האבובית המקורבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Nephron.svg

האבובית המקורבת (tubulus contortus proximalis) היא מבנה צינורי מפותל המהווה חלק מכל נפרון. באבובית המקורבת נעשית מרבית הספיגה החוזרת של חומרים מהתסנין שנכנס לנפרון. כשני שלישים מהמים, מהנתרן ומהכלור שסוננו לנפרון נספגים בחזרה בעזרת מנגנונים אקטיבים ופסיבים בדפנות האבובית, בדרך כלל במהלך מעבר אקטיבי של נתרן או כתוצאה ממעברו. גלוקוז וחומצות אמינו נספגים בחזרה כמעט לחלוטין. מהאבובית המקורבת נספגים בחזרה גם אשלגן וביקרבונט.

תאי האבובית המקורבת גם מפרישים חומרים לתוך התסנין. ביניהם יונים של מימן (פרוטונים) וכן חומצות ובסיסים אורגנים, שרובם הם תוצרי פסולת סופיים של תהליכים מטבולים.

מבנה ופעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבובית המקורבת מחולקת לשלושה מקטעים:

  • מקטע S1- אחראי על עיקר הספיגה החוזרת- ובו נספגים כ- 90 ליטרים ליממה (מחצית מהתסנין). לצורך כך האפיתל במקטע צריך להיות בעל שטח פנים רחב (בעל microvilly) וכן בעל brush border- אזור המכיל טרנספורטרים, תעלות, אנזימים וכולי.
  • מקטע S2- בו מתבצעת הפרשה
  • מקטע S3- הצינור הישר או ה- pars recta: בו מתבצעת ספיגה חוזרת שלאחר הפרשה יחד עם מעט ספיגה חוזרת.

באבובית המקורבת נספגים בחזרה 50-60 אחוזים מהנתרן המסונן,כל הגלוקוז וחומצות האמינו, 80 אחוזים מהזרחן, 80 אחוזים מהביקרבונט, ו-50 אחוזים מהסידן. ספיגה חוזרת של מים לגוף מתבצעת שתי דרכים- בין התאים (פארא-צלולרית- 30 אחוזים מהספיגה החוזרת) ודרך התאים (אינטרא צלולרית- 70 אחוזים מהספיגה)- על ידי תעלות מים מסוג אקווהפורין 1 (תעלות דומות מסוג 2 נמצאות בצינור המאסף והן תלויות בפעילותו של הורמון נוגד השתנה.

משאבות, תעלות ונשאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגנונים אקטיבים ופסיבים לספיגה חוזרת. משאבות נתרן-אשלגן(6) מוציאות יוני נתרן מהתאים, בצד הרחוק מהנפרון, בעזרת אנרגיה וכנגד מפל הריכוזים. נתרן שואף להיכנס לתוך התאים מצד הנפרון ועושה זאת בפעפוע, בין היתר דרך תעלות בקרום התא(1). תנועת הנתרן פנימה לתאים מנוצלת להעברת גלוקוז מהנפרון לתא(3) או להפרשת יוני מימן(2). המומסים הרבים שיוצאים מהנפרון יוצרים לחץ אוסמוטי שגורם לתנועת מים דרך התאים(4) או ביניהם(5). הזרימה של המים בין התאים מניעה עימה מומסים נוספים
  • משאבת נתרן-אשלגן: המשאבה המרכזית שנמצאת על הממברנה הבאזו-לטרלית הינה משחלף נתרן/אשלגן ATP. משאבה זו מכניסה שני יוני אשלגן לתא, ומוציאה תמורתם שלושה יוני נתרן אשר נספגים בחזרה בגוף. כתוצאה מכך נוצר כוח מניע למשאבות הנמצאות בצד הפנימי של צינור האבובית.
  • סימפורטרים: למשל סימפורטר נתרן-גלוקוז, או נתרן-חומצות אמינו: נמצאים בצד הפנימי של האבובית, (המחצית הראשונה) הנתרן עובר בפעפוע, כאשר גלוקוז או חומצות אמינו עוברות בהעברה משנית יחד עם הנתרן. באותו האופן, סימפורטר נתרן-פוספט (אשר מושפע ספציפית מפעילות של PTH ומרמת הזרחן בדם- אשר מעכבים את המשאבה)
  • אנטיפורטר נתרן-מימן- כניסה של נתרן לעומת יציאה של מימן. המימן בתורו יוצר יחד עם ביקרבונט (והאנזים קרבוניק אנהידרז) מים ופחמן דו-חמצני. הפחמן הדו-חמצני נכנס חזרה לתא ונהפך שוב לביקרבונט אשר יוצא מהתא באמצעות סימפורטר נתרן/ביקרבונט.
  • ספיגה פרצלולרית: חלק מהתסנין עובר בין התאים: למשל, חלק מהאשלגן עובר ספיגה מחדש בדרך פרצלולרית, (וחלק בתוך תעלה בתוך התא) כמו גם כלור ואניונים נוספים. במחצית השנייה של האבובית המקורבת, נתרן עובר ספיגה באופן פארא צלולרי יחד עם כלור.
  • ספיגה טרנסצלולרית- מים עוברים דרך תעלות מים מיוחדות, (מלבד העברתם במנגנון טרנסצלולרי) אוריאה עוברת בפעפוע יחד עם המים (משנית לספיגת המים).
  • מנגנון גרירת הממס- solvent drag: המים זורמים בספיגה חוזרת לאבובית, כתוצאה מספיגת הנתרן, והם גוררים איתם מומסים כגון אשלגן, סידן ומגנזיום.

