האימפריה הסאסאנית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
הערך נמצא בשלבי עריכה כדי למנוע התנגשויות עריכה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו. שימו לב! אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחתו של הכותב. |
האימפריה הסאסאנית ( ساسانیان ) (226 - 651) היא האימפריה השנייה של האזור דובר הפרסית (כולל איראן, אפגאניסטאן, חלקים מטורקיה, סוריה וסעודיה, ועוד). לאחר הממלכה האחמנית (648 לפנה"ס - 330 לפנה"ס), הייתה תקופה של שליטה הלניסטית (מ-330 לפנה"ס) (בית סלאוקוס) ופרתית (עד 226 לסה"נ), שלאחריה שבה השליטה לבני המקום. הסאסאנים כבשו את השטח מן השושלת ה-Arsacid הפרתית. כעבור ארבע מאות שנה נכבש השטח על ידי האימפריה המוסלמית כחלק מהכיבושים של הח'ליפים האיסלאמיים. הסאסאנים כינו עצמם "מדינת האיראנים/ארייאנים", ותואר העומד בראשה היה "שאהנשאה", מלך המלכים. בירתה הייתה בקטסיפון. דת האימפריה הייתה הזורואסטריות.
תקופת הסאסאנים היא אחת מהחשובות בהיסטוריה של איראן: במהלכה התפתחה התרבות הפרסית והיא הייתה האימפריה הפרסית הגדולה האחרונה לפני הכיבוש המוסלמי. הייתה לה השפעה הן על התרבות הרומית, והן על תרבות מזרח אסיה בתקופה זו. חלק גדול מהמורשת של האימפריה נמשכה את תוך תקופת הכיבוש המוסלמי, והשפיעה על דפוסי השלטון ועל התרבות של האימפריה המוסלמית.
הסאסאנים אף הגיעו בשנת 614 לירושלים ובעזרת היהודים כבשוה מידי הקיסר הביזנטי מאוריסוס חתנו של טיבריוס השני.ב-628 השיבו את העיר לידי הראקליוס.
מכיוון שהסאסאנים שלטו בבבל בתקופת ההתגבשות והחתימה של התלמוד הבבלי, היתה לתרבותם גם השפעה על ההלכה היהודית בתקופה זו, ועל התלמוד עצמו.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] ראשית האימפריה (205-310)
השושלת הסאסאנית נוסדה בידי ארדשיר (226-241), צאצא של משפחת כהנים של האלה אנאחיטה מאיטקר במחוז פרסיס, שבתחילת המאה ה-3 לספירה נעשו למושלי המחוז. אביו פאפאג (שמו מבוטא גם באבאק או פאפאק), היה בתחילה השליט של עיירה קטהנ ששמה חייר, אך הצליח להדיח את שליט המחוז פרסיס בשנת 205 ולמנות את עצמו לשליט במקומו. אמו היתה ביתו של שליט המחוז פריס. סבו מצד האב היה הכהן הגדול של המקדש של אנחיטה.
המלך הפרתי באותה תקופה, ארטאבאנוס, היה עסוק במאבק עם אחיו במסופוטמיה, ולכן הוא לא שם לב למתרחש במחוז פרסיס. לאחר מותו של פאפאג סביב שנת 220, אדרשיר נאבק באחיו שבור על השליטה בפרסיס, אך שבור מת בתאונה בשנת 222.
ארדשיר העביר כעת את בירתו לעיר ארדשיר-חווארה (כיום פירוזבאד), שהיתה קלה להגנה בשל מיקומה בין ההרים. הוא בנה חומה סביב העיר, ושרידיו של ארמון בצידה הצפוני עדיין קיימים.
לאחר שביסס את שלטונו בפרסיס, ארדשיר הרחיב את הטריטוריה שלו למחוזות השכנים של קרמן, איספאהן, שושן ומסן. ארטבנוס הרביעי הורה למושל חוזסטאן להלחם בארדשיר ב224, אך ארדשיר ניצח אותו בקרב. בניסיון שני להביס את ארדשיר, ארטבנוס נהרג. ארדשיר פלש למחוזות המערביים של האימפריה הפרתית. הוא הומלך בשנת 226 בקטסיפון כשליט יחד בפרס, וכינה את עצמו "שאהנשאה", מלך המלכים.
