולעתים נוצרו בשל כך משברים שונים. בין התחומים שנסובה סביבם מחלוקת ציבורית, בולטים בעיקר נושאי המעמד האישי ונושא השבת. בשנים האחרונות, בעקבות תחושת קיפוח ותסכול מצד הסקטור החילוני נוצרה תגובה חילונית עם הקמת מפלגות חילוניות במופגן (כדוגמת מפלגת שינוי) שלחמו במפלגות הדתיות, אולם ללא הישגים פוליטיים רבים עד כה.
נוצרו מחלוקות גם סביב נושאים נוספים, כדוגמת תוכנית הליבה, שירות לאומי, גיוס בחורי ישיבות לצה"ל (בסוף שנות הארבעים היו רק 400 תלמידי ישיבות שהרוויחו מהפטור, אך עם השנים הם גדלו ל-50,000 איש). לבסוף, קהילות היהודים המודרנית (היהדות הרפורמית) והמסורתית (היהדות הקונסרבטיבית), אף על פי שהם קטנות מאוד עדיין, החלו להפעיל את עצמם כאלטרנטיבה לשליטה האורתודוקסית בעניינים הדתיים במדינה.
[עריכה] תפקידה של הרבנות הראשית
הרבנות הראשית בישראל הוקמה במהלך תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל על ידי המנהל הבריטי, שבחר להקים רבנות ראשית רשמית במדינה שתהיה מורכבת מנציגים אשכנזים וספרדים מן הזרם האורתודוקסי בלבד, כחלק מהמאמצים לגבש ולארגן את החיים היהודיים כאשר הם התבססו על המודל הבריטי שעודד את נאמנותם המוחלטת של היהודים בבריטניה לכתר הבריטי, ובכדי לנסות ולהשפיע על חייהם הדתיים של היהודים בארץ באופן דומה. בשנת 1921 הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1864 - 1935) נבחר כרב הראשי האשכנזי הראשון והרב יעקב מאיר כרב הראשי הספרדי הראשון (הראשון לציון). הרב קוק היה מקור ההשראה לתנועה הציונית הדתית, והוכר על ידי כולם כרב הגדול בדורו. הוא האמין שהעבודה של היהודים החילוניים בכיוון יצירת מדינה יהודית בארץ ישראל היא חלק מהתוכנית האלוהית ליישוב ארץ ישראל. החזרה לישראל הייתה לפי השקפתו של הרב קוק לא רק תופעה פוליטית כדי להציל את היהודים מרדיפות, אלא גם אירוע בלתי רגיל בעל משמעויות היסטוריות ותאולוגיות.
לפני הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל בשנת 1917, האימפריה העות'מאנית הכירה ברבנים המובילים בקרב היישוב הישן כמנהיגיה הרשמיים של הקהילה היהודית הקטנה, שהורכבה בעיקר מאורתודוקסים מזרח אירופיים ואלו מהלבנט שעלו לארץ הקודש, בעיקר מסיבות דתיות. המהגרים האירופאיים התאחדו בתחילה תחת ארגון שהיה ידוע אז בשם "ועד העיר", ובהמשך שינו שם זה לעדה החרדית. הטורקים ראו ברבנים המקומיים בארץ כשלוחה של החכם באשי (הרב הראשי הטורקי), שהיה נאמן לסולטן.
בשל העובדות הללו הרבנות הראשית בישראל כיום עדיין בשליטה אורתודוקסית מוחלטת כמו שהייתה כאשר הוקמה בשנת 1948 ועדיין מחזיקה באופן בלעדי על כל האספקטים הדתיים-יהודיים של חיי תושביה החילוניים של מדינת ישראל.
דרך מערכת מורכבת של "ייעוץ והסכמה" ממגוון של רבנים בכירים ופוליטיקאים בעלי השפעה, כל הערים והעיירות בישראל בוחרים גם ברב ראשי מקומי משלהם אשר זוכים להערכה בקרב הקהילות המקומיות הדתיות כמו גם החילוניות ובכלל בקנה מידה ארצי.
