דת בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: ראו בדף השיחה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

הדת בישראל מתאפיינת בכך שזוהי המדינה היחידה בעולם בה הדת היהודית היא דתם של רוב אזרחי המדינה. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לשנת 2005, 76.1% מהישראלים הם יהודים, 16.2% הם מוסלמים, 2.1% נוצרים, 1.6% דרוזים והשאר 3.9% (הכוללים בעיקר מהגרים מברית המועצות לשעבר) הם חסרי דת.

נכון ל-2006, 7% מהיהודים הישראליים מגדירים עצמם כחרדים, 10% כדתיים, 14% מחשיבים את עצמם כמסורתיים דתיים, 25% מחשיבים את עצמם כמסורתיים לא-דתיים, (לא דבקים במפורש בחוקי ההלכה היהודיים) 44% כחילוניים ו5% כאנטי-דתיים. ^[1] בקרב כלל הישראלים, 65% מאמינים באלוהים, ו85% מכלל היהודים הישראלים חוגגים את ליל הסדר. ^[2] אף על פי כן, על פי סקרים, בין 15% ל- 37% מכלל הישראלים מחשיבים עצמם כאגנוסטים או אתאיסטים^[3].

מקובל להגדיר את קרבת הישראלים לדת על פי מידת שמירת המנהגים הדתיים. רבים מיהודי ישראל מגדירים את עצמם על רצף שבין דתי ובין חילוני, כשבתווך קבוצה גדולה של אנשים המגדירים את עצמם כמסורתיים. התנועה הקונסרבטיבית (הקרויה בישראל התנועה המסורתית) והתנועה הרפורמית, שהן התנועות היהודיות הגדולות בעולם, מקיימות נציגות קטנה אך תוססת בישראל, ולכל אחת מהן כמה עשרות קהילות, ובתי מדרש ללימודים גבוהים.

בקרב ערביי ישראל, נכון ל-2005, 82.7% הם מוסלמים, 8.3% הם נוצרים ו8.4% הם דרוזים.

תוכן עניינים 1 דת ואזרחות 2 היהדות בישראל 2.1 מסורתיים וחילוניים 2.2 דתיים וחרדים 2.3 הסטטוס קוו בין הדתיים לחילונים 2.4 תפקידה של הרבנות הראשית 2.4.1 אתגרים מהשמאל ומהימין 2.5 ירושלים, היהודים והיהדות 3 היהדות המשיחית בישראל 4 האסלאם בישראל 4.1 ירושלים והאסלאם 5 הנצרות בישראל 5.1 ירושלים והנצרות 6 הדת הבאהית בישראל 7 המתיחות הדתית 7.1 מיסיונריות 7.2 נישואין וסמכות דתית 8 ראו גם 9 הערות שוליים 10 קישורים חיצוניים

[עריכה] דת ואזרחות

מדינת ישראל הוקמה על מנת לספק בית לאומי, בטוח מרדיפות, לעם היהודי. על אף שהחוק הישראלי מושתת על מתן זכויות אזרחיות שווות לכלל אזרחי מדינת ישראל ללא הבדל דת מין וגזע, בפועל כיום מדינת ישראל נותנת יחס מועדף בנושאים שונים לאנשים שעומדים בקריטריונים אשר הוגדרו בחוק השבות. טיפול מועדף ניתן ליהודים שמעוניינים להגר למדינת ישראל, כחלק מהמדיניות הממשלתית בדבר עידוד הגדלת האוכלוסייה היהודית. מטרתו העיקרית של החוק היא להגדיל את כמות האוכלוסייה היהודית בישראל אל מול האוכלוסייה הלא-יהודית ובכדי לספק מדינת מקלט ליהודי העולם באשר הם במידה והם נתקלים באפליה על רקע דתי בארצות אשר מהם היגרו. לאורך השנים התפתחו שיטות חקיקה שהפלו לא-יהודים באופנים מרומזים. חלק מתקנות אלה בוטלו או תוקנו עם התגבר הביקורת השיפוטית והאקטיביזם השיפוטי. כיום תקף בישראל חוק ב"הוראת שעה" (כלומר בעל תוקף זמני ומוגבל) המונע מאזרחים לא יהודים להתחתן עם תושבי מדינות אוייב. החוק חל בפועל על ערבים בלבד, ומטרתו המוצהרת היא הגנה מפני הסתננויות של סוכני אוייב לתוך שטחה של מדינת ישראל.

הקריטריונים אשר נקבעו על ידי חוק השבות שנויים במחלוקת. חוק השבות נבדל מהחוקים היהודים הדתיים בכך שהוא פוסל יהודים אשר המירו את דתם, וגם בכך שהוא מאפשר לאנשים אשר אינם יהודים אך קרובי משפחתם יהודים להיות מהגרים. ישראל היא אחת מהמדינות הבודדות בעולם שבאופן רשמי לא מאפשרות הגירה של זרים לתוכה (חוץ מיהודים וקרוביהם כאמור), למעט במקרים חריגים.

[עריכה] היהדות בישראל

רוב האזרחים במדינת ישראל הם יהודים, ורוב הישראלים היהודים שומרים על מנהגי היהדות בצורה כלשהי.

בעוד שליהדות תמיד היו עקרונות אמונה מעולם לא פותחו עיקרי אמונה (מעין דוגמה דתיות) מלכדים המוסכמים על כלל היהודים. בימי הביניים נוסחו לא פעם "עיקרי אמונה", אך אלה מעולם לא נתפסו כמחייבים בידי היהודים כולם, ולכל היותר תלמידיו של הרב שניסח, או ההולכים בדרכו, קיבלו את עיקריו על עצמם. חריג אחד לכלל זה הוא י"ג עיקרי האמונה של רמב"ם (רבי משה בן מיימון), שרשימת יסודות האמונה שלו זכתה למעמד מועדף, ונוסח מתורגם שלה נמצא ברבים מסידורי התפילה. עם זאת, גם רשימתו של רמב"ם לא נתקבלה מעולם כמחייבת. האמונה המרכזית של היהדות, אף על פי כן, ברובה נשארה כעיקרון מלכד המוסכם על ידי היהודים: האמונה באל אחד, בורא העולם. לאורך רוב ההיסטוריה של היהדות מאז חורבן בית המקדש השני (70 לספירה) ויצירת התלמודים (200 - 550 לספירה), מקובלת הייתה גם גרסה כזו או רחקת של אמונה בשכר ועונש אלוהיים על מעשי האדם, ואמונה ב"עולם הבא", שהוא המקום אליו מגיע האדם לאחר מותו של גופו.

