דת בישראל

		יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הערך מכיל קביעות תמוהות רבות.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

הכותל המערבי וכיפת הסלע בירושלים

ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה היהדות היא דתם של רוב אזרחי המדינה. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לשנת 2008, 76.1% מהישראלים הם יהודים, 16.2% הם מוסלמים, 2.1% נוצרים, 1.6% דרוזים והשאר 3.9% (הכוללים בעיקר מהגרים מברית המועצות לשעבר) הם חסרי דת.

במשך עשרות שנים פעל בישראל משרד הדתות, שעסק בשירותי דת לבני כל הדתות. משרד זה פורק בתקופת ממשלת שרון השנייה וסמכויותיו פוזרו בין משרדי הממשלה השונים. בשנת 2008 הוקם המשרד לשירותי דת, אליו הוכפפה הרשות הארצית לשירותי דת, העוסקת בענייני המועצות הדתיות וקבורה יהודית בלבד.

דת ואזרחות

מדינת ישראל הוקמה כבית לאומי לעם היהודי. על אף שהחוק הישראלי מושתת על מתן זכויות אזרחיות שוות לכלל אזרחי מדינת ישראל ללא הבדל דת גזע ומין, בפועל כיום מדינת ישראל נותנת יחס מועדף בנושאים שונים לאנשים שעומדים בקריטריונים שהוגדרו בחוק השבות. טיפול מועדף ניתן ליהודים שמעוניינים להגר למדינת ישראל, כחלק מהמדיניות לעידוד עלייה יהודית. לאורך השנים התפתחו חקיקות שהפלו לא-יהודים באופן סמוי, למשל מתן קצבת ילדים מוגדלת ליוצאי צבא, שבוטלה בהדרגה בשנים 1996-1994‏.

היהדות בישראל

ערך מורחב – יהדות ישראל

יהודים מתפללים בכותל המערבי, אחד האתרים המקודשים ביותר ליהדות

רוב האזרחים במדינת ישראל הם יהודים, ורוב הישראלים היהודים שומרים על מנהגי היהדות בצורה כלשהי. לפי סקר שנערך על ידי מכון גאלופ הבינלאומי 25% מאזרחיה היהודים של ישראל נוכחים באופן קבוע בטקסים דתיים, לעומת 15% מהאזרחים הצרפתים היהודים, 10% מהאזרחים הבריטים היהודים ו57% מהאזרחים האמריקאים היהודים.^{[דרוש מקור]}

ההגדרה העצמית של היהודים הישראלים בני 20 ומעלה נכון ל-2009: 42% חילונים, 25% מסורתיים - לא מאוד דתיים, 13% מסורתיים - דתיים, 12% דתיים, ו-8% חרדים‏. בקרב כלל הישראלים, 65% מאמינים באלוהים, ו-85% מכלל היהודים הישראלים חוגגים את ליל הסדר. אף על פי כן, על פי סקרים, בין 15% ל- 37% מכלל הישראלים מגדירים עצמם כאתאיסטים, כאגנוסטים, או כלא-מאמינים באלוהים.

מקובל להגדיר את קרבת הישראלים לדת על פי מידת שמירת המנהגים הדתיים. רבים מיהודי ישראל מגדירים את עצמם על סקאלה שבין דתי ובין חילוני, כשבתווך קבוצה גדולה של אנשים המגדירים את עצמם כמסורתיים. התנועה הקונסרבטיבית (הקרויה בישראל התנועה המסורתית) והתנועה הרפורמית, מקיימות נציגות קטנה בישראל, ולכל אחת מהן כמה עשרות קהילות, ובתי מדרש ללימודים גבוהים.

רוב הישראלים היהודים מסווגים את עצמם כחילונים או כמסורתיים. המונח "חילונים" פופולרי יותר בקרב משפחות ישראליות ממוצא אירופאי, והמונח "מסורתיים" בקרב משפחות ישראליות ממוצא מזרחי (מהמזרח התיכון, ממרכז אסיה ומצפון אפריקה). יש דו-משמעות בדרך בה שני המונחים הללו משמשים. לעתים קרובות הם חופפים, והם מכסים מגוון רחב מאוד של אידאולוגיות ומגוון של גישות לקיום המצוות והטקסים הדתיים.

