רוחאללה ח'ומייני

רוחאללה ח'ומייני
سیّد روح‌الله مصطفوی موسوی خمینی

הדיוקן הרשמי של ח'ומייני, 1981
הדיוקן הרשמי של ח'ומייני, 1981
לידה	24 בספטמבר 1902 ח'ומיין, המדינה הנשגבת של פרס
פטירה	3 ביוני 1989 (בגיל 86) טהראן, איראן
מדינה	איראן
מקום קבורה	המאוזוליאום של רוחאללה ח'ומייני
מפלגה	מפלגת הרפובליקה האסלאמית
בן או בת זוג	חדיג'ה ת'קפי (1929–3 ביוני 1989)
www.imam-khomeini.ir
המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית של איראן ה־1 11 בפברואר 1979 – 3 ביוני 1989 (10 שנים) → מוחמד רזא פהלווי עלי ח'מנאי ←
חתימה

אייתוללה סייד רוח-אללה מוסאווי ח'ומייני (בפרסית: ‏سیّد روح‌الله مصطفوی موسوی خمینی^ⓘ‏^?‏, תעתיק מדויק: סיד רוחאללה מצטפוי מוסוי ח'מיני; 24 בספטמבר 1902 – 3 ביוני 1989) היה כהן דת מוסלמי שיעי ומנהיגה הפוליטי של המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979, שבה הורד מכיסאו השאה האחרון – מוחמד רזא שאה פהלווי. לאחר המהפכה שימש ח'ומייני בתפקיד המנהיג העליון – התפקיד החשוב ביותר במערכת הפוליטית של הרפובליקה האסלאמית החדשה. הוא החזיק בתפקיד זה עד יום מותו.

ח'ומייני נחשב מנהיגם הרוחני של מוסלמים שיעים רבים ברחבי העולם. באיראן (ובקרב תומכיו) הוא כונה אימאם ולא "אייתוללה בכיר". ח'ומייני היה גם תאורטיקן פוליטי אסלאמי חדשני ובעל השפעה. התאוריה המפורסמת ביותר שפיתח הייתה "וֶלַאיַתֶ פַקִיה" – שלטון חכם ההלכה. הוא נבחר לאיש השנה של המגזין "טיים" ב-1979, ונבחר כאחד מ-100 אנשי המאה ה-20 על ידי המגזין.

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

רוחאללה סייד אימאם ח'ומייני מוסאווי נולד בעיירה ח'ומיין (המצויה כ-325 ק"מ דרומית לטהראן) בשם רוחאללה מוסטפאווי (בפרסית: روح الله مصطفوی). תאריך הלידה המדויק שלו אינו ידוע; מקורות שונים נוקבים בתאריכים 17 במאי 1900, או 9 בנובמבר 1902 (בביוגרפיות הרשמיות התאריך הנקוב הוא 24 בספטמבר 1902, אם כי ייתכן שהביוגרפיה הרשמית "שופצה", מתוך רצון לשוות לו קדושה, שכן בתאריך זה נולדה גם בתו של הנביא מוחמד, פאטמה זהרה, האישה הקדושה ביותר באסלאם השיעי). הוא נולד למשפחה דתית, של סיידים (מצאצאיו של הנביא מוחמד, דרך האימאם מוסא אל-כאט'ם).

אביו של ח'ומייני, סייד מוסטפא, נרצח בקטטה כאשר רוחאללה היה בן 5 חודשים. לרוחאללה היו שישה אחים נוספים, ואמו, צדיקֶה, לא יכלה לגדלו (שניים מאחיו מתו בשנת חייהם הראשונה). בשל כך גידלה אותו דודתו. חסידיו הצביעו על צירוף מקרים זה, והזכירו כי גם את הנביא מוחמד גידלו דודתו ודודו.

רוחאללה החל בלימודי הקוראן ב"מוּכתבּ" (בית ספר דתי) זמן קצר לאחר יום הולדתו הרביעי. הוא היה לנער מתבודד, ואהב לשוטט במדבר במשך שעות. בגיל 10 החל לחבר שירים, שעסקו בעיקר בפלאי הטבע ובדבקות באמונה.

בגיל 16 (1918) בחר ללמוד באראכ, שבה המורים (מולות) היו שמרנים יותר מבמקומות אחרים. הוא למד אצל השייח' עבד אל-כרים האירי-יזדי ובתוך חודשים מספר התבלט מבין הטלבות (התלמידים) והפך מזכירו של השייח'. בשנת 1920 העביר האירי-יזדי את המדרסה שלו לעיר הקדושה קום, הסמוכה לאראכ, וח'ומייני הצטרף אליו.

בשנת 1922, כשהחל רזא ח'אן, בעקבות מהפכת 1921 בטיפוח הלאומיות הפרסית, הטרום-אסלאמית, התנגד לו ח'ומייני. הוא אף כתב מאמר בנושא ב-1924, שבו טען כי "לפני האסלאם... סבלה הארץ, הנהנית כיום מחסדה של תורת האמת שלנו, סבל בל ישוער בעטיין של הבורות והאכזריות. אין בעבר הזה דבר שראוי להעלותו על נס."

בעקבות מאמצי החילון של רזא ח'אן החל מ-1928, תמך ח'ומייני בפעולה נמרצת כנגד המשטר, בעוד מורו, האירי-יזדי, דגל בגישה סבלנית יותר, בתקווה שיעבור זעם. הרפורמות החלו להגיע גם לעיר השמרנית קום, ומספר טלבות גויסו בכוח לצבא. כמעט את כל השנה העביר ח'ומייני בקרבת מקדש מעצומה, כך שבמקרה שיגיע הצבא, יוכלו הוא והטלבות האחרים עמו לברוח למקדש, אליו לא נכנסו הכוחות (על פי המסורת שבה כל אדם המבקש מקלט במקדש יש להתיר לו להישאר שם). עם היחלשות מאבקו של ח'אן במולות, ביקר ח'ומייני עם מספר טלבות בטהראן, בקיץ 1930. במהלך ביקורו בעיר נשא לאישה את בתול ח'אנום סאקאפי^{[דרוש מקור]}, בת ה-16 (ח'ומייני היה אז בן 28, גיל מבוגר יחסית לנישואים ראשונים) ממשפחה עשירה ומכובדת (אביה היה אייתוללה), אף היא של סיידים. ח'ומייני לימד אותה תקופה במדרסה בקום, עירב שירים דתיים בשיעוריו ועסק בתורת המסתורין השיעית; מצבו הכלכלי השתפר, הודות למספר השקעות נבונות וסיוע כספי מתומכיו. ב־1932 פורסם חוק חדש, שחייב את כל האיראנים להחזיק בתעודת זהות ולבחור לעצמם שמות משפחה. רוחאללה בחר בשם ח'ומייני על שם עיירת לידתו ח'ומיין.