בשתי המאות האחרונות, הקהילה היהודית הגדולה בעולם, זו שבארצות הברית, התפצלה לזרמים שונים. הזרמים הגדולים ביותר ובעלי ההשפעה העיקרית הם (על פי גודלם): היהדות הקונסרבטיבית, היהדות הרפורמית והיהדות האורתודוקסית. זו האחרונה היא הקטנה ביותר בארצות הברית, אך היא בעלת זיקה חזקה לישראל ובעלת השפעה משמעותית על קהילות בישראל.

שלושת הזרמים הנזכרים מתקיימים במדינת ישראל. אף על פי כן, מרבית הישראלים נוטים לסווג את זהותם היהודית בדרכים שונות מאוד משאר יהודי העולם בכלל, ומיהודי ארצות הברית בפרט.

לפי סקר שנערך על ידי מכון גאלופ הבינלאומי 25% מאזרחיה היהודים של ישראל נוכחים באופן קבוע בטקסים דתיים, לעומת 15% מהאזרחים הצרפתים היהודים, 10% מהאזרחים הבריטים היהודים ו57% מהאזרחים האמריקאים היהודים.

[עריכה] מסורתיים וחילוניים

רוב הישראלים היהודים מסווגים את עצמם כחילוניים או כמסורתיים. המונח "חילוניים" פופולרי יותר בקרב משפחות ישראליות ממוצא אירופאי, והמונח "מסורתיים" בקרב משפחות ישראליות ממוצא מזרחי (מהמזרח התיכון, ממרכז אסיה ומצפון אפריקה). יש דו-משמעות בדרך בה שני המונחים הללו משמשים. לעתים קרובות הם חופפים, והם מכסים מגוון רחב מאוד של אידאולוגיות ומגוון של גישות לקיום המצוות והטקסים הדתיים.

רוב הישראלים היהודים מדווחים שלתחושתם החיים כ"ישראלים" (חיים בחברה יהודית, בשפה העברית, במדינת ישראל) מבטאים את יהדותם בלי צורך בקיום מצוות הדת, בהתאם להשקפות הקלאסיות של האידאולוגיות החילוניות-ציוניות לגבי סגנון החיים היהודי-אזרחי בארץ. בעוד שרבים מיהודי העולם אשר מחשיבים עצמם חילוניים יבקרו מפעם לפעם בבתי כנסת או יצומו ביום כיפור, היהודים בישראל אשר מגדירים את עצמם חילוניים בדרך כלל יימנעו או ימעטו במנהגים הללו.

בסקר שנערך בשנת 2007 על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא כי רק 27% מכלל היהודים הישראלים אמרו כי הם שומרים שבת, בעוד ש- 53% אמר שהם לא שומרים שבת בכלל. הסקר גם מצא ש-50% מתוך הנשאלים היה מוותר על עריכת קניות במהלך השבת כל עוד התחבורה הציבורית תופעל ופעילויות הפנאי ימשיכו להתקיים. אף על פי כן, רק 38% האמינו כי פשרה מסוג זה תקטין את המתח בין הציבור החילוני לציבור הדתי. ^[4]

בגלל שהמונחים "חילוניים" ו"מסורתיים" אינם מוגדרים באופן מלא ומוסכם, קשה לדעת כמה מהיהודים בישראל משייכים את עצמם לקבוצות הללו. ההערכה בדבר אחוז היהודים הישראליים שמחשיבים עצמם כ"מסורתיים" אינה מדויקת והיא נעה בין 32% עד ל55%. ההערכה בדבר אחוז היהודים החילוניים גסה הרבה יותר: בין 20% ל80% בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל.

[עריכה] דתיים וחרדים

קבוצה היהודים אשר סווגה כ"אורתודוקסית" בתקופת הגלות קיימת כיום גם בישראל, עם כמה הבדלים חשובים. שיעורם של האורתודוקסים בישראל גדול בהרבה משיעורם בשאר ארצות העולם, אך הנתונים המדויקים אינם מוסכמים. ישנן דרכים אחרות למדידת גודלה של הקבוצה, ולכל שיטה יתרונות וחסרונות. הדרכים המקובלות כוללות את מדידת מספרם של חברי הכנסת שומרי המצוות (כ-31 מתוך 120, מתוכם 26 במסגרת מפלגות דתיות, נכון לכנסת השבע עשרה), את הכמות היחסית של הילדים היהודים אשר רשומים בבתי ספר דתיים, ומחקרי "זהות" סטטיסטיים למיניהם.

האוכלוסייה שהוגדרה כאורתודוקסית בגלות כוללת בנוסף ל"חרדים" של היום את אלה שקרויים דתיים. המונח כולל את הקבוצה שמוגדרת כיום כציונות הדתית או הקהילה ה"דתית לאומית" (כולל החרדים המודרניים בארצות הברית), וגם את אלה שהוגדרו במשך העשור האחרון כ"חרדים לאומיים", קבוצה המשלבת במידה רבה את סגנון החיים החרדי עם אידאולוגיות דתיות לאומיות.

המושג "חרדים" מתייחס לקבוצה גדולה שניתן לחלקה לשלוש קבוצות משנה נפרדות לפי קווים אידאולוגיים ואתניים:

1. "ליטאי" (לדוגמה, הלא-חסידים) החרדים ממוצא אשכנזי (לדוגמה, מוצא גרמני, אירופאיים באופן כללי)
2. החרדים החסידים ממוצא אשכנזי (בעיקר ממזרח אירופה)
3. החרדים הספרדיים (כולל המזרחים).