בסקר שנערך בשנת 2007 על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא כי רק 27% מכלל היהודים הישראלים אמרו כי הם שומרים שבת, בעוד ש- 53% אמרו שהם לא שומרים שבת בכלל. הסקר גם מצא ש-50% מתוך הנשאלים היו מוותרים על עריכת קניות במהלך השבת כל עוד התחבורה הציבורית תופעל ופעילויות הפנאי ימשיכו להתקיים. אף על פי כן, רק 38% האמינו כי פשרה מסוג זה תקטין את המתח בין הציבור החילוני לציבור הדתי.

מקור הסטטוס קוו בנושאי דת בישראל הוא במכתב הסטטוס קוו אותו כתב דוד בן-גוריון לנציגי אגודת ישראל ב-1947, טרם הכרזת העצמאות. המכתב מתייחס לארבעה תחומים: שבת, כשרות, חינוך ודיני המעמד האישי. דוגמה לסטטוס-קוו בנושא השבת היא התחבורה הציבורית בישראל שהמשיכה לשבות בשבת ברוב האזורים בהם ישנו רוב יהודי גדול, אך המשיכה לפעול בחיפה, שעד למלחמת העצמאות נחשבה לעיר מעורבת.

במהלך השנים חלו שינויים בסטטוס קוו ולעתים נוצרו בשל כך משברים שונים. בין התחומים שנסובה סביבם מחלוקת ציבורית, בולטים בעיקר נושאי המעמד האישי ונושא השבת. בשנים האחרונות, בעקבות תחושת קיפוח ותסכול מצד הסקטור החילוני נוצרה תגובה חילונית עם הקמת מפלגות חילוניות במופגן (כדוגמת מפלגת שינוי) שלחמו במפלגות הדתיות, אולם ללא הישגים פוליטיים רבים עד כה.

נוצרו מחלוקות גם סביב נושאים נוספים, כדוגמת תוכנית הליבה, שירות לאומי, גיוס בחורי ישיבות לצה"ל (בסוף שנות הארבעים היו רק 400 תלמידי ישיבות שנהנו מהפטור, אך עם השנים גדל מספרם ל-50,000 איש^{[דרוש מקור]}). קהילות היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית, על אף קוטנן היחסי, החלו להפעיל את עצמם כאלטרנטיבה לשליטה האורתודוקסית בעניינים הדתיים במדינה.

הרבנות הראשית

הרבנות הראשית בישראל הוקמה במהלך תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל על ידי המנהל הבריטי, שבחר להקים רבנות ראשית רשמית במדינה שתהיה מורכבת מנציגים אשכנזים וספרדים מן הזרם האורתודוקסי בלבד, כחלק מהמאמצים לגבש ולארגן את החיים היהודיים ותוך ביסוס על המודל הבריטי שעודד את נאמנותם המוחלטת של היהודים בבריטניה לכתר הבריטי, ובכדי לנסות ולהשפיע על חייהם הדתיים של היהודים בארץ באופן דומה. בשנת 1921 נבחר הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1864 - 1935) לרב הראשי האשכנזי הראשון, והרב יעקב מאיר לרב הראשי הספרדי הראשון (הראשון לציון). הרב קוק היה מקור ההשראה לתנועה הציונית הדתית, והוכר על ידי רבים כרב הגדול בדורו. הוא האמין שהעבודה של היהודים החילונים בכיוון יצירת מדינה יהודית בארץ ישראל היא חלק מהתוכנית האלוהית ליישוב ארץ ישראל. החזרה לישראל הייתה לפי השקפתו של הרב קוק לא רק תופעה פוליטית לשם הצלתם של היהודים מרדיפות, אלא אירוע בלתי רגיל בעל משמעויות היסטוריות ותאולוגיות.