בשנת 1937, לאחר שערך חג' במכה, חזר ח'ומייני (שכונה כעת כבר "חוג'ת אל-אסלאם" – "סמכות באסלאם", דרגה אחת מתחת ל"אייתוללה") לאיראן דרך העיר הקדושה לשיעים, נג'ף (עיראק), ושהה בה כמה חודשים, במהלכם שיפר את ידיעותיו בערבית. עם פלישת הבריטים והסובייטים לאיראן ב-1941, נאלץ רזא ח'אן פהלווי לעזוב את כיסאו ולצאת לגלות, ובנו מוחמד רזא פהלווי הושבע כשאה; ח'ומייני התנגד למהלך זה והיה מעוניין בהעזבת המונרכיה.

מצבו הכלכלי המשתפר, אפשר לח'ומייני להרחיב את סיעת תלמידיו (במדרסות נהוג שהמורה (המולה) משלם "מלגות" לתלמידיו (טלבות)), וכך להרחיב את השפעתו בבית המדרש של פאוזיה.

בשלהי 1942 פרסם ח'ומייני את המהדורה הראשונה של חוברת פולמוסית בשם "כַשף אל-אסראר" (מפתח לסודות). בחוברת ניסה להפריך את הביקורת שהוטחה נגד האסלאם על ידי מספר גדל והולך של אינטלקטואלים חילוניים באיראן. החוברת כוונה ספציפית כלפי האינטלקטואל אחמד כסראוי, שתמך במאמצי החילון של השאה, ח'ומייני הכריז על כסראוי כ"מופסֶד פי אל-אַרד" – משחית עלי אדמות, וכך למעשה חרץ את דינו למוות. ב-1945, התנקש הטרוריסט חוסיין אמאמי באינטלקטואל כסראוי, נתפס ונידון למוות. ח'ומייני נסע לטהראן, נפגש לראשונה עם אויבו המר לעתיד – השאה וביקש לחון את הטרוריסט אמאמי והשאה נעתר לכך. אותה תקופה שימש ח'ומייני כיועצו המיוחד של האייתוללה הגדול מוחמד חוסיין ברוג'רדי, עם מעברו של האחרון לקום.

באמצע שנות החמישים של המאה ה-20 כבר היה לח'ומייני חוג של תלמידים משלו, והוא נחשב למורה בכיר בבית הספר היוקרתי פאוזיה, שהתרחב בחסותו של ברוג'רדי. כמו כן השלים את פרסומו הראשון והיחיד בערבית "תחריר אל-וַסילֶה" (שחרור האמצעים). לשונו של הספר הייתה משובשת מבחינה דקדוקית, ורצופה מילים פרסיות רבות, כך שלא ניתן היה להבנה לערבים. הספר שוכתב כמעט במלואו ב-1984, על ידי קבוצת מתואלים (שגם הם שיעים, אך דוברי ערבית). ספר זה ופרסומים נוספים ביססו את מעמדו הלמדני של ח'ומייני, ויותר ויותר אנשים פנו אליו לפסיקה דתית. בסביבות 1958 פרסם את חיבורו "תאוזיח אל מסאיל" (ליבון הבעיות) והוכר כ"אייתוללה"; ב-1962 הכתיר עצמו ל"אייתוללה גדול" ("אייתוללה עֻזמה"). ח'ומייני התנגד לצעדי הרפורמה של השאה ב-1963 וטען כי הם "קנוניה להריסת האסלאם". לנוכח התמיכה לה זכתה הרפורמה במרבית האוכלוסייה, החל ח'ומייני לטעון כי צעדי הפתיחות הם "קנוניה של יהודים וזרים המעוניינים לראות בחורבן האסלאם". טון אנטישמי וקסנופובי זה זכה לקהל רב יותר.

ח'ומייני עודד הפגנות והמשיך להסית כנגד השאה. ביום העאשוּראא', 5 ביוני 1963 (יום אבל קדוש לשיעים, בו נרצח האימאם חוסין) נערכו הפגנות ענק. במהלך ההפגנה בטהראן, פתחו כוחות הצבא בירי על ההמונים והרגו כ-100 איש (המספר נופח ל-15,000 על ידי האסלאמיסטים, כנראה משום שההפגנה נערכה ב-15 בחודש הפרסי ח'ורדאד, שנת 1342). לאחר מכן, הוטל עוצר צבאי על הבירה. ח'ומייני נאסר והובא לטהראן. בעקבות מאסרו, נערכו הפגנות המוניות במספר ערים באיראן.

באוגוסט 1963 שוחרר ח'ומייני למעצר בית בטהראן, בה שהה עוד 8 חודשים, עד לחזרתו לקום. משם חזר לתקוף את השאה ומשטרו, ואף הוסיף את ארצות הברית לרשימת נאשמיו. התקפותיו החריפות הגדישו את הסאה, והוחלט לגרש את ח'ומייני מאיראן.

חיים בגלות

ב-4 בנובמבר 1964 גורשו ח'ומייני ובנו מוסטפא לטורקיה. ח'ומייני לא חש בנוח במדינה החילונית, שבה נאסר עליו ללבוש בגדי כהונה מחוץ לביתו, והקהילה השיעית הייתה קטנה. בקשתו לעבור לעיראק אושרה, ובינואר 1965 התאחדה המשפחה בעיר הקדושה נג'ף.