דרך רשת ארצית של בתי דין רבניים, כמו גם רשת של מועצות דתיות אשר מהוות חלק אינטגרלי בכל רשות מקומית בישראל, הרבנות הראשית בישראל שומרת על שליטה בלעדית ולמעשה בעלת המילה האחרונה במדינה בכל הנושאים הקשורים לגיור, מתן הכשר לכל סוגי המאכל, טקסי הנשואין והגירושים היהודיים, ומפקחים על שמירה של חוקים מסוימים הקשורים בשמירת השבת, פסח (במיוחד בענייני מכירת או בעלות על חמץ), ההקפדה של שנת השמיטה בתחום החקלאי.
[עריכה] אתגרים מהשמאל ומהימין
הרבנות הראשית נמצאת באופן מתמיד תחת ביקורת ולחץ מהשמאל והימין של היהדות והקבוצות היהודיות בישראל. ישראלים חילוניים רבים אינם מרוצים מהעובדה שחייהם האישיים כפופים להחלטות של בית משפט דתי, אף על פי שהוא יהודי. מהצד השני, האוכלוסייה החרדית, כמו גם קבוצות חסידיות רבות, חושבות כי הרבנות הראשית מקלה מדי (בעיקר בנושאים שקיים בהם קונצנזוס דתי שבהם יש להחמיר), ו"ציונית מדיי", ושהיא "משרתת" את הממסד הפוליטי הישראלי, כך למשל, אפילו חברי הכנסת הלא-דתיים, יכולים להיות שותפים במועצה הבוחרת את הרבנים הראשיים של ישראל כל עשר שנים.
בנוסף על כך הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי בארצות הברית מנועים מהשתתפות בממסד הדתי בישראל ולא מוכרים כארגונים יהודיים דתים רשמיים בישראל. במשך השנים זרמים אלו ניסו להפיץ את השקפותיהם בישראל על ידי הקמת משרדים ובתי כנסת בישראל.
[עריכה] ירושלים והיהדות
|
|
ערך מורחב – ירושלים והיהדות |
ירושלים התקבעה לאורך השנים בתוך התודעה הדתית של העם היהודי דרך תפילות ושירים פופולריים. למעשה, היהודים שמרו על רוב בירושלים לפחות משנת 1864 לפי מפקד האוכלוסין הבריטי. בכל זאת, לחלק גדול מהישראלים החילוניים יש קשר מועט עם ירושלים ומבקרים בה לעתים רחוקות, בניגוד למרכזיות אשר ניתנה לה על ידי הקהילה הישראלית הדתית והקהילות היהודיות בגלות.
[עריכה] האסלאם בישראל
|
|
ערך מורחב – האסלאם בישראל |
האתר הקדוש השלישי בחשיבות למוסלמים בעולם נמצא בישראל (לאחר מכה ואל-מדינה אשר נמצאים בערב הסעודית) והוא מסגד אל-אקצא (הר הבית) אשר בו לפי האמונה המוסלמית מוחמד עלה לשמיים. אמונה זו משותפת לא רק למוסלמים בישראל, אלא לכלל המוסלמים בעולם, נותנת חשיבות רבה לכיפת הסלע ומסגד אל-אקצא הסמוך לו. ב-1967 ממשלת ישראל הכירה בסמכות של הוקף לנהל ולפקח על האתרים הקדושים למוסלמיים. ישראל תמיד הגנה על מסגד אל-אקצא ואפילו אוסרת על יהודים מלהתפלל באתר קודש הקודשים.