לפני הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל בשנת 1917, האימפריה העות'מאנית הכירה ברבנים המובילים בקרב היישוב הישן כמנהיגיה הרשמיים של הקהילה היהודית הקטנה, שהורכבה בעיקר מאורתודוקסים מזרח אירופיים ואלו מהלבנט שעלו לארץ הקודש, בעיקר מסיבות דתיות. הכרה זו הייתה חלק ממדניותה הבלתי רשמית של האימפריה העות'מאנית, אשר זכתה לכינוי "שיטת ה'מילט'", אשר גרסה כי לשם השמירה על היציבות ברחבי האימפריה, על האימפריה להאציל מסמכויות שלטון הפנים העומדות לרשותה לטובת הנהגות אוטנטיות של מיעוטים מקומיים, אשר ימלאו תפקיד שלטוני מצומצם ביחס לקהילותיהם ובכך יקלו על נטל השלטון של האימפריה בעדות המיעוטים בה. המהגרים האירופאים התאחדו בתחילה תחת ארגון שהיה ידוע אז בשם "ועד העיר", ובהמשך שינו שם זה לעדה החרדית. הטורקים ראו ברבנים המקומיים בארץ כשלוחה של החכם באשי (הרב הראשי הטורקי), שהיה נאמן לסולטאן.

הרב עובדיה יוסף, הראשון לציון לשעבר

בשל העובדות הללו הרבנות הראשית בישראל כיום עדיין בשליטה אורתודוקסית מוחלטת כמו שהייתה כאשר הוקמה בשנת 1948 ועדיין מחזיקה באופן בלעדי על כל האספקטים הדתיים-יהודיים של חיי תושביה החילונים של מדינת ישראל.

דרך מערכת מורכבת של "ייעוץ והסכמה" ממגוון של רבנים בכירים ופוליטיקאים בעלי השפעה, כל הערים והעיירות בישראל בוחרים גם ברב ראשי מקומי משלהם אשר זוכים להערכה בקרב הקהילות המקומיות הדתיות כמו גם החילוניות ובכלל בקנה מידה ארצי.

דרך רשת ארצית של בתי דין רבניים, כמו גם רשת של מועצות דתיות אשר מהוות חלק אינטגרלי בכל רשות מקומית בישראל, הרבנות הראשית בישראל שומרת על שליטה בלעדית ולמעשה בעלת המילה האחרונה במדינה בכל הנושאים הקשורים לגיור, מתן הכשר לכל סוגי המאכל, טקסי הנשואין והגירושים היהודיים, ומפקחים על שמירה של חוקים מסוימים הקשורים בשמירת השבת, פסח (במיוחד בענייני מכירת או בעלות על חמץ), ההקפדה של שנת השמיטה בתחום החקלאי.

הרבנות הראשית נמצאת באופן מתמיד תחת ביקורת של קבוצות יהודיות בישראל. ישראלים חילונים רבים אינם מרוצים מהעובדה שחייהם האישיים כפופים להחלטות של בית משפט דתי. מהצד השני, האוכלוסייה החרדית סבורה שהרבנות הראשית מקלה מדי (בעיקר בנושאים שקיים בהם קונצנזוס דתי שבהם יש להחמיר), ו"ציונית מדיי", ושהיא "משרתת" את הממסד הפוליטי הישראלי, כך למשל, אפילו חברי הכנסת הלא-דתיים, יכולים להיות שותפים במועצה הבוחרת את הרבנים הראשיים של ישראל כל עשר שנים.

בנוסף על כך הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי בארצות הברית מנועים מהשתתפות בממסד הדתי בישראל ולא מוכרים כארגונים יהודיים דתים רשמיים בישראל. במשך השנים זרמים אלו ניסו להפיץ את השקפותיהם בישראל על ידי הקמת משרדים ובתי כנסת בישראל.