מעמדו הכלכלי של ח'ומייני בעיראק לא היה טוב כבאיראן, ועל כן לא היה ביכולתו לשמר קבוצת טלבות גדולה סביבו. באותה תקופה גיבש ח'ומייני במספר שיעורים את העקרונות שלאחר מכן יפורסמו בחוברת המפורסמת "וַלַאיַתֶ פֶקִיה" (שלטון כוהן הדת). התיזה המרכזית של ח'ומייני הייתה כי מקורו של כל שלטון הוא החוק האלוהי, על כן מושגים כגון ריבונות לאומית שגויים ואף מנוגדים לדת. הוא גרס כי אללה מעביר את סמכותו לנביאים ומטיל עליהם למשול בבני האדם בהתאם לחוק האלוהי הנצחי. ח'ומייני דן במעמדם הנוכחי של המולות, שיכלו להמליץ על חוקים ועונשים, אך חסרו את היכולת להחילם, וקרא בעקיפין לשלטון המולות. הוא קבע כי האסלאם אינו רק המלצה אלא דת חברתית, בעלת חוקים מחמירים הנוגעים לכל היבטי החיים (השריעה). הספר כלל גם התקפות על שלטון השאה, על ישראל ועל היהודים.

בשנת 1972 השתפר מעמדו הכלכלי של ח'ומייני, הוא קיבל תרומות מחסידיו באיראן, בעיראק ובלבנון; לפיכך, יכול להציע מלגות ליותר ממאה תלמידים.

בדצמבר 1977 הוציא ח'ומייני פתווה פומבית (וחתם בתואר "אימאם"), שבה הכריז על "הדחת" השאה, ביטול הפרלמנט, השעיית כל החוקים האזרחיים, וחרם כללי על "ממשלת השטן". ח'ומייני הנחה את תומכיו, בראשות מורתזא מוטהרי "לפקח על הגנת האמונה" ולקדם את יישום ההוראות. המולות הנאמנים לח'ומייני החלו לתקוף בחריפות את השאה מעל דוכני המסגדים, ובמקומות פומביים אחרים.

בשלהי 1977 - תחילת 1978, שני אירועים המחישו את כוחו הרב של האייתוללה: הראשון היה מותו של בנו מוסטפא (מהתקף לב או תאונת דרכים ב-31 באוקטובר 1977), שהוציא אלפים לתהלוכות אבל ענקיות, והודעות פומביות של מאות טלבות, ואף אנשי שמאל, שבמסווה של הבעת צער, תקפו בחריפות את משטר השאה (המשטרה החשאית של השאה, "הסאוואכ", הואשמה בהרעלת מוסטפא, וכיום מוסטפא מכונה "שָהִיד").

אירוע נוסף היה פרסומו של מכתב שטנה, כביכול של אזרח איראני (בהוראת המשטר) בשני עיתונים איראניים (כייהאן ואטלאעת), ב-7 בינואר 1978, שכינה את המולות "גזע של טפילים", ורמז לנטיות ההומוסקסואליות של חלקם. בתגובה, הפגנות בנות אלפי אנשים נערכו בקום, בקריאות "יחי ח'ומייני" ו"מוות לשאה" ו"מוות לאמריקה".

ממקום מושבו בעיראק, המשיך ח'ומייני בהסתת ההמונים, הוא כינה את השאה "ממזר", "כלב", "מתרפס", מוצץ דם", "בוגד" וכו'. לטענת מקורות מסוימים, הוא אף הכריז על השאה כמי שדמו מותר.

בשנת 1978 החל ח'ומייני לשאת את דרשותיו באופן סדיר במסגד האימאם עלי בנג'ף. מאות, ולאחר מכן אלפי אנשים זכו מדי יום לקבל את ברכתו של האייתוללה, ולאחר מכן לשמוע את דברי השטנה נגד השאה, הבריטים, האמריקנים הצלבנים והציונים. אחדים מקרב הקהל הקליטו את הדרשות ועשרות אלפים מקלטות אלו הופצו ברחבי איראן במהלך שנתיים. למעמדו של ח'ומייני תרמו גם השידורים בתחנה הפרסית של ה-BBC. מספר רב של תנועות וארגונים, בעלי אמונות שונות (החל ממרקסיסטים וכלה בליברלים) תיעבו את שלטון השאה, ועל כן רצו במנהיגותו של ח'ומייני (שהקפיד לשמר עמימות בנוגע לצורת השלטון לאחר גירוש השאה).

לאחר עימות נוסף של אלפים מתומכי ח'ומייני עם כוחות הצבא בטהראן, ביקש השאה מסדאם חוסיין לגרש את האייתוללה משטחו, מתוך הנחת שווא כי קדושת העיר נג'ף מסייעת למעמדו הדתי של ח'ומייני; וכך, בספטמבר 1978, גורש ח'ומייני לצרפת. במהלך 4 חודשי שהותו בפריז, עבד ח'ומייני במשך 12 - 14 שעות ביום, התראיין 132 פעמים לתקשורת, פרסם כ-50 הצהרות ונשא דברים לפני כ-100,000 איראנים שהגיעו לביתו בממוצע של יותר מ-1,000 אנשים ליום. באותה עת באיראן, הממשלה הייתה במצב התפוררות, התנגשויות בין מפגינים ובין כוחות הצבא גבו עוד ועוד קורבנות, הרוסים החלו אף הם לתמוך באופוזיציה לשלטון השאה, עובדי מתקני הנפט שבתו וכלכלת איראן שותקה.

באיראן

ח'ומייני נוחת באיראן לאחר 14 שנות גלות

חזרה לאיראן

ערך מורחב – המהפכה האיראנית

הסתת ח'ומייני ותומכיו נגד השאה, השביתה הכללית במדינה, וההתנגשויות האלימות בין מפגינים לצבאו של השאה (שהחל לערוק בחלקו לצד האנטי משטרי), גרמו לעזיבתו של השאה את איראן ב-16 בינואר. להשלמת המהפכה האסלאמית, נותרה איפוא רק חזרתו של ה"אימאם", וכך, ב-1 בפברואר נחת מטוסו של ח'ומייני באיראן, ונתקבל בגילויי שמחה של מיליוני אנשים (המספר המוערך של מקבלי פני ה"אימאם" נע בין מיליון אחד לשבעה). מאז, מדי שנה, כל בתי הספר, הרכבות והספינות מפעילים את הצופרים והפעמונים בשעה 9:33 בבוקר ב-1 בפברואר, לציון הרגע המדויק בו נחת מטוס "אייר פראנס" שהחזיר את ח'ומייני לאיראן, לאחר 15 שנות גלות.