רוב המוסלמים בישראל הם ערבים סונים. בין השנים 1516 ל-1917 האימפריה העות'מאנית אשר השתייכה לדת הסונית שלטה בתחום הטרטוריאלי אשר כולל כיום את מדינת ישראל. השליטה שלהם חיזקה והבטיחה את המרכזיות והחשיבות של האסלאם כדת הדומיננטית באזור. כיבושה מחדש של ארץ ישראל על ידי הבריטים ב-1917 והצהרת בלפור אשר באה לאחר מכן פתחה את שעריה של ארץ ישראל בפני הגעתם של מהגרים יהודים רבים אשר רק התעצמו במשך הדורות. אף על פי כן, הבריטים העבירו את הממשל האסלאמי הסמלי שהיה קיים בארץ לשושלת ההאשמית בירדן, ולא לבית סעוד. ובכך ההאשמים הפכו לשומריהם הרשמיים של המקומות הקדושים האסלאמיים בירושלים וסביבתה, בייחוד בתקופה בה ירדן שלטה בשטחי יהודה ושומרון (1948-1967).
ב-1922 בתקופת המנדט הבריטי בארץ הבריטים הקימו את המועצה המוסלמית העליונה ומינו את אמין אל-חוסייני (1895 - 1974) בתור המופתי הראשי של ירושלים. המועצה בוטלה ב-1948 אבל המופתי הראשי המשיך להיות אחד מהמנהיגים המוסלמיים הערביים הידועים לשמצה של העת המודרנית, משום שהוא נהג להסית את המוסלמים נגד היהודים לעתים קרובות בכל מקום אליו הגיע.
ילדיהם של המוסלמים בישראל מקבלים לימודי אסלאם בחינם במסגרת בתי הספר שלהם.
[עריכה] ירושלים והאסלאם
|
|
ערך מורחב – ירושלים והאסלאם |
[עריכה] הנצרות בישראל
|
|
ערך מורחב – הנוצרים בישראל |
הנוצרים כיום הם הקבוצה הקטנה ביותר בישראל מתוך שלושת הדתות המונותאיסטיות הגדולות. רוב הנוצרים אשר חיים כיום בישראל הם ערבים או אנשים שבאו מארצות אחרות לחיות ולעבוד בעיקר בכנסיות או במנזרים.
למרות שלפי הדת הנוצרית ישראל היא המקום בו ישו נולד, חי, ומת (לפי המסורת הקתולית, כנסיית הקבר בירושלים היא המקום בו ישו מת ולבסוף נקבר - עובדה אשר הופכת את ירושלים לאחד האתרים הכי קדושים לנצרות) יש מעט מאוד נוצרים החיים בישראל לעומת המוסלמים והיהודים. הסיבות לכך הם משום ש: (1) עליית האסלאם הניסה את הנצרות מכמעט כל המזרח תיכון ומעבר לו. (2) מאז עליית הציונות המודרנית, כולל השינויים במצב הגאופוליטי בין כוחות העולם, מיליוני יהודים חזרו להקים את מדינת ישראל.
רוב הנוצרים בישראל משתייכים בעיקר לקהילת הנצרות האורתודוקסית המזרחית אשר מפקחת על מגוון של כנסיות, מנזרים, סמינרים ומוסדות דתיים בכל הארץ, במיוחד בירושלים, משום שהאימפריה הביזנטית אשר שלטה ברוב המזרח תיכון מהמאה ה-4 עד העשור הראשון של המאה ה-15, וזו הייתה האימפריה הזו שהזינה את הכת הנוצרית הידועה כנצרות האורתודוקסית המזרחית בעקבות פילוג הכנסייה הנוצרית של שנת 1054, עד שהשליטה שלהם בארץ הופסקה לראשונה על ידי הממלוכים בשנת 1291 ולאחר מכן באופן גורף על ידי האימפריה העות'מאנית האסלאמית. במאה ה-19 האימפריה הרוסית הסמיכה את עצמה כשומרת הרשמית של העניינים הנוצרים בארץ הקודש, ואפילו כיום, כמויות גדולות של מקרקעין בירושלים (כולל האתר בו עומד בניין הכנסת כיום) שייכות להכנסייה היוונית אורתודוקסית.