האסלאם בישראל

ערך מורחב – האסלאם בישראל

האתר הקדוש השלישי בחשיבות למוסלמים בעולם נמצא בישראל (לאחר מכה ואל-מדינה אשר נמצאים בערב הסעודית) והוא מסגד אל-אקצא (הר הבית) אשר בו לפי האמונה המוסלמית מוחמד עלה לשמיים. אמונה זו מקנה חשיבות רבה לכיפת הסלע ומסגד אל-אקצא הסמוך לו. ב-1967 ממשלת ישראל הכירה בסמכות של הוקף לנהל ולפקח על האתרים הקדושים למוסלמיים. ישראל תמיד הגנה על מסגד אל-אקצא ואפילו אוסרת על יהודים מלהתפלל באתר קודש הקודשים.

כיפת הסלע אשר בהר הבית, בירושלים.

רוב המוסלמים בישראל הם ערבים סונים. בין השנים 1516 ל-1917 האימפריה העות'מאנית אשר השתייכה לדת הסונית שלטה בתחום הטרטוריאלי אשר כולל כיום את מדינת ישראל. השליטה שלהם חיזקה והבטיחה את המרכזיות והחשיבות של האסלאם כדת הדומיננטית באזור. כיבושה מחדש של ארץ ישראל על ידי הבריטים ב-1917 והצהרת בלפור אשר באה לאחר מכן פתחה את שעריה של ארץ ישראל בפני הגעתם של מהגרים יהודים רבים אשר רק התעצמו במשך הדורות. אף על פי כן, הבריטים העבירו את הממשל האסלאמי הסמלי שהיה קיים בארץ לשושלת ההאשמית בירדן, ולא לבית סעוד. ובכך ההאשמים הפכו לשומריהם הרשמיים של המקומות הקדושים האסלאמיים בירושלים וסביבתה, בייחוד בתקופה בה ירדן שלטה בשטחי יהודה ושומרון (1948-1967).

ב-1922 בתקופת המנדט הבריטי בארץ הבריטים הקימו את המועצה המוסלמית העליונה ומינו את אמין אל-חוסייני (1895 - 1974) בתור המופתי הראשי של ירושלים. המועצה בוטלה ב-1948 אבל המופתי הראשי המשיך להיות אחד מהמנהיגים המוסלמיים הערביים הידועים לשמצה של העת המודרנית, משום שהוא נהג להסית את המוסלמים נגד היהודים לעתים קרובות בכל מקום אליו הגיע.

ילדיהם של המוסלמים בישראל מקבלים לימודי אסלאם במסגרת בתי הספר שלהם.

הנצרות בישראל

ערך מורחב – הנוצרים בישראל

כנסייה פרנציסקנית על הר האושר

הנוצרים כיום הם הקבוצה הקטנה ביותר בישראל מתוך שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות. רוב הנוצרים אשר חיים כיום בישראל הם ערבים או אנשים שבאו מארצות אחרות לחיות ולעבוד בעיקר בכנסיות או במנזרים.

למרות שלפי הדת הנוצרית ישראל היא המקום בו ישו נולד, חי, ומת (לפי המסורת הקתולית, כנסיית הקבר בירושלים היא המקום בו ישו מת ולבסוף נקבר - עובדה אשר הופכת את ירושלים לאחד האתרים הכי קדושים לנצרות) יש מעט נוצרים החיים בישראל לעומת המוסלמים והיהודים.

רוב הנוצרים בישראל משתייכים בעיקר לקהילת הנצרות האורתודוקסית המזרחית אשר מפקחת על מגוון של כנסיות, מנזרים, סמינרים ומוסדות דתיים בכל הארץ, במיוחד בירושלים, משום שהאימפריה הביזנטית אשר שלטה ברוב המזרח תיכון מהמאה ה-4 עד העשור הראשון של המאה ה-15, וזו הייתה האימפריה הזו שהזינה את הכת הנוצרית הידועה כנצרות האורתודוקסית המזרחית בעקבות פילוג הכנסייה הנוצרית של שנת 1054, עד שהשליטה שלהם בארץ הופסקה לראשונה על ידי הממלוכים בשנת 1291 ולאחר מכן באופן גורף על ידי האימפריה העות'מאנית האסלאמית. במאה ה-19 האימפריה הרוסית הסמיכה את עצמה כשומרת הרשמית של העניינים הנוצרים בארץ הקודש, ואפילו כיום, כמויות גדולות של מקרקעין בירושלים (כולל האתר בו עומד בניין הכנסת כיום) שייכות להכנסייה היוונית אורתודוקסית.