ח'ומייני ביקר בבית העלמין בטהראן, "בֵהשת זַהרא", כסימן כבוד לקורבנות "השהידים" של המהפכה. בנאומו, מלבד תקיפת הממשלה שמינה השאה, הוא הבטיח לאזרחים אפשרות להצביע לממשלה שתייצג אותם, וקבע כי המולות לא יתערבו בענייניה של הממשלה. הבטחה זו לא כובדה, וח'ומייני מינה את עצמו למעשה לדיקטטור, ובממשלות העתידיות נתן רק למולות להיבחר. בנוסף הוא הבטיח מספר הקלות פופוליסטיות לאוכלוסייה, ובכלל זה שירותי חשמל, טלפון ותחבורה ציבורית בחינם, ואספקת נפט, ללא תשלום, עד פתח הבית. אף אחת מהבטחות אלו לא קויימה.

ב-11 בפברואר הכריז ח'ומייני על ממשלה זמנית. החלפת השלטון לוותה באלימות רבה שכללה את טיהור הצבא – הדחתם של אלפי קצינים, והוצאות להורג של מתנגדים למשטר, תומכי השאה ו"חוטאים" (נואפים, הומוסקסואלים). ב-30 וב-31 במרץ נערך משאל עם, ובו 98% מהמצביעים בחרו להחליף את המונרכיה ברפובליקה אסלאמית, שבה שולטים אנשי הדת; בחירות נוספות נערכו כדי לאשר את החוקה החדשה. מלבד מעמד המנהיג העליון, החוקה מגדירה את תפקידו של הנשיא, שצריך להיבחר כל 4 שנים, אולם המועמדים לנשיאות מאושרים ב"מועצת שומרי החוקה". ח'ומייני מונה למנהיג העליון לשארית חייו, וכונה באופן רשמי "מנהיג המהפכה".

משבר בני הערובה בשגרירות ארצות הברית

ערך מורחב – משבר בני הערובה באיראן

ב-1 בנובמבר 1979 קרא ח'ומייני לאזרחים להפגין כנגד אינטרסים של ארצות הברית וישראל, הוא תקף את ארצות הברית, וכינה אותה "השטן הגדול" ו"אויבי האסלאם". ב-4 בנובמבר פלשה קבוצת סטודנטים איראנים לשגרירות ארצות הברית בטהראן ולקחה את השוהים בה כבני ערובה. החוטפים דרשו את הסגרתו של השאה, ששהה בארצות הברית בטיפול רפואי (למחלת הסרטן, ממנה גסס), למשפט באיראן על "פשעיו נגד איראן". ב-23 בפברואר 1980 הכריז ח'ומייני כי הפרלמנט (המג'לס) האיראני יהיה זה שיקבע את גורלם של השבויים, ודרש את הסגרת השאה לאיראן. נשיאה של ארצות הברית, ג'ימי קרטר, סירב לדרישה, והורה על ביצועו של מבצע צבאי לשחרור השבויים, אולם המבצע כשל. מותו של השאה ב-27 ביולי 1980, פלישתה של עיראק לאיראן, והחשש מהנשיא האמריקני החדש רונלד רייגן, בעל התדמית הקשוחה יותר מקודמו, איפשרו את שחרורם של החטופים ב-20 בינואר 1981 (לאחר חתימת הסכם שבו ארצות הברית התחייבה שלא להתערב בענייניה הפנימיים של איראן, והפסקת הקפאת נכסים איראניים בשווי 8 מיליארד דולר בבנקים אמריקנים).

החיים תחת ח'ומייני

תחת שלטונו של ח'ומייני הוחל חוק השריעה (ההלכה האסלאמית), הגברים והנשים האיראניים הוכרחו להתלבש בהתאם לקוד הלבוש האסלאמי, נאסרה השמעת מוזיקה מערבית, ואפילו קלאסית. דמותו של ח'ומייני הייתה מוקד לפולחן אישיות, עיתונים וכלי תקשורת אחרים נסגרו, מתנגדי המשטר נכלאו (לעיתים עונו), הצליחו לברוח מחוץ לאיראן או הוצאו להורג (בשנת 1979 נרצחו בידי המשטר יותר מ-6,000 איש). במהלך השנתיים הראשונות של שלטונו, ח'ומייני הורה על הוצאתם להורג של מרבית מתנגדיו החילוניים והדתיים.

בתקופת ח'ומייני נפגע באופן משמעותי מעמדן של הנשים האיראניות. בין היתר הגביל ח'ומייני את יכולתן של נשים להחזיק בהון או להתפרנס בכוחות עצמן, ביטל את הגבלת גיל הנישואין, ופיטר את כל הנשים שעברו במערכת המשפט האיראנית, וכן את כל אנשי החוק שהביעו עמדה שונה באופן מהותי מזו שלו. חרף הפיחות במעמד הנשים, הליברליזציה היחסית שהחלה במדינה באמצע המאה ה־20 שינתה את הציפיות של הנשים האיראניות, והמחאה ההמונית הראשונה שהייתה נגד משטר ח'ומייני עסקה בזכויות נשים. יש חוקרים התולים בהתנגדות של תנועות הנשים את הסיבה למניעת התדרדרות נוספת בפגיעה בזכויות נשים.

בנוסף, ח'ומייני פעל כנגד מוג'אהדין ח'לק, ובעקבות זאת מייחסים לארגון פעולות אלימות כנגד השלטון שכללו את הפיגוע בשביעי בתיר בו נרצחו 72 פעילי מפלגת הרפובליקה האסלאמית ובראשם מוחמד בהשתי (שני לח'ומייני) והתנקשות בראש הממשלה. בשנת 1983, לאחר ניצני התמרדות ראשונים של המולות, במהלך מלחמת איראן–עיראק, ח'ומייני החל להפגין אמביוולנטיות בנוגע לשלטון המולות. הוא טען כי התנגדותם החריפה, ואף האלימה לעיתים, של המולות מאיימת על אחדותה של איראן; במספר מקרים קרא ח'ומייני למולות לחזור "למקצוע הראוי להם", ולהפסיק להתערב בפוליטיקה וענייני הממשל.