היו תקופות ביניים בהיסטוריה אשר המוסלמים והנוצרים התחרו על השליטה בארץ הקודש. מסעי הצלב אשר בוצעו על ידי אירופה המערבית בין המאה ה-11 עד המאה ה-13 הביאו את ההשפעה והכוח של הכנסייה הקתולית לאזור. ב-1889 האימפריה העות'מאנית איפשרה לכנסייה הקתולית לחדש את שליטתה בארץ. בזמן תקופת ממלכת ירושלים הפטריארכים התפצלו לארבע ארכידיוקסיות - הארכיבישוף של צור, הארכיבושוף של קיסריה, הארכיבישוף של נצרת, הארכיבישוף של פטרה - ומספר דיוקסיות אשר הפיצו את דת זו באזורים הללו כמו גם האריסים של ממלכת ירושלים. כנסיות קדומות אחרות, כגון הכנסייה הארמנית, הקופטית והאתיופית, גם מיוצגות היטב, במיוחד בירושלים.
התוצאה של ההיסטוריה הארוכה של האורתודוקסיות הביזנטינית המזרחית ולאחר מכן הנוכחות הצלבנית הרומית הקתולית בתחומי המזרח התיכון כולל את ישראל, היא שרבים מהמקומיים קיבלו ודבקו בצורות הרשמיות הללו של הנצרות כאמונתם עד היום. בעתות סכנה, נוצרים רבים היו מסוגלים לתפוס מקלט בכנסיות מבוצרות היטב או אשר נשארו נאמנים לשרת את עדר הנאמנים שלהם גם כאשר היו מוקפים במסות של אוכלוסייה אסלאמית.
במרץ 2000 ראש הכנסייה הקתולית, האפיפיור יוחנן פאולוס השני, ביקר בישראל. בניסיון מתמשך לשים קץ לאיבה הישנה בת מאות השנים בין הכנסייה הקתולית והיהודים, האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר ביד ושם, ובכותל המערבי בירושלים.
בזמנים המודרניים, אחד הסקטורים הכי פעילים של הנצרות בתמיכה בישראל בא מהכנסיות הפרוטסטנטיות, כנסייות שתומכות באוונגליזם. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים הם היו בעלי השפעה גדולה בבריטניה הגדולה, ויש המאמינים כי זו הייתה אחת הסיבות מדוע ארתור בלפור (1848 - 1930) עזר הצהרת בלפור בשנת 1917 כאשר הבריטים הבטיחו ליהודים מולדת בארץ ישראל. בחלק האחרון של המאה העשרים עד היום אלו היו קבוצות אוונגליות בארצות הברית אשר תמכו מבחינה פוליטית בזכות של היהודים למולדת משלהם בישראל.
האוונגלים מטיפים אמונה שממוקדת בביבליה, ומאמינים בתוקף בתנ"ך ובנבואות התנ"כיות על שובו של העם היהודי לציון (ישראל) אשר בהמשך לכך הם מאמינים כי זהו תנאי מקדים לביאה השנייה של ישו. בכל שנה מאות אלפי אוונגלים נוצריים באים כתיירים באופן פרטי או בקבוצות מאורגנות כדי לראות את ישראל בעצמם, כדי לקבל השראה מ"ארץ התנ"ך", ובתהליך זה הם עוזרים לצמיחת הכלכלה המקומית גם כן.
ישנן תשע כנסיות רשמיות אשר נועדו למטרות נישואין וגירושין: הכנסייה המזרחית, הכנסייה הרומית קתולית, הכנסייה הארמנית-גריגורינית, הכנסייה הסורית-קתולית, הכנסייה האוניאטית, הכנסייה היוונית הקתולית, הכנסייה המארוניטית, ושתי הכנסיות האורתודוקסיות הסוריות. בנוסף, ישנם סידורים פחות פורמליים עם כנסייות אחרות, כמו למשל הכנסייה האנגליקנית.