היו תקופות ביניים בהיסטוריה אשר המוסלמים והנוצרים התחרו על השליטה בארץ הקודש. מסעי הצלב אשר בוצעו על ידי אירופה המערבית בין המאה ה-11 עד המאה ה-13 הביאו את ההשפעה והכוח של הכנסייה הקתולית לאזור. ב-1889 האימפריה העות'מאנית איפשרה לכנסייה הקתולית לחדש את שליטתה בארץ. בזמן תקופת ממלכת ירושלים הפטריארכים התפצלו לארבע ארכידיוקסיות - הארכיבישוף של צור, הארכיבושוף של קיסריה, הארכיבישוף של נצרת, הארכיבישוף של פטרה - ומספר דיוקסיות אשר הפיצו את דת זו באזורים הללו כמו גם האריסים של ממלכת ירושלים. כנסיות קדומות אחרות, כגון הכנסייה הארמנית, הקופטית והאתיופית, גם מיוצגות היטב, במיוחד בירושלים.

התוצאה של ההיסטוריה הארוכה של האורתודוקסיות הביזנטינית המזרחית ולאחר מכן הנוכחות הצלבנית הרומית הקתולית בתחומי המזרח התיכון כולל את ישראל, היא שרבים מהמקומיים קיבלו ודבקו בצורות הרשמיות הללו של הנצרות כאמונתם עד היום. בעתות סכנה, נוצרים רבים היו מסוגלים לתפוס מקלט בכנסיות מבוצרות היטב או אשר נשארו נאמנים לשרת את עדר הנאמנים שלהם גם כאשר היו מוקפים במסות של אוכלוסייה אסלאמית.

במרץ 2000 ראש הכנסייה הקתולית, האפיפיור יוחנן פאולוס השני, ביקר בישראל. בניסיון מתמשך לשים קץ לאיבה הישנה בת מאות השנים בין הכנסייה הקתולית והיהודים, האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר ביד ושם, ובכותל המערבי בירושלים.

בזמנים המודרניים, אחד הסקטורים הכי פעילים של הנצרות בתמיכה בישראל בא מהכנסיות הפרוטסטנטיות, כנסייות שתומכות באוונגליזם. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים הם היו בעלי השפעה גדולה בבריטניה הגדולה, ויש המאמינים כי זו הייתה אחת הסיבות מדוע ארתור בלפור (1848 - 1930) עזר הצהרת בלפור בשנת 1917 כאשר הבריטים הבטיחו ליהודים מולדת בארץ ישראל. בחלק האחרון של המאה העשרים עד היום אלו היו קבוצות אוונגליות בארצות הברית אשר תמכו מבחינה פוליטית בזכות של היהודים למולדת משלהם בישראל.

האוונגלים מטיפים אמונה שממוקדת בביבליה, ומאמינים בתוקף בתנ"ך ובנבואות התנ"כיות על שובו של העם היהודי לציון (ישראל) אשר בהמשך לכך הם מאמינים כי זהו תנאי מקדים לביאה השנייה של ישו. בכל שנה מאות אלפי אוונגלים נוצריים באים כתיירים באופן פרטי או בקבוצות מאורגנות כדי לראות את ישראל בעצמם, כדי לקבל השראה מ"ארץ התנ"ך", ובתהליך זה הם עוזרים לצמיחת הכלכלה המקומית גם כן.

ישנן תשע כנסיות רשמיות אשר נועדו למטרות נישואין וגירושין: הכנסייה המזרחית, הכנסייה הרומית קתולית, הכנסייה הארמנית-גריגורינית, הכנסייה הסורית-קתולית, הכנסייה האוניאטית, הכנסייה היוונית הקתולית, הכנסייה המארוניטית, ושתי הכנסיות האורתודוקסיות הסוריות. בנוסף, ישנם סידורים פחות פורמליים עם כנסייות אחרות, כמו למשל הכנסייה האנגליקנית.