הקבוצה השלישית היא בעלת הנציגות הפוליטית הגדולה ביותר בבית הנבחרים של ישראל (הכנסת), והיא הקבוצה הפעילה ביותר מבחינה פוליטית מאז שנות התשעים המוקדמות, ומיוצגת על ידי מפלגת ש"ס.

מאפיין נוסף של היהודים בישראל הוא הדינמיות הרבה יחסית שנוקטים אנשים בהגדירם את מעמדם הדתי. בין החילוניים והמסורתיים יש הבוחרים לחזור בתשובה. בישראל פועלים ארגונים אורתודוקסיים ששמו להם למטרה לסייע ליהודים לחזור בתשובה. דוגמאות בולטות הם ארגון אש התורה, שיושב בעיר העתיקה בירושלים, חסידות חב"ד וחסידות ברסלב שהן תנועות חסידיות שצברו פופולריות רבה. עוד פופולרי ארגון "ערכים" המציע מגוון סמינרים ליהודים חילוניים בנושא "מבוא ליהדות", וארגון "לב לאחים".

במקביל, קיימת גם תנועה משמעותית בכיוון ההפוך של יוצאים בשאלה, כאשר ישראלים דתיים וחרדים נפרדים מסגנון החיים הדתי ובוחרים באורח החיים החילוני. בניגוד לארגוני התשובה, ליוצאים בשאלה כמעט ואין ארגונים המעודדים את החלטתם. הארגון היחיד המסייע לחרדים שעוזבים את העולם החרדי (ומוצאים את עצמם לעתים חסרי כל, ונעדרי כל השכלה מודרנית) הוא הל"ל, המקפיד שלא לעודד אנשים לעזוב את הדת, אלא רק ללוות ולתמוך באנשים שזו החלטתם.

[עריכה] הסטטוס קוו בין הדתיים לחילונים

מקור הסטטוס קוו בנושאי דת בישראל הוא במכתב הסטטוס קוו אותו כתב דוד בן-גוריון לנציגי אגודת ישראל כבר ב-1947, טרם הכרזת העצמאות. המכתב עצמו התייחס לארבעה תחומים בלבד (שבת, כשרות, חינוך ודיני אישות), אך בהשפעתו נוצרה מוסכמה לגבי תחומים נוספים הנוגעים ל"פרהסיה" הציבורית במדינת ישראל. ההסכמות העיקריות שהתגבשו במהלך השנים הם:

• הרבנות הראשית לישראל היא הסמכות הדתית הראשית בעניינים דתיים. לרבנות ניתנה בלעדיות בכל הנוגע לדיני האישות בין יהודים (עריכת חופה וקידושין, גירושים וגיור), זאת באמצעות בתי הדין הרבניים, המועצות הדתיות והרבנים המקומיים.
• שבת - השבת נשמרת במוסדות המדינה (משרדי ממשלה, צה"ל וכדומה) וכי לא תהיה תחבורה ציבורית באזורים יהודיים (בחיפה התחבורה הציבורית פעילה גם בשבת). במקומות בהם כמעט הכול שומרי שבת, ניתן לסגור את הרחובות לתנועה.
• כשרות - בכל מוסדות המדינה הרשמיים ישנה חובת שמירה על כללי הכשרות. הסמכות למתן הכשרים ניתנה לרבנות המקומית והרבנות הראשית. כמו כן, נאסרו בחוק ייבוא בשר לא כשר, גידול חזירים (חוק איסור גידול חזיר) ומכירת חמץ בפסח (חוק חג המצות).
• חינוך - נשמרה אוטונומיה חינוכית לזרמים הדתיים והם זוכים לתקציבים ממשרד החינוך. החינוך הממלכתי דתי של הזרם הדתי לאומי פועל במתכונת דומה לחינוך הממלכתי ואילו ההחינוך העצמאי של האוכלוסייה החרדית נמנע מלימוד מקצועות כלליים מתקדמים ומתרכזים בעיקר בתלמוד תורה.

במהלך השנים חלו שינויים בסטטוס קוו ולעתים נוצרו בשל כך משברים שונים. המאבקים התחזקו בעקבות המהפך בבחירות 1977 עם עליית מנחם בגין והליכוד לשלטון וחזרת אגודת ישראל לקואליציה ממנה פרשה כבר ב-1952 בעקבות הפרות של הסכם הסטטוס קוו. בגין נזקק לחברי הכנסת החרדיים כדי ליצור את הקואליציה שלו והציע יותר כוח ויותר רווחים לקהילה שלהם ממה שהם היו רגילים לקבל, כוללים פטורים צבאיים לחברי הישיבות. עם כניסתה לקואליציה החלה האגודה לבצע שינויים בחוקים דתיים ולחזק תקציבית את מוסדותיה. תהליך זה התחזק עם יצירת מפלגת ש"ס שפעלה בסגנון דומה. בשנים האחרונות, בעקבות תחושת קיפוח ותסכול מצד הסקטור החילוני נוצרה תגובה חילונית עם הקמת מפלגות חילוניות במופגן (כדוגמת מפלגת שינוי) שלחמו במפלגות הדתיות, אולם ללא הישגים פוליטים רבים עד כה.

בין התחומים שנסובה סביבם מחלוקת ציבורית, בולטים בעיקר נושאי האישות ונושא השבת.

בנושאי האישות התעוררו שאלות שונות ונוצר פער בין הגדרת יהדות והגדרת הנישואין על ידי הרבנות לבין הגדרתו על ידי משרד הפנים והרישום במרשם האוכלוסין. הפער נוצר בעיקר בעקבות הכרה של המדינה (לעתים בעקבות פסיקות בג"ץ) בגיורים שנעשו על ידי קונסרבטיבים ורפורמים מחוץ לגבולות ישראל ובשל הכרה של המדינה בנישואים אזרחיים שהתבצעו מחוץ לישראל. בעיות שונות הועלו מקרב הציבור החילוני לגבי השליטה הבלעדית ולעתים הנוקשה מצד הרבנות הראשית בדבר החתונות היהודיות, הליכי הגרושין היהודיים, תהליכי הגיור, וההחלטה מי נחשב יהודי למטרות הגירה לישראל.