עם קבלת החלטת הפסקת האש ביולי 1988, שסיימה את מלחמת איראן–עיראק, ארגון המוג'אהדין ח'לק ביצע תקיפה במערב איראן. בעקבותיה הורה ח'ומייני להרוג את כל האסירים הפוליטיים אם לא יביעו חרטה על פעולותיהם נגד המשטר. כמו כן, איראנים רבים נתלו במרכזי הערים, לאור חשד לתמיכה במוג'אהדין ח'לק, בהם סטודנטים רבים ו-11 אייתוללות מקורבים ליורשו המיועד של ח'ומייני, האייתוללה הפרו-דמוקרטי חוסיין עלי מונתזרי. מספר הנרצחים אינו ידוע בבירור, אולם הוא נאמד במספר אלפים.

מלחמת איראן–עיראק

ערך מורחב – מלחמת איראן–עיראק

זמן קצר לאחר המהפכה באיראן, ח'ומייני החל לקרוא למהפכות אסלאמיות ברחבי העולם המוסלמי. סדאם חוסיין, מנהיגה הבעת'יסטי החילוני של עיראק, היה מעוניין לכבוש את האזורים העשירים בנפט של שכנתו איראן (בייחוד מחוז ח'וזסתאן המאוכלס בעיקר בערבים). חוסיין גם העריך, כי איראן נחלשה עקב המהפכה והטרור הנמשך במדינה, ורצה להסיר את האיום שהציבו השיעים הקיצוניים באיראן ליציבות שלטונו, שכן האיראנים הסיתו את הרוב השיעי בעיראק נגד המשטר הסוני והחילוני של סדאם חוסיין.

בעידודה של סעודיה (ובמידה מסוימת גם של ארצות הברית, שחששה מהמשטר הקיצוני והאנטי-אמריקני החדש באיראן), צבא עיראק פלש לשטחה של איראן, ובכך התחיל את המלחמה שנמשכה 8 שנים. הפלישה, שנועדה להחליש את השפעת האסלאם השיעי הקיצוני של ח'ומייני, באופן אירוני דווקא חיזקה את מעמדו של ח'ומייני ואפשרה לו לבסס ולייצב את הנהגתו. למרות האסון הנורא שהמיטה המלחמה על איראן, הטילים שנחתו בטהראן והעובדה שהאיראנים נאלצו לנהל קרב בלימה על גבולות ארצם, לא נפגעה הפופולריות של ח'ומייני. במהלך המלחמה, העם האיראני התאחד סביב הנהגתו, הפופולריות של ח'ומייני וכוחו גדלו. ח'ומייני קרא לכל האיראנים להגן על ארצם ועל דתם כנגד המשטר העיראקי החילוני, ואלפי נערים התנדבו להילחם בעיראק, בנכונות למות "מוות קדושים", ונשלחו לחזית.

ח'ומייני סירב לסיים את המלחמה גם כשכוחותיו הדפו את העיראקים ופלשו לעיראק. שנתיים לאחר תחילת המלחמה (1982) הסכימה עיראק להפסקת אש, והחל משא ומתן מייגע בנוגע למתווה הגבול המדויק. ח'ומייני כנראה ראה בנסיגה הדיפלומטית של עיראק סימן לחולשה ודחה את רעיון הפסקת האש, בדרישה לתשלומי פיצויים גדולים, וסיום שלטונו של סדאם חוסיין, לפני הפסקת הלחימה. התנאים הללו לא איפשרו את סיום הסכסוך בעת ההיא, ובסופו של דבר נמשכה המלחמה 6 שנים נוספות, וגרמה למותם של יותר מחצי מיליון איראנים, ולשימוש בנשק כימי על ידי הצבא העיראקי (על תושביו שלו).

מחירה של המלחמה המשיך לעלות, וח'ומייני הסכים להפסקת אש ("שתיתי את כוס התרעלה", לדבריו), בתיווך האו"ם. משהסתיימה הלחימה, הורעה בריאותו של ח'ומייני, ומאבקי הכוחות בין המולות התחדשו בנוגע לירושה.

מותו וההלוויה

לאחר שהות של 11 ימים בבית חולים, בהם עבר ניתוחים בניסיון להפסיק את הדימומים הפנימיים מהם סבל, נפטר ח'ומייני ב-3 ביוני 1989 מסרטן הערמונית. מיליוני איראנים ביכו את מותו, ויצאו לתהלוכות אבל שמעולם לא נראו כמותן באיראן. במהלך ההלוויה בטהראן, מיליוני האנשים שניסו להתקרב לארון העץ בו נח ה"אימאם" גרמו לכאוס כללי. בשלב מסוים גופתו של ח'ומייני כמעט ונפלה לאדמה, כ-10,000 איש נפצעו וההלוויה בוטלה. ההלוויה השנייה נערכה תחת אבטחה קפדנית, ארונו של ח'ומייני צופה בברזל והוא הוקף על ידי אנשי אבטחה חמושים היטב. דווח כי יותר מ-9 מיליון אנשים השתתפו בטקס ההלוויה, בבית העלמין בטהראן. מיליונים רבים אחרים קיימו תהלוכות המוניות בערים ברחבי איראן ומחוצה לה.

ירושת תפקיד המנהיג העליון

ב-1985 האייתוללה הגדול ("אייתוללה עוזמה") חוסיין עלי מונתזרי, מראשי המהפכה, מונה למחליפו של חו'מייני. אולם עמדותיו הפרו-דמוקרטיות, התנגדותו לאופן יישום עקרון ה"ולאית פקיה", וביקורתו על התנהלות המשטר בתחום זכויות האדם גרמו לח'ומייני לגנות אותו במכתב ב-1988. כתוצאה מכך מינתה מועצת המומחים את האייתוללה (חוג'ת אל-אסלאם דאז) עלי ח'אמנאי לתפקיד המנהיג העליון.