[עריכה] ירושלים והנצרות
|
|
ערך מורחב – ירושלים והנצרות |
[עריכה] הדת הדרוזית בישראל
[עריכה] היהדות המשיחית בישראל
|
|
ערך מורחב – קהילות משיחיות בישראל |
היהודים המשיחיים הם יהודים שמאמינים שישוע הוא המשיח היהודי שבא לגאול את עם ישראל ואת האנושות כולה. לפיכך, הם משתייכים ללאום היהודי אך לא לדת היהודית. היהודים המשיחיים מדגישים את העובדה כי ישו בעצמו היה יהודי, וכך היו גם מאמיניו הראשונים. רוב היהודים המשיחיים בישראל דוחים את הנצרות המסורתית וסמליה וחוגגים את חגי ישראל ומועדיו, אך עם זאת גם הדתיים ביותר שבינהם דוחים את ההלכה ואת ממסד הרבנות בכלל. היהודים המשיחיים אינם נחשבים כיהודים על פי חוק השבות. ההערכה היא כי ישנם קרוב ל-10,000 יהודים משיחיים כיום במדינת ישראל[6], רבים מהם הם מהגרים חדשים מברית המועצות לשעבר. בירושלים, יש 12 קהילות משיחיות.
ראוי לציין כי היהודים המשיחיים עוסקים במסיונריות ובפעילות ענפה של הפצת רעיונותיהם בקרב הציבור היהודי בישראל כחלק מאמונתם.
היהודים המשיחיים חיים את חייהם כישראלים מכל הבחינות, כולל שירות בצה"ל.
[עריכה] הדת הבהאית בישראל
המרכז הבהאי העולמי של הדת הבהאית נמצא בחיפה, על אדמות שהיו בבעלותם מאז שבהאא אוללה נאסר בעכו בסביבות שנות השבעים המוקדמות של המאה ה-19 על ידי השלטון העות'מאני. צליינים מכל רחבי העולם באים לביקורים לתקופות קצרות. מלבד כמה מאות מתנדבים, מאמיניה של הדת הבהאית אינם גרים בישראל.
[עריכה] דתות אחרות בישראל
בנוסף קיימת בישראל נוכחות קטנה יותר של דתות נוספות אשר אינן מקומיות לאזור, ביניהן דתות מן המזרח (הנפוצות גם בקרב מהגרי עבודה), דתות חדשות וכיתות דתיות שונות. ביניהן ניתן למצוא את הסיינטולוגיה, המפעילה מספר מרכזים בישראל; בודהיזם, אשר נלמד גם כתורה רוחנית וגם כתורה דתית; הינדואיזם והרי קרישנה בפרט; ראלים, נאו-פגאניזם ונאו-פגאניזם יהודי וכנעני בפרט [7] ועוד.
[עריכה] חסרי דת בישראל
כ-320 אלף מבין יוצאי בריה"מ לשעבר החיים בישראל הם אזרחים מתוקף חוק השבות, אך מוגדרים כחסרי דת, ואינם יהודים לפי ההלכה.[8] באוקטובר 2011, הסופר יורם קניוק זכה בתקדים משפטי שאיפשר לו להירשם כחסר דת, ובעקבותיו כמאתיים יהודים אחרים אף הם נרשמו כחסרי דת.
[עריכה] המתיחות הדתית
מדינת ישראל נותנת כיום חופש דת לכל הקהילות הדתיות בארץ, גם בחוקיה וגם הלכה למעשה. כל קהילה בעלת תחום שיפוט על חבריה בענייני נשואים, קבורה, וגירושים.