בנושא השבת החלו להיפתח מחוץ לערים מרכזים מסחריים גדולים (כדוגמת המרכז בשפיים), זאת למרות חוק שעות עבודה ומנוחה. מנגד, נוצרו מאבקים לשמירת שבת בריכוזים חרדיים, דוגמת המאבק סביב רחוב בר-אילן.

במהלך השנים, הישראלים היהודים החילוניים, התחילו לשאול אם הסטטוס קוו על סמך התנאים שנקבעו בשנות הארבעים ובשנות החמישים היו רלוונטיים עדיין לשנות השמונים, שנות התשעים, והעשור הראשון של המאה ה-21 וטענו שהייתה להם תמיכה כספית בענייני התרבות שלהם ובמוסדתיהם אשר אפשר להם לשנותו אותו בלי קשר לרלוונטיות שלו. הם קראו תיגר על השליטה החרדית בעניינים אישיים כגון נשואים וגירושין, והתרעמו על כך שאין מופעי בידור ותחבורה בימי שבת. נוצרו מחלוקות גם סביב נושאים נוספים, כדוגמת שירות לאומי, גיוס בחורי ישיבות לצה"ל, תוכנית הליבה והאם נטל השרות הצבאי במדינה מחולק במידה שווה בין אזרחי המדינה - בשנות הארבעים היו רק 400 תלמידי ישיבות שהרוויחו מהפטור, אך עם השנים הם גדלו ל-50,000 איש. לבסוף, קהילות היהודים המודרנית (היהדות הרפורמית) והמסורתית (היהדות הקונסרבטיבית), אף על פי שהם קטנות מאוד עדיין, החלו להפעיל את עצמם כאלטרנטיבה לשליטה החרדית בעניינים הדתיים במדינה.

אף צד לא היה מרוצה מהסטטוס קוו; החרדים השתמשו בכוח הפוליטי החדש שלהם כהארכה לשליטה הדתית, והחילונים ניסו להקטין או לסלק אותו.

הרוב היהודי החילוני בישראל טוען שמדינת ישראל, כמדינה מודרנית ודמוקרטית, לא צריכה לכפות עליהם חוקים בעלי זיקה דתית בניגוד לרצונם. מצד שני, הדתיים והחרדיים טוענים כי הפרדת הדת מהמדינה תגרום לסופה של ישראל כמדינה בעלת צביון יהודי מובהק.

כיום, על אף שמדינת ישראל מאפשרת חופש דת וחופש מדת לכל אזרחיה ותושביה בפועל עדיין קיימים מספר תחומים בהם מתקיים מונופול על שירותי הדת במדינה אשר מגביל במידה מסוימת חופש זה - המדינה לא מאפשרת לקיים טקסי נישואים אזרחיים או גירושין שלא במסגרת דתית בתוך גבולות ישראל. בשל עובדה זו ישנם ישראלים רבים, לרוב יהודים חילוניים, אשר בוחרים להתחתן מחוץ לישראל.

[עריכה] תפקידה של הרבנות הראשית

הרבנות הראשית בישראל הוקמה במהלך תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל על ידי המנהל הבריטי אשר בחר להקים רבנות ראשית רשמית במדינה אשר תהיה מורכבת מנציגים אשכנזים וספרדים מן הזרם האורטודוקסי בלבד, כחלק מהמאמצים לגבש ולארגן את החיים היהודיים כאשר הם התבססו על המודל הבריטי אשר עודד את נאמנותם המוחלטת של היהודים בבריטניה לכתר הבריטי, ובכדי לנסות ולהשפיע על חייהם הדתיים של היהודים בארץ באופן דומה. בשנת 1921 הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1864 - 1935) נבחר כרב הראשי האשכנזי הראשון והרב יעקב מאיר כרב הראשי הספרדי הראשון (הראשון לציון). הרב קוק היה מקור ההשראה לתנועה הציונית הדתית, והוכר על ידי כולם כרב הגדול בדורו. הוא האמין שהעבודה של היהודים החילוניים בכיוון יצירת מדינה יהודית בארץ ישראל היא חלק מהתוכנית האלוהית ליישוב ארץ ישראל. החזרה לישראל הייתה לפי השקפתו של הרב קוק לא רק תופעה פוליטית כדי להציל את היהודים מרדיפות, אלא גם גם אירוע בלתי רגיל בעל משמעויות היסטוריות ותאולוגיות.

לפני הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל בשנת 1917, האימפריה העות'מאנית הכירה ברבניה ההלמודיים המובילים בקרב היישוב הישן כמנהיגיה הרשמיים של הקהילה היהודית הקטנה אשר הורכבה בעיקר מאורתודוקסים מזרח אירופיים ואלו מהלבנט שעשו עליה לארץ הקודש, בעיקר מסיבות דתיות. המהגרים האירופאיים התאחדו בתחילה תחת ארגון שהיה ידוע אז בשם "ועד העיר", ובהמשך שינו שם זה לעדה החרדית. הטורקים ראו ברבנים המקומיים בארץ כשלוחה של החכם באשי (הרב הראשי הטורקי) אשר היה נאמן לסולטאן.

בשל העובדות הללו הרבנות הראשית בישראל כיום עדיין בשליטה חרדית מוחלטת כמו שהייתה כאשר הוקמה בשנת 1948 ועדיין מחזיקה באופן בלעדי על כל האספקטים הדתיים-יהודיים של חיי תושבייה החילוניים של מדינת ישראל.

המשרדים הראשיים של הרבנות הראשית ממוקמים בהיכל שלמה בירושלים.

דרך מערכת מורכבת של "ייעוץ והסכמה" ממגוון של רבנים בכירים ופוליטיקאים בעלי השפעה, כל הערים והעיירות בישראל בוחרים גם ברב ראשי מקומי משלהם אשר זוכים להערכה בקרב הקהילות המקומיות הדתיות כמו גם החילוניות ובכלל בקנה מידה ארצי.