האידאולוגיה הפוליטית ומורשתו של ח'ומייני

בכתביו ובנאומיו הרבים, קידם ח'ומייני את חזון החברה האיראנית התאוקרטית המונחית על ידי עקרונות המוסר של אנשי הדת. בולט בהקשר זה נאומו בעת החג' ב-1963, 16 שנים לפני המהפכה האסלאמית, שבו קבע כי שליט אסלאמי חייב להיות כוהן דת, המתמחה ומבין בדת האסלאם.

לפי הגותו, על השיעים להחל בפעולות שיכינו את העולם לקראת בואו של המהדי, בכלל זה השתלטות שיעית על אזורים בשליטה סונית. כמו כן עליהם לנקוט בפעולות הכנה לקראת השמדת מדינת ישראל וחיסול היהודים, כאשר פעולות אלה יושלמו על ידי המהדי בעצמו. כממלא מקומו של המהדי בעולם הזה, ח'ומייני טען שחכם הדת השליט הוא יורשו של מוחמד, נציגו של האל עלי אדמות, ולפיכך מונחה ישירות על ידי אלוהים ואינו יכול לטעות.

צוואתו של ח'ומייני שפורסמה לאחר מותו, עודדה את הציבור האיראני בכלל, ובייחוד את המעמדות הנמוכים, להמשיך ולדבוק במימוש האידיאלים של המהפכה האסלאמית.

הוא האמין בכלכלה סוציאליסטית, אך עם זכות האזרח לקניין פרטי מסוים. ח'ומייני טען כי העסקים והתאגידים צריכים להיות מחויבים לתרום לארגונים דתיים, שיקדמו את האסלאם השיעי. הוא יעץ שלא להרשות לאנשים עשירים לקחת חלק בממשלה, וטען כי הפוליטיקאים צריכים לנהוג כמוהו ולחיות באופן צנוע וחסכני.

רעיונותיו של ח'ומייני, מלכתחילה לא מצאו חן בעיני כוהני הדת באיראן בשל מהפכנותם, והתנגדותם לאיחוד הגס בין דת למדינה. הראייה המקובלת על חכמי הדת השיעיים הייתה כי הם צריכים להיות במעמד של יועצים לממשל, ולא הממשל עצמו. בדרך כלל מולות אלו היו שמרנים מבחינה תאולוגית וחששו מחידושים, ואילו ח'ומייני האמין כי פירושי האסלאם צריכים להתפתח, גם אם פירושים אלו סוטים מהמסורת. בניגוד למנהג כוהני הדת האחרים באותם הימים, ח'ומייני ניהל אורח חיים צנוע וסגפני, התעניין באירפאן (תורת המסתורין השיעית), והתנגד לאחזקת אדמה ועושר רב בידי המולות.

ח'ומייני ספג ביקורת על כך שרפורמות דמוקרטיות וחברתיות רבות שהבטיח לא בוצעו במהלך חייו. בתשובה הוא טען כי המהפכה האסלאמית לא הושלמה, ורק כאשר תהפוך איראן לאסלאמית בכל מובן, דמוקרטיה וחופש ינבעו "כתוצאה טבעית לטרנספורמציה כזאת". בראיית ח'ומייני, הדמוקרטיה באיראן צריכה להיות מוגבלת בהתאם לחוקי האסלאם (למשל, לנשים אסור להצביע בבחירות), מאחר שמרבית הציבור הוא מוסלמי, כל דבר שסותר את האסלאם יפגע ברוב, וכך יפגע בדמוקרטיה.

פוליטיקאים כדוגמת אכבר האשמי רפסנג'ני ומוחמד ח'אתמי, קידמו מדיניות מתונה ורפורמיסטית יותר, ובכך הביאו לעימות בינם לבין המנהיג העליון באיראן עלי ח'אמנאי, הרשות השופטת ומשמרות המהפכה. האיראנים השמרנים טוענים כי המדיניות הזו, עומדת בסתירה לעקרונותיו של ח'ומייני, אולם הרפורמיסטים טוענים, בייחוד מוחמד ח'אתמי, כי המדיניות תואמת את עקרונותיו של ח'ומייני. ח'אתמי מזכיר את אזהרותיו התמידיות של ח'ומייני נגד קיצוניות, ועמדותיו בנוגע לחופש הדיבור.

רבים באיראן ראו את המדיניות הרפורמיסטית כמאפשרת לאליטות העשירות לשלוט במדינה, וכך גורמת לניכור המעמד הנמוך באיראן; ההתקרבות למערב, ותחושת ניתוק ממורשתו של ח'ומייני היו גורמים מרכזיים לבחירתו של נשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד השמרן, בבחירות ב-2005.

ב-1989, פרסם ח'ומייני פתווה, שקראה להריגתו של הסופר סלמאן רושדי, תוך קביעה כי רציחתו של הסופר היא חובה דתית עבור כל מוסלמי, בשל "חילול" שמו של הנביא מוחמד, בספרו "פסוקי השטן". ספרו של רושדי מכיל חלקים שחלק מהמוסלמים, ובהם ח'ומייני, רואים כמעליבים את האסלאם ונביאו. פרסום הפתווה גרם לאנשים רבים במערב, בייחוד אנשי השמאל, שלפני כן תמכו במהפכה כנגד השאה, לשקול מחדש את תמיכתם בח'ומייני.

ח'ומייני ועידוד פיגועי ההתאבדות

עם פרוץ מלחמת איראן עיראק, לאור נחיתות הכוחות האיראניים בתחמושת ורמת האימון, קרא ח'ומייני לאזרחים להתנדב ולהגן על דתם, בפני הפולשים העיראקיים, הוא עודד את האיראנים להידמות לאימאם השיעי הנערץ חוסיין, שמת "מוות קדושים" בקרב כרבאלא כנגד הח'ליף ה"כופר" יזיד הראשון (הנערים יצאו לשדה הקרב בקריאות "כנגד היזיד של זמננו!" ו"כרבאלא נוספת מחכה לנו!"). מאות אלפים של נערים צעירים, נשים וזקנים התנדבו לארגון הבאסיג' שהקים המשטר. המתנדבים הנלהבים, שמרביתם היו בני פחות מ-18, הביאו תכריכים מביתם, בנכונות למות. המשטר הזמין 500,000 מפתחות מפלסטיק מטאיוואן, והם ניתנו למתנדבים – מתאבדים, כדי שיפתחו בפניהם את שערי גן עדן. בצעידה של "גלים אנושיים" לפני הצבא האיראני, הנערים הלא חמושים "ניקו" את שדות המוקשים שנמצאו בגבולה הצפוני של עיראק. ח'ומייני ומשטרו עודדו ושיבחו את מעשה ההתאבדות של הצעירים האיראניים