מתחים דתיים קיימים בין הציבור החרדי היהודי והציבור הלא-חרדי היהודי. הגברים החרדים מקדישים את שנות הבגרות שלהם ללימוד וחקר התלמוד במשרה מלאה. החוק במדינה מאפשר להם לדחות את שירותם הצבאי בצה"ל, מדי שנה בשנה, עד סיום לימודיהם. הסדר זה מביא לכך שרוב מקבלי הדחייה משרתים זמן מועט בהרבה מאלו שאינם דוחים את שירותם, ויש רבים שאינם משרתים כלל. בתחילה יועד הדיחוי הגורף משירות חובה לקומץ תלמידי דתיים. מלבד הרצון להשקיע רק בלימוד התורה, רואים ראשי הישיבות החרדיות צורך בדחיית השירות, כדי להגן על ציבור תלמידיהם מלהיחשף להשפעות הסביבה החילונית של צה"ל. במשך השנים הנהגת הציבור הדתי העלתה בפעמים רבות תלונות רבות על בעיות אשר נגרמו לחיילים הדתיים במהלך השירות בצה"ל ועל כך שצה"ל צריך להתאים עצמו בפני אוכלוסייה זו - היו תלונות על כך שחיילים דתיים מסוימים לא הורשו להציג את הציציות שלהם, על כך שהכריחו חיילים דתיים מסוימים להתגלח במהלך ספירת העומר ועיקר התלונות היו על כך שיחידות צה"ל מכילות אוכלוסייה מעורבת של חיילים וחיילות ועל כך שהחיילות בצה"ל מורשות ללבוש לבוש אשר אינו נחשב על ידי האוכלוסייה הדתית והחרדית כצנוע בתחומי היחידה.
במשך שנים, מספר האנשים אשר מקבלים פטור משירות חובה גדל להיות 10% מתוך כלל המתגייסים הפוטנציאלי. ישראלים חילוניים רבים טוענים כיום כי מתן הפטורים מהצבא לסקטורים שלמים תרמה באופן ישיר לירידה במוטיבציה לשרת בצבא ולעלייה המשמעותית באחוזי ההשתמטות מצה"ל בקרב ההחברה הישראלית. הרעיון המקורי של שירות החובה בצה"ל נועד כדי לחלק את הנטל הביטחוני בין כל הסקטורים בחברה הישראלית, דבר אשר היה נותן לכל מגזר בחברה את האפשרות להיות שותף שווה בתרומה לביטחון המדינה. בפועל הנטל הביטחוני מוטל רק על הציבור החילוני בישראל. טיעון הנגד של הסקטור החרדי הוא שרק בזכות לימוד התורה והתלמוד האינטנסיביים שלהם אלוהים מאפשר ליהודים לשרוד בים האויביים.
זוגות חרדיים נוטים להתחתן בגיל צעיר יחסית (בדרך כלל בתחילת שנות העשרים) ולעתים קרובות מסתמכים על עזרתה של המדינה בהיקף גדול יותר מהישראלים החילוניים. החרדיים גם מיוצגים על ידי מפלגות פוליטיות חרדיות, אשר כמפלגה קטנה במערכת של נציגות פרופורציונלית מצליחה לעתים לקבל כוח פוליטי רב וחסר פרופורציות במהלך חלק המשא-ומתן של הממשלות להקמת הקואליציות לאחר הבחירות.
נכון לאוקטובר 2005 המפלגות החרדיות העיקריות בכנסת היו: ש"ס עם אחד עשר מושבים בכנסת המייצגים את האינטרסים של החרדים-ספרדיים, ושתי מפלגות חרדיות-אשכנזיות, אגודת ישראל (אשר נשלטת על ידי החסידים) ודגל התורה (הנשלטת על ידי סיעות הישיבה הליטאיות) עם חמש מושבים בכנסת. אגודת ישראל ודגל התורה היו מאוחדת בעבר כמפלגת יהדות התורה.
בשנים האחרונות בעקבות הכעס וחוסר האמון שנוצר בקרב הציבור החילוני לגבי הציבור החרדי, התחזקה מפלגת שינוי שתנועת מחאה להשפעה של המפלגות החרדיות, ובכדי לשמור על האינטרסים החילוניים במדינה מול המפלגות הדתיות-חרדיות.
מתחים קבועים גם קיימים בין הממסד החרדי והתנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית. בישראל התנועות החרדיות גדולות וחזקות בהרבה מהתנועות הקונסרבטיביות והרפורמיות אשר קטנים ביותר (באופן יחסי לארצות הברית). רק התנועות היהודיות החרדיות מוכרות באופן רשמי בישראל (אף על פי שגיורים שבוצעו על ידי היהודים הקונסרבטיבים והיהודים הרפורמים מחוץ לישראל מאושרות לעתים בהתאם לחוק השבות).