דרך רשת ארצית של בתי דין רבניים, אשר בראש כל בית דין עומד אב בית דין שופט, כמו גם רשת של מועצות דתיות אשר מהוות חלק אינטגרלי בכל רשות מוניציפלית בישראל, הרבנות הראשית בישראל שומרת על שליטה בלעדית ולמעשה בעלת המילה האחרונה במדינה בכל הנושאים הקשורים לגיור, מתן הכשר לכל סוגי המאכל, סטטוס טקסי הנשואין והגרושים היהודיים, ומפקחים על שמירה של חוקים מסוימים הקשורים בשמירת השבת, פסח (במיוחד בענייני מכירת או בעלות על חמץ), ההקפדה של שנת השמיטה ושנת היובל בתחום החקלאי.

צה"ל גם מסתמך על הרבנות הראשית בכל הנוגע להכשרת הרבנים הצבאיים במסגרת הרבנות הצבאית. לצה"ל מספר יחידות אשר נותנות שירותי הסעדה אשר מותאמות לדרישות הדתיות המחמירות של יחידות התלמידים מישיבות ההסדר אשר משלבות שירות צבאי ולימודי ישיבה במהלך תקופה של כמה שנים.

[עריכה] אתגרים מהשמאל ומהימין

הרבנות הראשית נמצאת באופן מתמיד תחת ביקורת ולחץ מהשמאל והימין של היהדות והקבוצות היהודיות בישראל. ישראלים חילוניים רבים אינם מרוצים מהעובדה שחייהם האישיים כפופים להחלטות של בית משפט דתי, אף על פי שהוא יהודי. מהצד השני, האוכלוסייה החרדית, כמו גם קבוצות חסידיות רבות, חושבות כי הרבנות הראשית "נוהגת במידת רחמנות גדולה מדיי", ו"ציונית מדיי", ושהיא "משרתת" את הממסד הפוליטי הישראלי, מאז, למשל, אפילו חברי הכנסת הלא-דתיים, יכולים להיות שותפים במועצה הבוחרת את הרבנים הראשיים של ישראל כל עשר שנים.

בנוסף על כך הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי בארצות הברית מתרעמים על כך שהם מנועים מהשתתפות בממסד הדתי בישראל ולא מוכרים כארגונים יהודיים דתים רשמיים בישראל. במשך השנים זרמים אלו ניסו להפיץ את השקפותיהם בישראל על ידי הקמת משרדים ובתי כנסת בישראל.

[עריכה] ירושלים, היהודים והיהדות

ערך מורחב – ירושלים והיהדות

ירושלים התקבעה לאורך השנים בתוך התודעה הדתית של העם היהודי. היהודים תמיד למדו והאנישו את המאבק של דוד המלך לכבוש את ירושלים ותשוקתו לבנות שם את בית המקדש היהודי, כפי שמתואר בספר שמואל וספר תהילים. הרבה מההשתוקקויות של דוד למלך על ירושלים שולבו בתוך התפילות והשירים הפופולריים. למעשה, היהודים שמרו על רוב בירושלים לפחות משנת 1864 לפי מפקד האוכלוסין הבריטי.

בכל זאת, לחלק גדול מהישראלים החילוניים יש קשר מועט ביותר עם ירושלים ומבקרים בה לעתים רחוקות, בניגוד למרכזיות אשר ניתנה לה על ידי הקהילה הישראלית דתית והקהילות היהודיות בגלות.

[עריכה] היהדות המשיחית בישראל

ערך מורחב – קהילות משיחיות בישראל

היהודים המשיחיים הם יהודים שמאמינים שישו (בלשונם: ישוע) הוא המשיח היהודי שבא לגאול את עם ישראל ואת האנושות כולה. היהודים המשיחיים מדגישים את העובדה כי ישו בעצמו היה יהודי, וכך היו גם מאמיניו הראשונים. רוב היהודים המשיחיים בישראל דוחים את הנצרות המסורתית וסמליה וחוגגים את חגי ישראל ומועדיו. אף על פי שהיהודים המשיחיים לא נחשבים כיהודים על פי חוק השבות, ההערכה היא כי ישנם קרוב ל-10,000 יהודים משיחיים כיום במדינת ישראל, רבים מהם הם מהגרים חדשים מברית המועצות לשעבר. בירושלים, יש 12 קהילות משיחיות.

היהודים המשיחיים חיים את חייהם כישראלים מכל הבחינות, כולל שירות בצה"ל.

[עריכה] האסלאם בישראל

ערך מורחב – האסלאם בישראל

האתר הקדוש השלישי בחשיבות למוסלמים בעולם נמצא בישראל (לאחר מכה ואל-מדינה אשר נמצאים בערב הסעודית) והוא מסגד אל-אקצא (הר הבית) אשר בו לפי האמונה המוסלמית מוחמד עלה לשמיים. אמונה זו משותפת לא רק למוסלמים בישראל, אלא לכלל המוסלמים בעולם, נותנת חשיבות רבה לכיפת הסלע ומסגד אל-אקצא הסמוך לו. ב-1967 ממשלת ישראל הכירה בסמכות של הוקף לנהל ולפקח על האתרים הקדושים למוסלמיים. ישראל תמיד הגנה על מסגד אל-אקצא ואפילו אוסרת על יהודים מלהתפלל באתר קודש הקודשים.

רוב המוסלמים בישראל הם ערבים סונים. בין השנים 1516 ל-1917 האימפריה העות'מאנית אשר השתייכה לדת הסונית שלטה בתחום הטרטוריאלי אשר כולל כיום את מדינת ישראל. השליטה שלהם חיזקה והבטיחה את המרכזיות והחשיבות של האסלאם כדת הדומיננטית באזור. כיבושה מחדש של ארץ ישראל על ידי הבריטים ב-1917 והצהרת בלפור אשר באה לאחר מכן פתחה את שעריה של ארץ ישראל בפני הגעתם של מהגרים יהודים רבים אשר רק התעצמו במשך הדורות. אף על פי כן, הבריטים העבירו את הממשל האסלאמי הסמלי שהיה קיים בארץ להאשמיתים בירדן, ולא לבית סעוד. ובכך האשמיתים הפכו לשומריה הרשמיים של המקומות הקדושים האסלאמיים בירושלים וסביבתה, בייחוד בתקופה בה ירדן שלטה בשטחי יהודה ושומרון (1948-1967).