עידוד פיגועי ההתאבדות סותרים את הקוראן, מאחר שבמספר מקומות בספר נאסרת התאבדות, ואף נאמר כי הממית עצמו יישרף בגיהנום, אולם ח'ומייני אימץ את הראייה הפונדמנטליסטית, בה התאבדות למטרת פגיעה ב"אויבי האסלאם", אינה רק מותרת, אלא גם טובה ומבטיחה את מקומו של המתאבד בגן עדן. המתאבד המפגע הראשון בהיסטוריה המודרנית, היה מתנדב הבאסיג' חוסיין פהמידה, בן ה-13 שקשר לגופו חומר נפץ ונשכב תחת טנק עיראקי ב-1980, כיום פהמידה מונצח בבולים, שטרות איראניים, תיקי בית ספר, תוכניות טלוויזיה לילדים וסרטים איראניים. הגותו של ח'ומייני הייתה גם אחראית לפיגוע מכונית התופת הראשון, שבוצע בידי אחמד כוסייר, בן ה-15 מארגון חזבאללה, וגרם למותם של 74 חיילים ישראליים בצור (לבנון) ב-11 בנובמבר 1982. ח'ומייני קידש את פעולתו של כוסייר בפתווה, ולאחר מכן הוקמה מצבת זיכרון לכבודו בטהראן.

המשטר סייע להקמתם, ולמימונם של ארגוני טרור רבים, המפורסמים שבהם ארגון החזבאללה והג'יהאד האסלאמי, שעד היום זוכים לסיוע כלכלי והדרכות לפעילים מאיראן.

עמדותיו של ח'ומייני לגבי לא מוסלמים

ח'ומייני אימץ את הראייה השיעית השמרנית, כי הלא מאמינים טמאים (נאג'ים). בפירוש השיעי לאסלאם, הלא מאמינים הם אלו שאינם נמנים עם "עמי הספר" – מוסלמים, נוצרים, יהודים, וזורואסטרים. בספרו, "תאוזיח אל-מסאיל" (ליבון הבעיות), ח'ומייני טען כי ישנם 11 דברים שהופכים מוסלמי לטמא: שתן, צואה, זרע, פגר, כלב, חזיר, לא מאמין, יין, בירה, וזיעת גמל שאוכל דברים לא נקיים. ח'ומייני מסביר כי "ברגע שגבר או אישה לא מוסלמיים, ממירים את דתם לאסלאם, גופם, רוקם, הפרשות האף, והזיעה הופכים לטהורים".

בתקופת שלטונו של השאה, תקף בחריפות את הבהאים, כינה אותם (מוּרתֵד) "כופרים" וקרא לעידוד אקטיבי להמרתם לדת האסלאם. בעקבות קריאותיו, וקריאת מולות קיצוניים נוספים, השתלט אספסוף שכיר על מקדש הבהאים בטהראן, הרס אותו באופן חלקי וקרא למאמינים להיכנס ולחגוג את ניצחון האסלאם.

ח'ומייני התנגד בחריפות ליחסים טובים עם המערב, ומדינות הגוש המזרחי, והאמין כי איראן צריכה להסתמך על עצמה. הוא ראה בחלקים מהתרבות המערבית כמנוונים ומשחיתים את הנוער. לפיכך תמך בהחרמת האופנה, המוזיקה, הקולנוע והספרות המערבית. חזונו היה לראות בהתאחדותן של כל המדינות המוסלמיות לכוח אחד, וכך להימנע מלתמוך במערב או בגוש הסובייטי, והוא האמין כי חזון זה יתממש בעתיד הקרוב.

לאחר חזרתו לאיראן, פרסם ח'ומייני פתווה שהכריזה כי אין לפגוע בקהילות היהודיות והנוצריות באיראן, לאור הדעות האנטי-ישראליות שפשו בחברה לאחר המהפכה.

הממשלה בתקופת ח'ומייני איפשרה למיעוטים מסוימים (נוצרים ארמנים, יהודים וזורואסטרים) להיבחר ולבחור נציגים לפרלמנט האיראני (המג'לס).

ח'ומייני וארצות הברית

במרבית דרשותיו החל משנות ה-60, האשים ח'ומייני את ארצות הברית בניסיון לפגוע באסלאם, בכך שהשאה, הממשלה והכוחות המזוינים האיראניים הם סוכנים אמריקניים. כך למשל ב-1964 הוא קבע בנאום: "מקור כל צרותינו הוא אמריקה. מקור כל צרותינו הוא ישראל. ישראל שייכת לאמריקה. גם חברי הפרלמנט שלנו שייכים לאמריקה. אמריקה קנתה את כולם". הוא טבע את המונח "השטן הגדול" בהפגנה לפני השגרירות האמריקנית בטהראן (ימים ספורים לפני שביית הנמצאים בה).

בהזדמנות אחרת טען: "אמריקה, הפושעת המקורית שהבעירה את העולם, ועוזריה, הציונות העולמית, כדי להגיע למטרתם, מבצעים פשעים שעטים ולשונות נבוכים מלתאר". במקום אחר קבע: "אמריקה יכולה לנצח אותנו, אך לא את המהפכה שלנו. לפיכך, אנו בטוחים בניצחוננו. הממשל האמריקני לא מבין את מושג ה'אסתשהאד' (מוות קדושים)".