במשך השנים הבאות, לאחר מרידות מקומיות באימפריה, ארדשיר הרחיב את האימפריה החדשה שלו למזרח ולצפון מערב, וכבש את סיסטאן, גורגן, חוראסאן, מרגיאנה, בלך וחורסימה. הוא גם הוסיף את בחריין ומוסול לשטח האימפריה. במערב, פלישות להארטרה, ארמניה ואדיאבן הצליחו פחות. בשנת 230 הוא פלש לתוך שטחה של האימפריה הרומאית, ומתקפת-נגד רומית שנתיים לאחר מכן הסתיימה ללא מנצח מובהק.
בנו של ארדשיר, שבור הראשון (241-272) המשיך את התרחבות האימפריה, וכבש את בקטריה ואת החלק המערבי של האימפריה הכושנית, וכן פלש כמה פעמים לשטח הרומאי. ניסיונו של הקיסר הרומאי גורדיאן השלישי (238-244) לכבוש בחזרה את השטח שבמורד נהר החידקל נכשל, דבר שאיפשר לשבור להגיע להסכם שלום עם הקיסר החדש פיליפ הערבי (244-249), שעל פיו הוא קיבל תשלום מיידי של 500,000 דינר ותשלומים שנתיים נוספים. אך שבור המשיך את הלחימה נגד הרומאים, כבש את סוריה] ואת אנטיוכיה (253 או 256). מתקפות-נגד רומאיות תחת הקיסר ולריאן (253-260) הסתיימו בכשלון מוחלט כאשר הצבא הרומי נוצח באדסה וולריאן נלכד בידי שבור, ונותר בידיו כאסיר עד סוף חייו. שבור חגג את ניצחונו ואת תפיסת הקיסר הרומי בחריטת תבליטי סלע מרשימים בנאקש-א רוסטאם ובבישבור, וכן כתובת מונומנטלית בקרבת פרספוליס. לאחר ניצחונו הוא פלש לאנטוליה (260), אך נסוג משם לאחר שהרומאים ניצחוהו וכל ההרמון שלו נשבה.
לשבור הראשון היו תוכניות פיתוח שאפתניות. הוא ייסד ערים רבות, וחלקן יושבו בידי מהגרים מהטריטוריות הרומאיות. אלה כללו נוצרים שיכלו שהיו חופשיים לנהוג על פי דתם תחת השלטון הסאסאני. שני ערים, בישבור ונישבור, קרויות על שמו. שבור הראשון אהד בייחוד את המניכאיזם. הוא הגן על מאני (שהקדיש לו את אחד מספריו) ושלח מיסיונרים מאנכיאניים רבים אל מחוץ לאימפריה. שבור הראשון גם היה חברו של האמורא, חכם התלמוד שמואל. חברות זו סייעה לקהילה היהודית באימפריה והגנה עליהם מפני חוקים דכאניים שהונהגו כנגדם.
חלק מהמלכים שירשו את שבור לא המשיכו במדיניות הסובלנות הדתית שלו. בהראם הראשון (273-276), רדף אחר מאני וחסידיו, בעקבות לחצים מצד כהני הדת הזורואסטרית. בהראם הראשון כלא את מאני והורה להוציאו להורג; על פי אגדה אחת מאני מת בזמן שהיה בכלא, ואילו אגדה אחרת אומרת שהוא הולקה ושראשו נערף.
בהראם השני (276-293) המשיך את המדיניות הדתית של אביו. בתקופת שלטונו הרומאים, בהנהגת הקיסר קארוס (282-283) בזזו את הבירה הסאסאנית קטסיפון. כמו כן, רוב ארמניה, לאחר חמישים שנה של שלטון פרסי, ניתנה לדיוקלטיאן (284-305).
