האיגרת אל טיטוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האיגרת אל טיטוס היא איגרת מבין איגרות הרועה שנכתבו על ידי השליח פאולוס. איגרת זו נשלחה על ידי פאולוס לטיטוס ומהווה חלק מספרי הברית החדשה - ספרי הקודש של הנצרות.

מטרת איגרת זו הייתה לתאר את דרישות התפקיד והחובות של ראשי הקהילה הנוצרית והבישופים כלפי קהילתם.

חיבור האיגרת ותיארוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית החוקרים סבורים כי איגרות הרועה נכתבו כולן על ידי אותו מחבר, אולם ככל הנראה אין מדובר בפאולוס, ומדובר באגרות פסאודואפיגרפיות. אין ספק, בשל הדמיון הלשוני הרב, כי האיגרת אל טיטוס, והאיגרת הראשונה אל טימותיוס נכתבו על ידי אותו מחבר.

האיגרת עצמה קובעת בראשיתה כי היא נכתבה על ידי "פאולוס, משרת האלוהים ושליחו של ישו המשיח". החוקרים הסבורים כי האיגרת נכתבה על ידי פאולוס מתארכים אותה לאחר ביקורו של פאולוס בכרתים (על פי האמור בטיטוס א' 5). אין מדובר באותו ביקור המוזכר במעשי השליחים כ"ז 7 - שבעקבותיו הגיע פאולוס לרומא ונכלא בה. לאחר שיחרורו של פאולוס מכלאו הוא הפליג לאסיה, ועבר בדרכו בכרתים, בהמשך הגיע לאפסוס שם הוא עזב את טיטוס. פאולוס המשיך למקדוניה וכתב בה את האיגרת הראשונה אל טימותיוס, והמשיך לניקופוליס, בה הוא כתב את האיגרת אל טיטוס, בשנת 66 או 67 לערך.

החוקרים הסבורים כי איגרות הרועים הן פסאודואפיגרפיות, סבורים כי הן נכתבו לאחר מותו של פאולוס. החוקרים מתבססים על איזכור דוקטרינות כנסייתיות אשר פותחו רק לאחר מותו של פאולוס. חוקרים אלה מתארכים את האיגרת בין שנות ה-80 של המאה הראשונה ועד שלהי המאה השנייה.

פרדוקס אפימנידס[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיגרת כוללת טקסט הידוע בשם פרדוקס אפימנידס (המכונה גם "פרדוקס השקרן") בו מזהיר פאולוס את טיטוס שנסע לכרתים כי אפימנידס אחד מאנשי כרתים אמר "כל אנשי כרתים שקרנים" וכי עדות זו היא אמת. פרדוקס זה הוא פרדוקס של התייחסות עצמית היוצר כשל לוגי - מאחר שאם דבריו של האיש אמת, והוא מכרתים, הרי שאמרתו שיקרית, ואילו אם דבריו שקר, הרי שגם אז אמרתו שקרית.

תוכן האיגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית האיגרת מופיעה פסקת פתיחה בה מוצהר כי האיגרת נשלחה מפאולוס אל טיטוס.

בהמשך מתוארות התכונות של משרת האל (איש הדת) - אשר עליו להיות מבלי פגמים, מיושב בדעתו, לא נתון לשכרות, לא נתון למצבי רוח זועמים, ולא נתון לריב ומדון. עוד נדרש מאיש הדת להיות "אוהב אירוח" (υιλοξενον - אוהב זרים, אף שישנה גרסה בה מצוין υιλοπτεσον - אוהב עניים).

שתי תכונות נוספות שנדרשות הן "להיות שליט של עצמו" (σωυπων - עצמאי) ו"שליטה עצמית" (εγκπατηρ) - רעיונות שמקורם בגישה של האסכולה הסטואית היוונית ולא ביהדות.

בפרק השני מתאר פאולוס את הרועה (כהן הדת) כמלמד דוקטרינה שהיא תואמת את דוקטרינת הנצרות, וכי זקני העדה צריכים להיות פיכחים (לא שיכורים), רציניים, מאופקים ומיושבים באמונתם. כמו כן נשים מבוגרות צריכות להתנהג בהתאם - לא לשתות יין ולהתנהג כנשים קדושות, על מנת שתוכלנה ללמד את הנשים הצעירות את דרכי הכנסייה. נשים צעירות צריכות להיות פיכחות מיין, לאהוב את ילדיהן ואת בעליהן, להיות דסקרטיות, צנועות, לשמור על הבית ולציית לבעליהם. בהמשך מציין פאולוס כי גבירם צעירים צריכים להיות פיכחים מיין.

בפסוק 9 מציין פאולוס כי עבדים צריכים לציית לבעליהם בכל דבר, ולמלא כל משאלות אדוניהם, ולא לגנוב. בפסוק זה נעשה לימים שימוש בוויכוחים בארצות הברית מצד מצדדי העבדות, קודם למלחמת האזרחים האמריקאית.

הפרק השלישי באיגרת דן בציות לשלטונות ולרשויות, קורא לקהילה לעבוד עבודה טובה, להימנע מלדבר רעה באנשים, להיות אוהבי שלום ולהראות צניעות לכל. פאולוס מציין כי שנאה היא כמו גיהנום (ומשתמש במונח Στςξ - סטיקס).

פאולוס קורא להימנע משאלות טפשיות ולא לקבל את דוקטרינת הכנסייה כמו שהיא מבלי לשאול שאלות - בכך הוא יוצא למעשה נגד השקלא וטריא של היהדות וכנגד הדיון התלמודי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]