הדת הדרוזית בישראל

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

היהדות המשיחית בישראל

ערך מורחב – קהילות משיחיות בישראל

היהודים המשיחיים הם יהודים שמאמינים שישוע הוא המשיח היהודי שבא לגאול את עם ישראל ואת האנושות כולה. לפיכך, הם משתייכים ללאום היהודי אך לא לדת היהודית. היהודים המשיחיים מדגישים את העובדה כי ישו בעצמו היה יהודי, וכך היו גם מאמיניו הראשונים. רוב היהודים המשיחיים בישראל דוחים את הנצרות המסורתית וסמליה וחוגגים את חגי ישראל ומועדיו, אך עם זאת גם הדתיים ביותר שביניהם דוחים את ההלכה ואת ממסד הרבנות בכלל. היהודים המשיחיים אינם נחשבים כיהודים על פי חוק השבות. ההערכה היא כי ישנם קרוב ל-10,000 יהודים משיחיים כיום במדינת ישראל, רבים מהם הם מהגרים חדשים מברית המועצות לשעבר. בירושלים, יש 12 קהילות משיחיות.

היהודים המשיחיים עוסקים במסיונריות ובפעילות ענפה של הפצת רעיונותיהם בקרב הציבור היהודי בישראל כחלק מאמונתם.

הדת הבהאית בישראל

מקדש הבאב בגנים הבהאיים בחיפה

המרכז הבהאי העולמי של הדת הבהאית נמצא בחיפה, על אדמות שהיו בבעלותם מאז שבהאא אוללה נאסר בעכו בסביבות שנות השבעים המוקדמות של המאה ה-19 על ידי השלטון העות'מאני. צליינים מכל רחבי העולם באים לביקורים לתקופות קצרות. מלבד כמה מאות מתנדבים, מאמיניה של הדת הבהאית אינם גרים בישראל.

דתות אחרות בישראל

בנוסף קיימת בישראל נוכחות קטנה יותר של דתות נוספות אשר אינן מקומיות לאזור, ביניהן דתות מן המזרח (הנפוצות גם בקרב מהגרי עבודה), דתות חדשות וכיתות דתיות שונות. ביניהן ניתן למצוא את הסיינטולוגיה, המפעילה מספר מרכזים בישראל; בודהיזם, אשר נלמד גם כתורה רוחנית וגם כתורה דתית; הינדואיזם והרי קרישנה בפרט; ראלים, נאו-פגאניזם ונאו-פגאניזם יהודי ‏‏וכנעני בפרט ועוד.

חסרי דת בישראל

כ-320 אלף מבין יוצאי ברית המועצות לשעבר החיים בישראל הם אזרחים מתוקף חוק השבות, אך מוגדרים כחסרי דת, ואינם יהודים לפי ההלכה‏. באוקטובר 2011, הסופר יורם קניוק זכה בתקדים משפטי שאיפשר לו להירשם כחסר דת, ובעקבותיו כמאתיים יהודים אחרים אף הם נרשמו כחסרי דת.

מקומות קדושים

במדינת ישראל ובשטחים שבשליטתה נמצאים מקומות קדושים לבני דתות שונות. בין השאר נמצאים בירושלים הכותל המערבי, הקדוש ליהודים, כיפת הסלע הקדושה למוסלמים וכנסיית הקבר הקדושה לנוצרים. הר הבית קדוש ליהודים ולמוסלמים גם יחד. בחיפה נמצא מקדש הבאב, הקדוש לבני הדת הבהאית.

חוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז-1967, אושר בכנסת ב-27 ביוני 1967, לאחר שלשליטת ישראל עברו מקומות קדושים רבים שהיו קודם לכן בשליטת ירדן, ונדרש חוק שיבטיח את שמירתם ואת חופש הגישה אליהם. מטרה זו נקבעה בסעיף 1 לחוק, האומר: "המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות". החוק קובע עונש מאסר למי שמחלל מקום קדוש או פוגע בו, ולמי שעושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות. תקנות שהותקנו מכוח חוק זה עוסקות רק במקומות קדושים ליהודים.

