האופרה של בוסטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית האופרה של בוסטון, לשעבר התיאטרון לזכר ב. פ. קיית, שם הופיעה להקת האופרה של בוסטון בשנים 1980-1990.

להקת האופרה של בוסטוןאנגלית: Opera Company of Boston) הייתה להקת אופרה אמריקאית, שפעלה בבוסטון, מסצ'וסטס משלהי שנות ה-50' של המאה ה-20 עד שנות ה-80'. המנצחת האמריקאית שרה קולדוול ייסדה את הלהקה בשנת 1958 בשם "קבוצת האופרה של בוסטון". במשך תקופה מסוימת נקרא הפלג המסייר של הלהקה "אופרה ניו אינגלנד". קולדוול כיהנה הן כבמאית והן כמנצחת ברוב הפקותיה של הלהקה במשך שלושת העשורים ומעלה של קיומה. בהנהגתה, הציגה הלהקה רפרטואר של יותר מ-75 אופרות, ממגוון רחב של תקופות וסגנונות מוזיקליים, כולל מספר רב של יצירות, שלא נשמעו קודם לכן בארצות הברית ומספר ניכר של אופרות בנות ימינו.‏[1] המחויבות לרפרטואר חדשני, לצד ניהול הבמה המבריק של קולדוול, הקנו ללהקה תהילה בינלאומית והציבו אותה בין להקות האופרה המובילות בעולם בשנות ה-70' וה-80'.‏[2]לאחר 32 עונות אופרה רצופות, נאלצה הלהקה להיסגר עקב קשיי מימון בשנת 1990.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1958 הקימו שרה קולדוול ולינדה קאבוט בלק, עם אחרים, את להקת האופרה של בוסטון בסכום התחלתי של $5,000 בלבד, וחנכו אותה בהפקה של "מסע הירח" של ז'אק אופנבך בבוסטון קומון, עם צוות שכלל את אדלאיד בישופ בתפקיד המלכה פופוט. ה"בוסטון גלוב" שיבח את מיומנות ההפקה והלהקה הוזמנה להציג את היצירה על מדשאות הבית הלבן, בנוכחות הנשיא דווייט ד. אייזנהאואר. בעקבות הצלחה זו, החליטה קלדלוול להעלות הפקה של לה בוהם של ג'אקומו פוצ'יני.

תיאטרון דונלי ושנות הנדודים: 1979-1958[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנקודה זו פעלה הלהקה ללא תיאטרון בית משלה. בית האופרה הישן של בוסטון, שהוקם בשנת 1909, לא היה בשימוש במשך שנים ונהרס חודשים ספורים לפני שקולדוול הקימה את להקתה. בסופו של דבר שכרה קולדוול את תיאטרון דונלי להפקת "לה בוהם", והתיאטרון היה לאולם ההופעות של הלהקה עד להריסתו כעבור עשר שנים, ב-1968.

את שבע השנים הבאות, שבהן חיפשה אולם הופעות קבוע, עשתה הלהקה בנדודים מאולם לאולם, בהם תיאטרון שוברט בבוסטון, אולם קרסגה של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, ה"סייקלוראמה" ואוניברסיטת טאפטס. לבסוף, בשנת 1975, סיכמה הלהקה על שכירת תיאטרון אורפיאום בבוסטון, שם קיימה את הופעותיה בחמש השנים הבאות.

בית האופרה של בוסטון וסופה של תקופה: 1990-1980[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף כי תיאטרון אורפיאום ענה על דרישות הלהקה, חלומה של קלדלוול היה בית משלה ללהקתה בשנת 1978 קנתה הלהקה את בית הקולנוע RKO לשעבר ברחוב וושינטון במרכז בוסטון. הבניין נרכש בעזרת פטרונית האופרה סוזן טמקן. על אף סגולותיו הרבות של הבניין והפוטנציאל שהיה לו, מצבו היה ירוד וגם לאחר השיפוצים שנעשו בו, היו עדיין תיקונים נחוצים, שעלותם הייתה מעבר ליכולת הלהקה. אף על פי כן, שרה קולדוול לא נרתעה ובשנת 1980 העבירה את הלהקה אל ביתה החדש, שנחנך בשם בית האופרה של בוסטון. עם הזמן התברר, שעלויות התחזוקה של הבניין גבוהות מדי, עקב התקלות והקלקלות שהלכו ורבו בו. הלהקה לא יכלה לעמוד בהוצאות ולאחר עונת 1990-1989 מכרה את הבניין לקבלן פיתוח מטקסס. אף כי טכנית המשיכה הלהקה להתקיים עוד שנה, לא היו עוד הפקות אופרה מנקודה זו ואילך.

הופעות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך כל תולדותיה של הלהקה הופיעה שורה מרשימה של זמרים בהפקותיה. כבר בשנים הראשונות ב"דונלי", הצליחה קולדוול למשוך אמנים מן השורה הראשונה, שבין הנודעים שבהם בברלי סילס וג'ואן סאת'רלנד אל רשימת המבצעים של הלהקה. קולדוול גם קידמה כישרונות חדשים כדוגמת ג'יימס בילינגס, שהחלו את דרכם המקצועית בלהקה. עוד זמרים נודעים שרו בהפקות להקת האופרה של בוסטון, בהם יוניס אלברטס, מרילין הורן, אווה מרטון, שריל מילנס, מגדה אוליברו, רנאטה טבאלדי, נורמן טרייגל, שירלי ורט וג'ון ויקרס, בין רבים אחרים.

גם בתפקידים אחרים בצוות הלהקה כיהנו אנשים ידועי-שם, כמו רלף ליפורד, שהיה מנצח-חבר למשך כמה שנים וקנט נאגנו, שהחל את קריירת הניצוח שלו עם הלהקה. לסלו ג. בוניס היה נשיא הלהקה בשנים 1986-1967 ודאר ויליאמס עבד כמנהל הבמה שלה. גם כמה מעצבים חשובים עבדו עם הלהקה, בהם רודולף היינריך, מינג צ'ו לי, הרברט זן, הלן פונד ועוד. רקדנית הבלט פאט קולגייט הופיעה עם הלהקה בהזדמנויות רבות. במאי המשנה יאוכם ייסד בהמשך את התיאטרון הרפטוארי של בוסטון (בעזרת שרה קולדוול), ועסק בהפקות אופרה, תיאטרון וטלוויזיה.

במהלך שלושים ושתיים שנותיה, זכתה להקת האופר ה של בוסטון לתהילה בינלאומית על תוכניותיה החדשניות. בהנהגתה של קולדוול, העלתה הלהקה את הבכורות האמריקאיות של אופרות כמו "משה ואהרון" של ארנולד שנברג, מלחמה ושלום של סרגיי פרוקופייב, "הטרויאנים" ו"בנוונוטו צ'ליני" של הקטור ברליוז, "אינטולרנצה 1960" של לואיג'י נונו, "לולו" של אלבן ברג, "מונטזומה" של רוג'ר סשנס ו"טאוורנר" של פיטר מקסוול דייוויס, בין רבות אחרות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ריצ'רד דייר, בוסטון גלוב, "שרה קולדוול, אמרגנית האופרה של בוסטון, מתה בגיל 82", 25 במרץ 2006
  2. ^ אנתוני תומסיני, ניו יורק טיימס, "מנהלת האופרה של בוסטון, שרה קולדוול שאין להכניעה, הלכה לעולמה בגיל 82" 25 במרץ 2006