תרופות הפועלות באבובית המקורבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון המרכזי בתרופות משתנות הינו הגברת השתן במנגנון של עיכוב ספיגת הנתרן באתרים שונים במערכת האבובית- כתוצאה מכך שפוגעים בספיגת הנתרן בחזרה לגוף, יש "סחיבת מים" לאורך האבובית שגורמת להשתנה מוגברת. הנפרון פועל כך שחלקים מסוימים מפצים על חוסר פעילות של חלקים אחרים- כך שעצירת הספיגה במקטע מסוים תעלה משמעותית את הספיגה באתרים אחרים.

באופן כללי, הטיפול בתרופות משתנות שפועלות באבובית המקורבת אינו יעיל מספיק- מאחר שישנם מגנוני פיצוי כאמור בחלקים אחרים של הנפרון. התרופה המשתנת שפועלת באבובית המקורבת הינה תרופה המעכבת את האנזים קרבוניק אנהידראז או – carbonic anhydrase inhibitors: (אצטזולמידים): הרעיון המרכזי הינו מניעת חזרתו של ביקרבונט לדם, ועל ידי כך עיכוב האנטיפורטר נתרן-מימן- פחות נתרן ייספג חזרה בדם אלא יופרש בשתן- הגברת ההשתנה. מאחר שספיגת הנתרן תלויה בספיגת ביקרבונט באופן עקיף, התרופה מעכבת את ספיגת הביקרבונט בחזרה לדם. תופעות הלוואי הן חמצת מטבולית (ראו מאזן חומצה ובסיס. לרוב משתמשים בתרופות אלו כטיפול לגלאוקומה- מאחר שגם ייצור והפרשת נוזלי העין מתווכת על ידי אנזים זה ועיכובו יביא להורדת הלחץ התוך עיני. גם במצבים של אלקליזציה והיווצרות שתן חומצי מטפלים בתרופה זו, או כטיפול לפני עליה להרים- מביא לעיכוב ייצור נוזל מוחי שדרתי. כאמור, תופעת הלוואי העיקרית הינה חמצת מטבולית, יכולה להיווצר היפוקלמיה כתוצאה מהגעת כמות גדולה מדי של נתרן לצינור המאסף בתמורה להפרשת יתר של אשלגן, מאחר שהתרופה רעילה לכליות יכול להתפתח נפריטיס אינטרסטיציאלי, ויכולות להיווצר אבנים בכליות. לא משתמשים בתרופה זו במקרים של שחמת הכבד.

מחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסמונת פנקוני היא בעיה נרכשת או תורשתית, שבה התא לא סופג בחזרה חומצות אמינו, גלוקוז, או פרוטאינים בעלי משקל נמוך.

Dalmatian hypouricemia- חומצת שתן נספגת באבובית המקורבת, מופרשת, ונספגת שוב בחזרה. אם ההפרשה עצמה לא תקינה, תהיה הצטברות של חומצת שתן- שגדון- אולם לעתים יש היפואוריצמיה כתוצאה מעודף הפרשה של חומצת שתן לשתן- יכול להיות כתוצאה ממוטציה בנשא URAT1 אשר מכניס חומצת שתן ומוציא חומצה לקטית או בנשא GLU9 שמכניס חומצת שתן לדם. התוצאה הינה היפואוריצמיה, הרבה חומצת שתן בשתן, ולכן הרבה אבנים בשתן.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.