המתיחות הדתית

פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולשכתב אותו. הסיבה לכך: מיעוט מקורות, התעלמות ממתיחויות שאינן בין יהודים או בינם ובין מיסיונרים.

ערך מורחב – גיוס בני ישיבות

מדינת ישראל נותנת כיום חופש דת לכל הקהילות הדתיות בארץ, גם בחוקיה וגם הלכה למעשה. כל קהילה שהוכרה על ידי המדינה נהנית מאוטונומיה על ענייני הנישואים, הקבורה והגירושים של חבריה.

בתוך הציבור היהודי ישנם מתחים דתיים בעיקר בין חרדים וחילונים. חוק שירות ביטחון מחיל חובת גיוס על כל הישראלים בגיל המתאים, אך פוטר ממנה ערבים ונשים דתיות. בנוסף, בציבור הדתי בכלל והחרדי בפרט ישנו נוהג שגברים מקדישים את ראשית חייהם הבוגרים ללימודים תורניים במסגרת ישיבתית. המדינה מאפשרת להם לדחות את שירותם הצבאי בצה"ל, מדי שנה בשנה, עד סיום לימודיהם. הסדר זה מביא לכך שרוב מקבלי הדחייה משרתים זמן מועט בהרבה מאלו שאינם דוחים את שירותם, ויש רבים שאינם משרתים כלל. מלבד הרצון להשקיע רק בלימוד התורה, רואים ראשי הישיבות החרדיות צורך בדחיית השירות, כדי להגן על ציבור תלמידיהם מלהיחשף להשפעות הסביבה החילונית של צה"ל. במשך השנים הנהגת הציבור הדתי העלתה פעמים רבות תלונות על בעיות שנגרמות לחיילים הדתיים במהלך השירות בצה"ל, בעיקר בעניינים הנוגעים לשירות משותף עם בנות ולשמירת כשרות ושבת.

במשך שנים, מספר האנשים אשר מקבלים פטור משירות חובה גדל להיות 10% מכלל המתגייסים הפוטנציאלי^{[דרוש מקור]}. נטל השירות הצבאי מוטל בעיקר על הציבור החילוני והדתי-הלאומי בישראל, ומצב זה מוליד קריאות רבות לגיוס החרדים לשם שוויון בנטל. אחד מטיעוני הנגד של הסקטור החרדי הוא שרק בזכות לימוד התורה אלוהים מאפשר ליהודים לשרוד בסביבה העוינת.

נכון ל-2013 המפלגות החרדיות בכנסת הן: ש"ס עם אחד עשר חברי כנסת המייצגת את הזרם החרדי-ספרדי, ויהדות התורה עם שבעה חברי כנסת משתי תנועות: אגודת ישראל המייצגת את הזרם החסידי, ודגל התורה המייצגת את הזרם הליטאי.

מתחים קבועים גם קיימים בין הציבור האורתודוקסי, התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית. בישראל הציבור האורתודוקסי גדול ומבוסס יותר מהתנועות הקונסרבטיביות והרפורמיות ומוסדות הדת הממלכתיים הם על טהרת האורתודוקסיה. עם זאת, מכוח פסיקות בתי המשפט, גם התנועות הקונסרבטיביות והרפורמיות נהנות מהכרה רשמית במעשיהן, לרבות גיורים וסמיכות לרבנות, אך למעט נישואים וגירושים הנערכים בישראל, שהסמכות הבלעדים לרישומם נתונה לפי חוק לרבנות הראשית לישראל. בנוסף, קיום טקסים דתיים שאינם אורתודוקסים ברחבת הכותל המערבי הוביל להפגנות נגדם.