כתוצאה, הרבנים הקונסרבטיבים והרבנים הרפורמים לא יכולים לכהן בטקסים דתיים - לכן טקסי הנשואים שלהם, הגרושים, והגיורים לא תקפים בארץ. בנוסף, היה מתח עקבי, ואפילו הפגנות מצד חרדים כעוסים, בכותל מערבי, במטרה למנוע מהיהודים הקונסרבטיבים והיהודים הרפורמים מלקיים את טקסיהם הדתיים אשר מפרים את הנורמה ההלכתית השלטת.
מנגד דתיים רבים (ובכללם חרדים ודתיים לאומיים) חשים כפיה חילונית ורדיפה מצד מוסדות המדינה. לעתים קרובות קהילות חרדיות רבות מתקשות לבנות מוסדות לימוד ומוסדות דת (בתי כנסת, מקוואות, בתי מדרש וכו') בשל קשיים שהמדינה מערימה. הניכור כלפי המדינה (ובפרט המשטרה והצבא) גובר בקרב צעירים דתיים לאומיים בשל רדיפה פוליטית ביהודה ושומרון ובפרט בתקופת ההתנתקות. כלי התקשורת בארץ מואשמים לעתים קרובות בהסתה כנגד דתיים בכלל וחרדים בפרט, בכל הקשור לנושאי דת ומדינה וגם לסיכסוך הישראלי-פלסטיני שבו בדרך כלל (לטענת אנשי הציונות הדתית) מוצג הצד היהודי כצד הפוגע. הציבור החילוני (כך לתפיסת החרדים) שטוף בדיעות שליליות על החרדים ובסטיגמות - דבר שמגביר את תחושת החרדים שהם ממשיכים לחיות כמו אבותיהם: "קהילה יהודית קטנה ומסוגרת בתוך מדינה זרה ושונאת יהודים". רבנים בקרב הציונות הדתית נלחמים בתפיסות מעין אלו, וכך גם רבנים חרדים. אך יחד עם הניסיון למנוע פילוג ושנאת חינם, נשמעים לפעמים קולות הקוראים להתרחקות מהזר והסתגרות. ראוי לציין שנשמעות טענות מצד החרדים כלפי הציונות הדתית שהדתיים לאומיים נוטלים חלק בקיום המדינה ותורמים מעל ומעבר למדינה בה בשעה שהמדינה מתנכלת אליהם בפינוי ישובים (שמאוכלסים בעיקר ע"י ציבור דתי לאומי, פינוי הבתים בעמונה בייחוד זכור לרעה), אפליה לרעה של חיילים דתיים (כגון גזרי דין חמורים על עבירות משמעת פעוטות או על קיום מצוות בניגוד לפקודות) הקפעת הישובים ביו"ש, הסתה בתקשורת ובפרקליטות ועוד.
הממשל הישראלי לעתים קרובות מתערב כדי לעצור בניית בתי כנסת, מסגדים ו/או כנסיות חדשות בשל סיבות שונות. לעתים רבות בשל סכנות בטיחותיות וסביבתיות. כל המגזרים נדרשים לעבור את אותה הבדיקה הקפדינית הממשלתית כדי לקבל אישורי בנייה. במאי 2003, נציגי הממשל הישראלי הרסו בנגב מסגד, שהוקם ביישוב הבדואי הבלתי מוכר תל אל מאלח לאחר שהמקומיים קראו תיגר בממשל לאחר שנאסר עליהם במפורש לבנות מסגד אשר היה אמור לשרת את 1,500 תושבי הכפר. המסגד קרוב ביותר לכפר היה במרחק שנים עשר קילומטר ממנו.