ב-1922 בתקופת המנדט הבריטי בארץ הבריטים הקימו את המועצה המוסלמית העליונה ומינו את אמין אל-חוסייני (1895 - 1974) בתור המופתי הראשי של ירושלים. המועצה בוטלה ב-1948 אבל המופתי הראשי המשיך להיות אחד מהמנהיגים המוסלמיים הערביים הידועים לשמצה של העת המודרנית, משום שהוא נהג להסית את המוסלמים נגד היהודים לעתים קרובות בכל מקום אליו הגיע.

ילדיהם של המוסלמים בישראל מקבלים לימודי אסלאם בחינם במסגרת בתי הספר שלהם.

[עריכה] ירושלים והאסלאם

ערך מורחב – ירושלים והאסלאם

[עריכה] הנצרות בישראל

הנוצרים כיום הם הקבוצה הקטנה ביותר בישראל מתוך שלושת הדתות המונותאיסטיות הגדולות. רוב הנוצרים אשר חיים כיום בישראל הם ערבים או אנשים שבאו מארצות אחרות לחיות ולעבוד בעיקר בכנסיות או במנזרים.

למרות שלפי הדת הנוצרית ישראל היא המקום בו ישו נולד, חי, ומת (לפי המסורת הקתולית, כנסיית הקבר בירושלים היא המקום בו ישו מת ולבסוף נקבר - עובדה אשר הופכת את ירושלים לאחד האתרים הכי קדושים לנצרות) יש מעט מאוד נוצרים החי בישראל לעומת המוסלמים והיהודים. הסיבות לכך הם משום ש: (1) עליית האסלאם הניסה את הנצרות מכמעט כל המזרח תיכון ומעבר לו. (2) מאז עליית הציונות המודרנית, כולל השינויים במצב הגאופוליטי בין כוחות העולם, מיליוני יהודים חזרו להקים את מדינת ישראל.

רוב הנוצרים בישראל משתייכים בעיקר לקהילת הנצרות האורתודוקסית המזרחית אשר מפקחת על מגוון של כנסיות, מנזרים, סמינרים ומוסדות דתיים בכל הארץ, במיוחד בירושלים, משום שהאימפריה הביזנטית אשר שלטב ברוב המזרח תיכון מהמאה ה-4 עד העשור הראשון של המאה ה-15, וזו הייתה האימפריה הזו שהזינה את הכת הנוצרית הידועה כנצרות האורתודוקסית המזרחית בעקבות פילוג הכנסייה הנוצרית של שנת 1054, עד שהשליטה שלהם בארץ הופסקה לראשונה על ידי הממלוכים בשנת 1291 ולאחר מכן באופן גורף על ידי האימפריה העות'מאנית האסלאמית. במאה ה-19 האימפריה הרוסית הסמיכה את עצמה כשומרת הרשמית של העניינים הנוצרים בארץ הקודש, ואפילו כיום, כמויות גדולות של מקרקעין בירושלים (כולל האתר בו עומד בניין הכנסת כיום) שייכות לכנסייה האורתודוקסית הרוסית.

היו תקופות ביניים בהיסטוריה אשר המוסלמים והנוצרים התחרו על השליטה בארץ הקודש. מסעי הצלב אשר בוצעו על ידי אירופה המערבית בין המאה ה-11 עד המאה ה-13 הביאו את ההשפעה והכוח של הכנסייה הקתולית לאזור. ב-1889 האימפריה העות'מאנית איפשרה לכנסייה הקתולית לחדש את שליטתה בארץ. בזמן תקופת ממלכת ירושלים הפטריארכים התפצלו לארבע ארכידיוקסיות - הארכיבישוף של צור, הארכיבושוף של קיסריה, הארכיבישוף של נצרת, הארכיבישוף של פטרה - ומספר דיוקסיות אשר הפיצו את דת זו באזורים הללו כמו גם האריסים של ממלכת ירושלים. כנסיות קדומות אחרות, כגון הכנסייה הארמנית, הקופטית והאתיופית, גם מיוצגות היטב, במיוחד בירושלים.

התוצאה של ההיסטוריה הארוכה של האורתודוקסיות הביזנטינית המזרחית ולאחר מכן הנוכחות הצלבנית הרומית הקתולית בתחומי המזרח נתיכון כולל את ישראל, היא שרבים מהמקומיים קיבלו ודבקו בצורות הרשמיות הללו של הנצרות כאמונתם עד היום. בעתות סכנה, נוצרים רבים היו מסוגלים לתפוס מקלט בכנסיות מבוצרות היטב או אשר נשארו נאמנים לשרת את עדר הנאמנים שלהם גם כאשר היו מוקפים במסות של אוכלוסייה אסלאמית.

במרץ 2000 ראש הכנסייה הקתולית, האפיפיור יוחנן פאולוס השני, ביקר בישראל. בניסיון מתמשך לשים קץ לאיבה הישנה בת מאות השנים בין הכנסייה הקתולית והיהודים, האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר ביד ושם, ובכותל המערבי בירושלים.

בזמנים המודרניים, אחד הסקטורים הכי פעילים של הנצרות בתמיכה בישראל בא מהכנסיות הפרוטסטנטיות, כנסייות שתומכות באוונגליזם. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים הם היו בעלי השפעה גדולה בבריטניה הגדולה, ויש המאמינים כי זו הייתה אחת הסיבות מדוע ארתור בלפור (1848 - 1930) עזר הצהרת בלפור בשנת 1917 כאשר הבריטים הבטיחו ליהודים מולדת בארץ ישראל. בחלק האחרון של המאה העשרים עד היום אלו היו קבוצות אוונגליות בארצות הברית אשר תמכו מבחינה פוליטית בזכות של היהודים למולדת משלהם בישראל.

