האדם מחפש משמעות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האדם מחפש משמעות
האדם מחפש משמעות.jpg
מחבר ויקטור פראנקל
שם בשפת המקור Man's Search for Meaning
שפת המקור …trotzdem Ja zum Leben sagen: Ein Psychologe erlebt das Konzentrationslager
הוצאה בעברית תל אביב: דביר, 1970
שנת הוצאה 1946
תרגום לעברית חיים איזק

האדם מחפש משמעות, או בשמו המלא מבוא ללוגותרפיה: האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האכסיסטנציאליזם, הוא ספר מאת ויקטור פראנקל, פסיכיאטר, נוירולוג ופסיכותרפיסט, ממציא שיטת הלוגותרפיה. פראנקל, שנאסר בשל יהדותו במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים, נכלא בגטו טרזיינשטאט ואחר כך נשלח אל מחנה ההשמדה אושוויץ, כתב את ספרו מיד לאחר המלחמה, והמהדורה הראשונה ראתה אור ב-1946. הספר תורגם לשלל שפות, ונמכר בלמעלה מתשעה מיליון עותקים.

הספר תורגם לעברית מהנוסחים הגרמני והאנגלי, בשנות ה-70 של המאה ה-20; נוספה אליו הקדמה מאת הפסיכולוג גורדון אולפורט, והוא ראה אור בהוצאת דביר בתל אביב במהדורות רבות.

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פראנקל הניח בספרו את היסודות לשיטת טיפול חדשה, שיש אשר ראו בה אסכולה חדשנית לאחר האסכולות של פרויד ואלפרד אדלר, ותוך כדי שיח עמהן.

השיטה שפיתח מבוססת על חוויותיו ועל התמודדותו עמהן, ומבקשת לתת מענה לשאלות הקיומיות האישיות והאנושיות שנשארו פעורות בנפשם של רבים לאחר זוועות השואה, אצל אלו שחוו אותה על בשרם, אצל בני התקופה ועבור לדורות הבאים. יתר על כן, פראנקל סבר שהחוויה הקיומית הנוקבת שחווה הוא, יחד עם אחרים רבים, במחנה ההשמדה, גילתה אצלו תובנות ונתיבים חדשים להתמודדות עם הרוע ולהישיר מבט אל חוויות העצב והאובדן העמוקות ביותר; ובנוסף, עצם היכולת ליצור כלים טיפוליים חדשים להתמודדות עם מחלות נפש, כגון דיכאון, מתוך האימה והשכול, הן דוגמה לאפשרות של ריפוי נפשי. הצעותיו אלו, אותן כינה "לוגותרפיה", מבוססות על ההנחה שיש בכוחו של האדם, ובכוחם של אחרים, לעזור לו לצאת מסבך נפשי מתוך התודעה העצמית שלו ובשל העצמאות והחופש להעניק משמעות לחיים, כמעט בכל הקשר נסיבתי. פראנקל מסביר כי בנסיבות הקיום האכזריות של מחנה השמדה שאסיריו מנוצלים ככוח עבודה עד כלות כוחותיהם, ללא תזונה או תנאי חיים בסיסיים, עד שהם קורסים ומושלכים אל תאי הגזים ואל המשרפות, "כל מטרות החיים הרגילות מתערערות. נשארה רק "האחרונה בחירויות האדם" - היכולת לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות".‏[1] פראנקל מספר, מעיד ומוכיח כי האדם, כלומר הוא וחבריו במחנה, הצליחו לממש אפשרות זו של חירות במקום בו נשללו מהם כל זכויותיהם כבני אדם.

הגותו של פראנקל בספרו נוגעת הן לספרות הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית והן לספרות הפסיכולוגיה הטיפולית. היא גם מהווה תיעוד איכותי וייחודי לאסירוּת במחנה השמדה, ולאחריה לנשיאת הזיכרון של חווית האסירוּת והשרידה אצל ניצולי השואה באשר הם. פראנקל יצר הצעה חדשה להסתכלות על חיי האדם, הצעה אשר צמחה מתוך חווית הסבל. עבור פראנקל "לחיות - פירושו לסבול, להתקיים - פירושו למצוא פשר לסבל. אם יש בכלל תכלית לחיים, צריך שתהיה תכלית לסבל ולמוות. אך איש לא יוכל לומר מהי תכלית זו. כל אחד ואחד צריך למצוא את הדבר בעצמו ועליו לקבל את עול האחריות לפי מה שמכתיבה לו תשובתו. אם יצליח - יוסיף לגדול חרף כל צרותיו".‏[2]