ח'ומייני וישראל

החל משנת 1963 החל ח'ומייני להאשים את היהודים ואת ישראל בניסיונות להרוס את האסלאם והכריז על ישראל כ"אויבת האסלאם". באחד מנאומיו טען כי מדינת ישראל הדפיסה מיליוני עותקים של "קוראן מזויף" בניסיון "להרוס את דתנו המהוללת". הוא טען כי ישראל מעוניינת לראות בהרס כלכלתה של איראן וכינה את חיילי השאה "סוכנים ישראלים", ולאחר מכן גם את השאה עצמו. בפני בנו מוסטפא טען, כי קיימת מזימה יהודית מתוחכמת וחשאית "לשלוט בכול" וכי "ברצונם להשתלט על העולם בעזרת אוצרות הטבע של המדינות המוסלמיות". להאשמותיו שלושה צירים מרכזיים: האשמות הקשורות למדיניותן האנטי-אסלאמית של ישראל ושל הציונות, האשמות הקשורות בשאיפתן להתפשט ואופיין האימפריאליסטי והאשמות הקשורות לעושק כלכלי של איראן ושותפות לארצות הברית ביישום מדיניות שנועדה להנציח תלות של איראן בהן. בתקופת גלותו התהדקו קשריו עם חוגים לאומיים ערביים, ואיבתו לישראל גברה.

ראייתו של ח'ומייני תואמת את הראייה השיעית הקיצונית האסלאמית (בדומה לזו של ארגון חזבאללה), על איסור בקיום יחסים ישירים עם ישראל "השטן הקטן", והצורך בהשמדתה והחלפתה במדינה פלסטינית (כך למשל, קבע כי יש להסיר את "הגידול הסרטני" מהמזרח התיכון).

עם זאת, ח'ומייני לא התנגד לקבלת נשק דרך ישראל בפרשת איראן-קונטראס. ממשיכיו של ח'ומייני בהנהגת איראן ממשיכים בקו של התנגדות לישראל וקוראים להשמדתה.

משפחה וצאצאים

ב-1929 נישא לח'דיגה סאקאפי בת ה-16 (נפטרה ב-2009), לזוג נולדו 7 ילדים, שניים מהם נפטרו בילדותם. הבן הבכור מוסטפא, נולד בסביבות 1932, אחיו אחמד נולד ב-1936. הבנות פארידה וצדיקה נולדו בהפרש של שנה זו מזו לאחר לידתו של אחמד, ובת נוספת, זהרא, נולדה לזוג מאוחר יותר. בנותיו של ח'ומייני נישאו למשפחות של חכמי דת או סוחרים.

בנו הבכור של ח'ומייני, מוסטפא, שימש כעוזרו של אביו, והיה קרוב אליו מאוד (ח'ומייני כינה אותו "מאור עיני"); הוא נישא ונולדו לו שלושה ילדים. מוסטפא מת ב-21 באוקטובר ב-1977, בנסיבות לא ברורות לחלוטין, כנראה מהתקף לב או בתאונת דרכים, אולם באיראן הופצו שמועות שטענו כי מוסטפא נרצח בידי המשטרה החשאית של משטר השאה, הסאוואכ.

לאחר מותו של מוסטפא, החל אחמד לשמש כעוזרו של ח'ומייני. הוא נפטר ב-1995 בנסיבות חשודות. בנו של אחמד ח'ומייני, סייד ח'וגת אל-אסלאם חסן ח'ומייני, הוא חכם דת איראני, מזוהה עם המחנה הרפורמיסטי במדינה.

בנו של מוסטפא ח'ומייני, סייד חוסיין ח'ומייני, ריצה עוד במהלך שלטונו של סבו 6 חודשים בכלא, על נאום בו הזהיר את האיראנים מפני "כינון פאשיזם דתי, שהוא הסוג הרע יותר של פשיזם". כיום, חוסיין ח'ומייני הוא חכם דת ואחד מתומכי הדמוקרטיה הבולטים באיראן. בעקבות סכסוכיו עם השלטונות, הוא עזב לעיר כרבאלא בעיראק, לאחר פלישת האמריקנים ב-2003. בתקופת שהותו בעיראק, הוא קרא לפלישה אמריקנית לאיראן, וגירוש המשטר. הוא שב לאיראן זמן קצר לאחר עזיבתו, עם קבלת מסר מסבתו (בתול ח'ומייני), שלא יאונה לו רע. נכדתו של ח'ומייני, זהרא אשראקי, נשואה לרזא ח'תאמי (אחיו של מוחמד ח'תאמי, נשיאה ה-5 של הרפובליקה האיראנית); היא ובעלה נמנים עם תומכי הרפורמה והדמוקרטיה הבולטים באיראן והיא נחסמה מאפשרות להשתתף בבחירות לפרלמנט איראן ב-2004. אחיה הגדול של זהרה, עלי אשראקי, נחסם מהאפשרות להשתתף בבחירות לפרלמנט על ידי מועצת שומרי החוקה ב-2008 בשל עמדותיו הרפורמיסטיות.

לקריאה נוספת

• אמיר טאהירי, רוח-אללה, ח'ומייני והמהפכה האסלאמית (עם עובד 1985)
• Ruhollah Khomeini, Risalah-I Tawzih al-Masail, English translation in Bat Ye'or (1985). The Dhimmi: Jews & Christians Under Islam. Madison/Teaneck, NJ: Fairleigh Dickinson University Press. ISBN 0838632629, p. 397.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של רוחאללה ח'ומייני (בפרסית ובאנגלית)
• רוחאללה ח'ומייני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• רוחאללה ח'ומייני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• שחזור ה-BBC לדיווח על חזרתו של ח'ומייני לאיראן ב-1979, כולל וידאו (באנגלית)
• כתבת המגזין טיים על בחירת ח'ומייני לאחד מ-100 האנשים המשפיעים של המאה ה-20 (באנגלית)
• פירוש של ח'ומייני ל-40 חדית'ים, נכתב ב-1939 (באנגלית)
• האמאם רוח-אללה מוסוי ח'מיני, נחל אמונים, באתר הארץ, 22 בינואר 2010
• 35 שנים לעלייתו לשלטון של האייתוללה רוחאללה חומייני באיראן, אתר ארכיון המדינה, 5 בפברואר 2014
• ‏BioCast - אלף אישים באלף שניות: ורוח אללה מרחפת על פי תהום - רוחאללה ח'ומייני, באתר iCast‏, 19 בדצמבר 2012
• חומייני, אויבים, סודותיהם של מנהיגי ערב, ערוץ כאן 11, 2021
• רוחאללה ח'ומייני, שיר: ארצות הקודש. תירגם מפרסית דן שפירא, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2021
• הפרק על רוחאללה חומייני בסדרה אויבים | של תאגיד השידור כאן