[עריכה] מיסיונריות
היהודים המשיחיים, אשר חברים בקהילות נוצריות משיחיות, כמו גם עדי יהוה והנוצרים האוונגליסטים בין תנועות המיסיון הפעילות ביותר בישראל. ניסיונותיהם להמיר את דתם של המקומיים גרמו להפגנות תדירות והפגנות לסירוגין, בעיקר מצד התנועה החרדית האנטי-מיסיונרית "יד לאחים", שמסתננת לתנועות אלו, כמו גם קהילות בעלות אג'נדה מיסיונרית אחרות כולל הרי קרישנה וסיינטולוגיה, ואוספות רישום מקיף לגבי פעילויותיהם. במשך השנים היו ניסיונות הצתה בזדון שונים והפצצה בפצצות תבערה של הקהילות המשיחיות.
בעוד שהפעילות המיסיונרית חוקית לחלוטין בישראל, לא חוקי להציע כסף או פיתויים גשמיים אחרים תמורת המרה דתית. אף על פי כן, בעבר היו ניסיונות שונים להוציא את הפעילות המיסיונרית מחוץ לחוק במדינה.
[עריכה] נישואין וסמכות דתית
|
|
ערך מורחב – נישואים אזרחיים בישראל |
טקסי נישואין בישראל מוכרים היום רק אם התבצעו תחת סמכות דתייה רשמית (בין אם היא יהודית-דתית, נוצרית, דרוזית, מוסלמית, וכדומה), בין גבר ואישה בני אותה הדת. טקסי נישואין אזרחיים מוכרים רשמית רק אם הם מתבצעים מחוץ לישראל. הממסד הרבני טוען ברובו כי נישואין אזרחים יפצלו את העם היהודי בישראל בין אלה שיוכלו להתחתן עם יהודים ואלו שלא יוכלו, מצב אשר יסכן את שמירת הצביון היהודי המובהק של המדינה יהודית. מנגד, מלבד האפליה שיוצר מצב זה כלפי כל מי שאינם משתייכים לדת רשמית או שאינם רוצים להינשא במסגרת דתית, טוענים גם רבנים אחדים (בכללם הרב הראשי לישראל, הרב עמאר) שהניכור הרב שיוצר מצב זה לא משרת את האינטרס הדתי הרחב.
כמענה לאותן קבוצות גדולות של ישראלים שאינם מעוניינים או לא יכולים להתחתן במסגרת בית דין דתי, הוכרה מסגרת הידועים בציבור, שעיקרה מתן זכויות של זוג נשוי לכל שני אנשים (כולל בני אותו המין) אשר חיים יחד ומקיימים משק בית משותף.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- היכן הסטטוס קוו - מתוך הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- החברה הישראלית: יחסי דתיים-חילוניים, באנציקלופדיה ynet
- הרב בקשי דורון: חוק הנישואין משניא את הדת פורסם: 14.06.07 ב-ynet
- שלומית לוי ואליהוא כץ, יהודים ישראלים - דיוקן: אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2000, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2002.
- אביעזר רביצקי, מחקר מדיניות 4 - דתיים וחילוניים בישראל: מלחמת תרבות?, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1997.
- ידידיה צ' שטרן, פסיקת הלכה בשאלות מדיניות, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1999.
- אשר אריאן ואיילה קיסר-שוגרמן, דו"ח גוטמן-אבי חי לבחינת דמותה היהודית של החברה הישראלית בהיבטים של רמת דתיות, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2012.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הסקר החברתי 2009 - האוכלוסייה היהודית: מקומה של הדת בחיים הציבוריים בישראל
- ^ June 2007
- ^ [1]
- ^ The Largest Atheist / Agnostic Populations on Adherents.com, 27 במרץ 2005.
- ^ "Sabbath Poll", Dateline World Jewry, World Jewish Congress, ספטמבר 2007
- ^ http://www.nfc.co.il/Archive/003-D-28608-00.html?tag=17-15-44
- ^ עפרי אילני, אליליהם החדשים של צעירי ישראל: בעל, אודין ואוזיריס, באתר הארץ
- ^ גיור משפחות עולים דיון בוועדת העלייה בכנסת, יולי 2009