פרקי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מחולק לשני פרקים:

חלק ראשון - חוויות במחנה הריכוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת הפרק, מעיר פראנקל כי סיפורו מתמקד בשאלה: "חיי יום-יום במחנה-ריכוז - איך השתקפו ברוחו של האסיר הממוצע?.‏[3] הוא מתאר את דמותם החוויות העיקריות שהיה שותף להם: בהן, ההלם, שהיה מנת חלקם של האסירים למעשה משעה שהוכנסו אל קרונות הרכבת החתומים בדרך אל מחנה ההשמדה, פריקתם של המוסעים ברציף המחנה, וה"סלקציה" שהפרידה אהובים ומשפחות. לרוב האסירים הייתה "הזיית חנינה" שמכוחה קיוו שינצלו מגזר דין המוות שהגעתו לבסוף נראתה כבלתי נמנעת. לאחר מכן, הגיעו תחושות הקהות, האדישות והאפטיה, שהיו לדעת פראנקל, "מנגנון הכרחי של התגוננות".‏[4] ויחד עם זאת, התקיימה ערות גדולה בין האסירים שהתבטאה בשיחה ובדיון על נושאים פוליטיים ועל הצפי לסיומה של המלחמה.
פראנקל מתאר את חיי היומיום במחנה משחר ועד ערב, את היחסים עם החיילים הגרמנים ועם האסירים הממונים על האסירים "הפשוטים". רובם ככולם של האסירים חוו התדרדרות גופנית מוחשית: "משנעלמו השכבות האחרונות של שומן שמתחת לעור ודמינו לשלדים מצופי עור ובלויי-סחבות, ראינו עין בעין, איך גופתינו מכלים את עצמם. ... מעתה ניטל כוח-התנגדותו של הגוף. בזה אחר זה מתו בני החבורה הקטנה שבצריפנו. כל אחד ואחד מאיתנו יכול לחשב במידה רבה של דייקנות, תורו של מי עכשו, ומתי יגיע התור של עצמו".‏[5] ועם זאת לעדותו מי שנחונו בחיים "אינטלקטואליים עשירים, אפשר שנתייסרו בייסורים קשים ... אבל הפגיעה בישותם הפנימית הייתה קטנה יותר".‏[6]

חלק שני - מושגי יסוד של הלוגותרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פראנקל הסביר את תורתו ואת מקורו האטימולוגי של שמה. "לוגוס הוא מילה יוונית שפירושה: "משמעות", "פשר". לוגו-תיראפיה ... מרכזת את עיוניה במשמעות ההוויה האנושית וכן בחיפושי האדם אחר משמעות זו".‏[7] בשונה מאסכולות הגות ופרקטיקה אחרות, כגון של פרויד, או של מרקס ואנגלס, סבר פראנקל כי "שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא "שכלון שניוני" בלבד של דחפים אינסטינקטיביים".‏[8] יתר על כן, הוא סבר שתסכול קיומי, דאגה או יאוש, אינם סימנים פתולוגיים ואינם מחלה נפשית, אלא הם אמירה על המציאות הקיומית של האדם. ועל כן, תפקידו של הרופא הוא לעזור למצוא פשר לתחושות הללו ולסייע במציאת הדרכים בין התחושות הללו לבין הנסיבות הקיומיות שגרמו להם. עיקר שאיפתו של האדם לדעת פראנקל הוא לממש את המשמעות, הפשר של חייו, של ערכיו הפנימיים, ולכן, אם ימצא הפשר והתובנה הפנימית, אזי גם יפתר חלק ממצוקתו הנפשית של "החולה".

כמו כן הובאו בספר "רשימה ביבליוגרפית" ו"רשימת מונחים".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גורדון ו' אולפורט, הקדמה, האדם מחפש משמעות, עמ' 10.
  2. ^ גורדון ו' אולפורט, הקדמה, האדם מחפש משמעות, עמ' 10.
  3. ^ עמ' 13.
  4. ^ עמ' 42.
  5. ^ עמ' 45.
  6. ^ עמ' 51.
  7. ^ עמ' 119.
  8. ^ עמ' 119.