האוונגלים מטיפים אמונה שממוקדת בביבליה, ומאמינים בתוקף בתנ"ך ובנבואות התנ"כיות על שובו של העם היהודי לציון (ישראל) אשר בהמשך לכך הם מאמינים כי זהו תנאי מקדים לביאה השנייה של ישו. בכל שנה מאות אלפי אוונגלים נוצריים באים כתיירים באופן פרטי או בקבוצות מאורגנות כדי לראות את ישראל בעצמם, כדי לקבל השראה מ"ארץ התנ"ך", ובתהליך זה הם עוזרים לצמיחת הכלכלה המקומית גם כן.

ישנן תשע כנסיות רשמיות אשר נועדו למטרות נישואין וגירושין: הכנסייה המזרחית, הכנסייה הרומית קתולית, הכנסייה הארמנית-גריגורינית, הכנסייה הסורית-קתולית, הכנסייה האוניאטית, הכנסייה היוונית הקתולית, הכנסייה המארוניטית, ושתי הכנסיות האורתודוקסיות הסוריות. בנוסף, ישנם סידורים פחות פורמליים עם כנסייות אחרות, כמו למשל הכנסייה האנגליקנית.

[עריכה] ירושלים והנצרות

ערך מורחב – ירושלים והנצרות

[עריכה] הדת הבאהית בישראל

המרכז הבהאי העולמי של הדת הבהאית נמצא בחיפה, על אדמות שהיו בבעלותם מאז שבהאא אוללה נאסר בעכו בסביבות שנות השבעים המוקדמות של המאה ה-19 על ידי השלטון העות'מאני. צליינים מכל רחבי העולם באים לביקורים לתקופות קצרות. מלבד כמה מאות מתנדבים, מאמיניה של הדת הבהאית אינם גרים בישראל.

[עריכה] המתיחות הדתית

מדינת ישראל נותנת כיום חופש דת לכל הקהילות הדתיות בארץ, גם בחוקיה וגם הלכה למעשה. כל קהילה בעלת תחום שיפוט על חבריה בענייני נשואים, קבורה, וגירושים.

מתחים דתיים קיימים בין הציבור החרדי היהודי והציבור הלא-חרדי היהודי. הגברים החרדים מקדישים את שנות הבגרות שלהם ללימוד וחקר התלמוד במשרה מלאה ולכן בדרך כלל הם משיגים פטורים משרות צבאי בצה"ל. בתחילה הפטור הגורף משירות חובה יועד לקומץ תלמידי דתיים. רבים מראשי הישיבות החרדיות מעודדים כיום את תלמידיהם לדרוש פטור משירות חובה, כדי להגן על ציבור זה מלהיחשף להשפעות הסביבה החילונית של הצה"ל. במשך השנים הנהגת הציבור הדתי העלתה בפעמים רבות תלונות רבות על בעיות אשר נגרמו לחיילים הדתיים במהלך השירות בצה"ל ועל כך שצה"ל צריך להתאים עצמו בפני אוכלוסייה זו - היו תלונות על כך שחיילים דתיים מסוימים לא הורשו להציג את הציציות שלהם, על כך שהכריחו חיילים דתיים מסוימים להתגלח במהלך ספירת העומר ועיקר התלונות היו על כך שיחידות צה"ל מכילות אוכלוסייה מעורבת של חיילים וחיילות ועל כך שהחיילות בצה"ל מורשות ללבוש לבוש אשר אינו נחשב על ידי האוכלוסייה הדתית והחרדית כצנוע בתחומי היחידה.

במשך שנים, מספר האנשים אשר מקבלים פטור משירות חובה גדל להיות 10% מתוך כלל המתגייסים הפוטנציאלי. ישראלים חילוניים רבים טוענים כיום כי מתן הפטורים מהצבא לסקטורים שלמים תרמה באופן ישיר לירידה במוטיבציה לשרת בצבא ולעלייה המשמעותית באחוזי ההשתמטות מצה"ל בקרב ההחברה הישראלית. הרעיון המקורי של שירות החובה בצה"ל נועד כדי לחלק את הנטל הביטחוני בין כל הסקטורים בחברה הישראלית, דבר אשר היה נותן לכל מגזר בחברה את האפשרות להיות שותף שווה בתרומה לביטחון המדינה. בפועל הנטל הביטחוני מוטל רק על הציבור החילוני בישראל. טיעון הנגד של הסקטור החרדי הוא שרק בזכות לימוד התורה והתלמוד האינטנסיביים שלהם אלוהים מאפשר ליהודים לשרוד בים האויביים.

זוגות חרדיים נוטים להתחתן בגיל צעיר יחסית (בדרך כלל בשנות העשרה המאוחרות) ולעתים קרובות מסתמכים על עזרתה של המדינה בהיקף גדול יותר מהישראלים החילוניים. החרדיים גם מיוצגים על ידי מפלגות פוליטיות חרדיות, אשר כמפלגה קטנה במערכת של נציגות פרופורציונלית מצליחה לעתים לקבל כוח פוליטי רב וחסר פרופורציות במהלך חלק המשא-ומתן של הממשלות להקמת הקואליציות לאחר הבחירות.

נכון לאוקטובר 2005 המפלגות החרדיות העיקריות בכנסת היו: ש"ס עם אחד עשר מושבים בכנסת המייצגים את האינטרסים של החרדים-ספרדיים, ושתי מפלגות חרדיות-אשכנזיות, אגודת ישראל (אשר נשלטת על ידי החסידים) ודגל התורה (הנשלטת על ידי סיעות הישיבה הליטאיות) עם חמש מושבים בכנסת. אגודת ישראל ודגל התורה היו מאוחדת בעבר כמפלגת יהדות התורה.

בשנים האחרונות בעקבות הכעס וחוסר האמון שנוצר בקרב הציבור החילוני לגבי הציבור החרדי, התחזקה מפלגת שינוי שתנועת מחאה להשפעה של המפלגות החרדיות, ובכדי לשמור על האינטרסים החילוניים במדינה מול המפלגות הדתיות-חרדיות.