במקביל, דתיים רבים טוענים שחרף תרומתם למדינה ורצונם להשתלב בה הם סובלים מכפיה חילונית ורדיפה מצד מוסדות המדינה ובהם הצבא והמשטרה, ומצד אמצעי התקשורת. לטענה זו, הרדיפה מודגמת, בין השאר, ביחס עוין מצד מערכת המשפט, באפליית חיילים דתיים ובענישתם בחומרה על הקפדתם על מצוות דתם, כגון במקרה של סירוב להיות נוכח במופע זמר בו שרות חיילות. על פי טענות אלה, הציבור החילוני שטוף בסטיגמות ובדיעות שליליות על הדתיים בכלל והחרדים בפרט - דבר שמגביר את התחושה בקרב דתיים שהם חיים, כבימי אבותיהם, כמיעוט קטן ומסוגר בתוך מדינה מנוכרת ועוינת.

מיסיונריות

בישראל קיימות מספר קהילות נוצריות משיחיות, כגון קהילת עדי יהוה, היהודים המשיחיים וכת הסיינטולוגיה, שהינן בין תנועות המיסיון הפעילות ביותר בישראל‏. ניסיונותיהן להמיר את דתם של המקומיים גררו התנגדות, בעיקר מצד התנועה החרדית האנטי-מיסיונרית "יד לאחים", הפועלת למיעוט כח השפעתן של כתות המסיון, ואוספת רישום מקיף לגבי פעילויותיהם.

אף על פי שהפעילות המיסיונרית חוקית לחלוטין בישראל, הצעת כסף או פיתויים גשמיים אחרים תמורת המרה דתית נחשבת לעבירה על החוק. כמו כן, בעבר היו ניסיונות שונים להוציא כל פעילות מיסיונרית שהיא אל מחוץ לחוק במדינת ישראל.

נישואין וסמכות דתית

ערך מורחב – נישואים בישראל

טקסי נישואים שנערכו בישראל מוכרים רק אם התבצעו תחת סמכות דתית רשמית (יהודית, נוצרית, מוסלמית או דרוזית). טקסי נישואים אזרחיים מוכרים רשמית רק אם הם מתבצעים מחוץ לישראל. הממסד הרבני מנמק מדיניות זו בטענה שנישואים אזרחיים ירבו פסולי חיתון ויפצלו את העם היהודי בישראל לשתי סיעות שאינן יכולות לינשא זו לזו‏.
מנגד, מלבד הקושי שמערים מצב זה כלפי זוגות שאינם משתייכים לאחת הדתות המוכרות או שאינם רוצים או אינם יכולים להינשא במסגרת דתית, טוענים רבנים אחדים (בכללם הרב הראשי לישראל, הרב עמאר^{[דרוש מקור]}) שהניכור הרב שיוצר מצב זה לא משרת את האינטרס הדתי הרחב.

כמענה לאותן קבוצות גדולות של ישראלים שאינם מעוניינים או לא יכולים להתחתן במסגרת בית דין דתי, הוכרה מסגרת הידועים בציבור, שעיקרה מתן זכויות של זוג נשוי לכל שני אנשים (כולל בני אותו המין) אשר חיים יחד ומקיימים משק בית משותף.

ראו גם

• תרבות ישראלית
• פוליטיקה של ישראל
• חקיקה דתית בישראל
• הפרדת הדת מהמדינה

קישורים חיצוניים

• היכן הסטטוס קוו - מתוך הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• החברה הישראלית: יחסי דתיים-חילונים, באנציקלופדיה ynet
• הרב בקשי דורון: חוק הנישואין משניא את הדת פורסם: 14.06.07 ב-ynet
• שלומית לוי ואליהוא כץ, יהודים ישראלים - דיוקן: אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2000, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2002.
• אביעזר רביצקי, מחקר מדיניות 4 - דתיים וחילונים בישראל: מלחמת תרבות?, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1997.
• ידידיה צ' שטרן, פסיקת הלכה בשאלות מדיניות, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1999.
• אשר אריאן ואיילה קיסר-שוגרמן, דו"ח גוטמן-אבי חי לבחינת דמותה היהודית של החברה הישראלית בהיבטים של רמת דתיות, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2012.