ה' צבעים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ה' צבעים (לבן)
מידע כללי
צייר מיכל נאמן
תאריך יצירה 1998
טכניקה וחומרים שמן ומסקינטייפ על בד
ממדים בס"מ
אורך 200
רוחב 170
נתונים על היצירה
מיקום מוזיאון תל אביב לאמנות

"ה' צבעים" היא שמה של סדרת ציורים מאת הציירת הישראלית מיכל נאמן אותה החלה ליצור בשנות ה-90 של המאה ה-20. העבודות עוסקות באסתטיקה ובייחוד ביחס שבין הדימוי ליצירת האמנות והן עושות שימוש באיקונוגרפיה עשירה, הלקוחה בין היתר, מן היהדות והנצרות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת הציורים "ה' צבעים" (באנגלית: "Legion") מהווה המשך ליצירתה המוקדמת של נאמן. בשנת 1976 יצרה נאמן עבודה בשם "יהווה צבעים", בה השתמשה נאמן בשיבוש כינויו של האל ביהדות ("יהווה צבאות"). גם בסדרת עבודות אלו שיבשה נאמן את שם האל המירה אותו בביטוי ארס-פואטי על מהות הדימוי האמנותי.

ב-16 בפברואר 1999 נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכת יחיד גדולה של נאמן תחת השם "ה' צבעים". במרכז התערוכה עמדה קבוצה של יצירות שצוירו על מצע של צבעי שמן וסרט הדבקה. בכל אחד מן הציורים הופיע הטקסט "ה' צבעים" בצבע שונה על רקע של מצע עשוי צבע ומסקינטייפ. הסרט הדביק בו השתמשה האמנית שימש אותה ביצירות קודמות כאמצעי עזר ליצירת דגם של משבצות. כאן, בחרה האמנית להשאיר את רצועות הנייר, המהוות חלק מן המצע של העבודה. "העבודות נראות לעיתים כמונוכרומים", העידה נאמן, "בשל הצבע האחיד המונזל מעל למשבצות, מכתים את המסקינג טייפ ונותר עליו. הרבגוניות של המשבצות מפנה מקומה לחד-צבעוניות של מסך הנייר, כעין נטיפה אחידה של 'מבול' צבעוני זה או אחר, שמסתיר את הקשת הפוליכרומית של צבעי המשבצת".[1] מבין המצע מופיעים פרטים של דמויות ברווז ושפן, הלקוחים מן הדימוי של "שפן-ברווז", אותו שאבה נאמן מתוך ספרו של לודוויג ויטגנשטיין "חקירות פילוסופיות" (1953), והיווה מוטיב מרכזי בעבודתה מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20.

לאחר סידרה זו המשיכה נאמן ליצור עבודות בטכניקה דומה, הנושאות שמות שונים ומהוות - על פי נאמן - חלק מסדרת ציורים אחת. קבוצה בולטת בהן הן העבודות שהוצגו בתערוכה "Wit/ויץ/Wit" ‏(2013) שכללה התייחסות סמיוטית והיסטורית אל שמות של צבעים לציור.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוף וטקסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית נקראה סדרת העבודות "Legion" (לגיון), שהוא מושג שנלקח מן הברית החדשה. בהבשורה על-פי לוקאס מתואר ישו הפוגש אדם "אשר שדים בו." הוא פונה אליו "וישאל אתו ישוע לאמר מה-שמך ויאמר לגיון שמי כי-שדים רבים נכנסו בו."[2] על פי נאמן השם הוא "זה השם שנותן לעצמו האיש מוכה הדיבוק" ולפיכך הוא מעיד על ריבוי בתוך הגוף היחידני.

בדומה לכך, העבודות עשויות באסטרטגיה של ריבוי דימויים, המשתנים בעיקר בטקסט המצויר בהן. טקסט זה מעניק לכל ציור משמעות שונה. חלק מן האזכורים רומזים על נוכחות מופשטת ("ה' צבעים"), בעוד אחרים מסמלים נוכחות מורבידית או פרוורטית ("The man who laughs with cuts"). בהקשר זה טען עירד קימחי כי ביצירותיה של נאמן ה"דימוי", כלומר ה"פיגורה", מתאר את מה שאיננו מופיע בציור.[3]

אסטרטגית הריבוי מהווה, אם כן, ניסיון לכונן "גוף" ומהות ביצירה. בה בעת היא משמשת גם כביטוי ל"אימה מפני היחידאי, הסינגולרי, שככזה הוא יוצא דופן והיברידי."[4]. בדרך זו נוצר פירוק והרכבה מחודשים של משמעויות.[5]

הציור המת והחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר פרשנים תיארו את החוויה הגופנית באופן הציור של נאמן. יגאל צלמונה, לדוגמה, תיאר את הצבע בציור כ"מזיל דם כמו אייקונה של מדונה, משתין, נוטף חלב, מתייבש מזדקן ואוצר את זיכרון התהוותו."[6] אולם, גופניות זו, כפי שטענו פרשנים אחרים, המתקיימת על מצע המסקינטייפ היא במהותה אירונית ומתקיימת ביחס אל מוות.

יערה שחורי, למשל, במאמרה "שעת הזאבים של מיכל נאמן" (2010), אבחנה את המוות כחלק אינהרנטי מציוריה של נאמן. הדבר בא לביטוי, למשל, ב"קבירת הדימויים" של השפן והברווז בתוך גריד המסקינטייפ של הציור.[7] גם הגריד עצמו, טענה שחורי, מהווה עדות לפרקטיקה שבה הציור הופך בתהליך היווצרותו לנשל או לגווייה. בכמה עבודות אף "קולף" גריד המסקינטייפ מן הבד עליו הוא נוצר והפך לאובייקט אמנותי עצמאי.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרדכי עומר, "הציור המתמהמה של מיכל נאמן", בתוך: גינתון, אלן, ה' צבעים, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו, 1999.
  2. ^ הבשורה על-פי לוקאס, ח', 30-27.
  3. ^ ראו: עירד קמחי, "פרפר וגולם", בתוך גינתון, אלן, ה' צבעים, מוזיאון תל אביב, עמ' 28.
  4. ^ מיכל נאמן, "ההצגה סובלת", סטודיו, כתב עת לאמנות, מס 101, מרץ 1999, עמ' 23.
  5. ^ מיכל נאמן, "ההצגה סובלת", סטודיו, כתב עת לאמנות, מס 101, מרץ 1999, עמ' 23-22.
  6. ^ יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 362.
  7. ^ ראו: יערה שחורי, "שעת הזאבים של מיכל נאמן", בתוך מיכל נאמן, חיוך, חתול, חיוך, גלריה גורדון, תל אביב, 2010, עמ' 143.