מתחים קבועים גם קיימים בין הממסד החרדי והתנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית. בישראל התנועות החרדיות גדולות וחזקות בהרבה מהתנועות הקונסרבטיביות והרפורמיות אשר קטנים ביותר (באופן יחסי לארצות הברית). רק התנועות היהודיות החרדיות מוכרות באופן רשמי בישראל (אף על פי שגיורים שבוצעו על ידי היהודים הקונסרבטיבים והיהודים הרפורמים מחוץ לישראל מאושרות לעתים בהתאם לחוק השבות).

כתוצאה, שלא בדומה לבתי הכנסת החרדים (או המסגדים המוסלמיים או הכנסיות הנוצריות) בתי הכנסת הקונסרבטיבים ובתי הכנסת הרפורמים לא מקבלים תמיכה וסיוע ממשלתיים. הרבנים הקונסרבטיבים והרבנים הרפורמים לא יכולים לכהן בטקסים דתיים - לכן טקסי הנשואים שלהם, הגרושים, והגיורים לא תקפים בארץ. בנוסף, היה מתח עקבי, ואפילו הפגנות מצד חרדים כעוסים, בכותל מערבי, במטרה למנוע מהיהודים הקונסרבטיבים והיהודים הרפורמים מלקיים את טקסיהם הדתיים אשר מהפרים את הנורמות החרדיות.

הממשל הישראלי לעתים קרובות מתערב כדי לעצור בניית בתי כנסת, מסגדים ו/או כנסיות חדשות בשל סיבות שונות. לעתים רבות בשל סכנות בטיחותיות וסביבתיות. כל המגזרים נדרשים לעבור את אותה הבדיקה הקפדינית הממשלתית כדי לקבל אישורי בנייה. במאי 2003, נציגי הממשל הישראלי הרסו בנגב מסגד, שהוקם ביישוב הבדואי הבלתי מוכר תל אל מאלח לאחר שהמקומיים קראו תיגר בממשל לאחר שנאסר עליהם במפורש לבנות מסגד אשר היה אמור לשרת את 1,500 תושבי הכפר. המסגד קרוב ביותר לכפר היה במרחק שנים עשר קילומטר ממנו.

ישראל גם לפעמים מואשמת בפעולות של רדיפה נגד הפלסטינים, אף על פי שאפילו מבקריה של ישראל לא מעריכים כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובסכסוך הישראלי-ערבי מונע בעיקרו על רקע דתי. בצד הפלסטיני, קבוצות אסלאמיות שונות, בעיקר החמאס והג'יהאד האסלאמי תומכים בממסד אשר יתבסס על חוקי השריעה. בעוד שהסכסוכים הללו יכולים להשתמש ברמזים או רטוריקה דתיים, הם בדרך כלל נחשבים כמאבקים פוליטיים צבאיים.

[עריכה] מיסיונריות

היהודים המשיחיים, אשר חברים בקהילות נוצריות משיחיות, כמו גם עדי יהוה והנוצרים האוונגליים בין תנועות המיסיון הפעילות ביותר בישראל. ניסיונותיהם להמיר את דתם של המקומיים גרמו להפגנות תדירות והפגנות לסירוגין, בעיקר מצד התנועה החרדית האנטי-מיסיונרית "יד לאחים", שמסתננת לתנועות אלו, כמו גם קהילות בעלות אג'נדה מיסיונרית אחרות כולל הרי קרישנה וסיינטולוגיה, ואוספות רישום מקיף לגבי פעילויותיהם. במשך השנים היו ניסיונות הצתה בזדון שונים והפצצה בפצצות תבערה של הקהילות המשיחיות.

בעוד שהפעילות המיסיונרית חוקית לחלוטין בישראל, לא חוקי להציע כסף או פיתויים גשמיים אחרים תמורת המרה דתית. אף על פי כן, בעבר היו ניסיונות שונים להוציא את הפעילות המיסיונרית מחוץ לחוק במדינה.

[עריכה] נישואין וסמכות דתית

ערך מורחב – נישואים אזרחיים בישראל

טקסי נישואין בישראל מוכרים היום רק אם התבצעו תחת סמכות דתייה רשמית (בין אם היא יהודית-דתית, נוצרית, דרוזית, מוסלמית, וכדומה), בין גבר ואישה בני אותה הדת. טקסי נישואין אזרחיים מוכרים רשמית רק אם הם מתבצעים מחוץ לישראל. הממסד הרבני טוען ברובו כי נישואין אזרחים יפצלו את העם היהודי בישראל בין אלה שיוכלו להתחתן עם יהודים ואלו שלא יוכלו, מצב אשר יסכן את שמירת הצביון היהודי המובהק של המדינה יהודית. מנגד, מלבד האפליה שיוצר מצב זה כלפי כל מי שאינם משתייכים לדת רשמית או שאינם רוצים להינשא במסגרת דתית, טוענים גם רבנים אחדים (בכללם הרב הראשי לישראל, הרב עמאר) שהניכור הרב שיוצר מצב זה לא משרת את האינטרס הדתי הרחב.

כמענה לאותן קבוצות גדולות של ישראלים שאינם מעוניינים או לא יכולים להתחתן במסגרת בית דין דתי, הוכרה מסגרת הידועים בציבור, שעיקרה מתן זכויות של זוג נשוי לכל שני אנשים (כולל בני אותו המין) אשר חיים יחד ומקיימים משק בית משותף.

[עריכה] ראו גם

• תרבות ישראלית
• פוליטיקה של ישראל

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ June 2007
2. ^ [1]
3. ^ The Largest Atheist / Agnostic Populations on Adherents.com, 27 במרץ 2005.
4. ^ "Sabbath Poll", Dateline World Jewry, World Jewish Congress, ספטמבר 2007

[עריכה] קישורים חיצוניים

• היכן הסטטוס קוו - מתוך הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• הרב בקשי דורון: חוק הנישואין משניא את הדת פורסם: 14.06.07 ב-ynet