לאחר בהראם השלישי (ששלט לזמן קצר ב293) נארסה (293-302) החל במלחמה נוספת עם הרומאים. לאחר הצלחות ראשוניות כנגד הקיסר גלריוס (293-311), נארסה נוצח בידי מארב בעת ששהה עם ההרמון שלו בארמניה ב297. בהסכם השלום לאחר המלחמה, הסאסאנים העבירו חמישה מחוזות ממזרח לפרת והסכימו שלא להתערב בענייני ארמניה וגאורגיה. בעקובת ההפסד, נארסה פרש ב301 ומת שנה לאחר מכן. בנו של נאסה הורמיזד השני (302-309) עלה לשלטון. למרות שהוא דיכא מרידות בסיסטאן ובכושאן, הורמיזד היה גם הוא שליט חלש, שלא היה מסוגל להשתלט על האצילים. הוא נהרג בידי בדואים בעת ציד ב309.
[עריכה] תור הזהב הראשון (309-379)
לאחר מותו של הורמיזד השני, ערבים מהדרום החלו לפלוש לערים הדרומיות של האימפריה ולבזוז אותן. הם התקיפו אפילו את מחוז פארס, מחוז לידתם של המלכים הסאסאנים. בינתיים, אצילים פרסים הרגו את בנו הבכור של הורמיזד השני, עיוורו את השני וכלאו את השלישי (שלאחר מכן נמלט לטריטוריה הרומאית). כס המלכות נשמר עבור ילדה של אחת מנשותיו של הורמיזד השני, שעדיין לא נולד. יש אומרים כי שבור השני (309-379) היה המלך היחיד בהיסטוריה שהומלך כבר כעובר: הכתר הונח על בטנה של אמו. הילד, שנקרא על שם שבור, נולד כמלך. כשהיה צעיר, האימפריה נשלטה בידי אמו והאצילים. לאחר שהגיע לפרקו, הוא נטל את הכוח לידיו והוכיח את עצמו תוך זמן קצר כשליט אקטיבי ויעיל.
ראשית, שבור השני הוביל את צבאו הקטן אך הממושמע כנגד הערבים בדרום, וכך הבטיח את גבולותיה הדרומיים של האימפריה. לאחר מכן החל במסעו הראשון כנגד הרומאים במערב, שבו הפרסים לא הצליחו לכבוש שטחים נוספים. מסעות אלה הופסקו בשל פלישות נוודים בגבול המזרחי של האימפריה שאיימו על טראנסאוקסיאנה, אזור אסטרטגי חשוב לשליטה על דרך המשי. שבור לפיכך חתם על חוזה שלום עם קונסטאנטיוס השני (353-361) שבו שני הצדדים הסכימו שלא להתקיף זה את זה לתקופה מסוימת.
שבור צעד מזרחה לטראנסאוקסיאנה בכדי להלחם בנוודים המזרחיים. הוא ניצחם וסיפח שטחים חדשים כמחוז נוסף לאימפריה, והשלים את כיבוש האזור שהוא כיום אפגניסטאן. בעקבות הכיבושים הללו, התרבות הסאסאנית גם היא התפשטה, ואמנות סאסאנית חדרה לטורקיסטאן והגיעה עד לסין. שבור השני, יחד עם המלך הנווד גרומאטס, החל במסע שני כנגד הרומאים ב359, והצליח לכבוש את הערים סינגארה ואמידה. בתגובה, הקיסר הרומאי יוליאנוס הכופר (361-363) פלש עמוק לתוך השטח הפרסי וניצח את כוחותיו של שבור בקטסיפון, אך לאחר שלא הצליח לכבוש את הבירה, הוא נהרג תוך ניסיון נסיגה לשטח הרומאי. יורשו יוביאנוס, שנלכד בגדה המזרחית של הפרת, נאלץ להסכים לעביר את כל המחוזות שהפרסים העבירו לרומאים ב298 וכן את סיניביס וסינגארה, על מנת להבטיח מעבר בטוח לצבאו אל מחוץ לפרס.
שבור השני נקט במדיניות דתית קשוחה. תחת שלטונו נחתמה האווסטה, הכתבים הקדושים של הדת הזורואסטרית, כופרים נענשו ונוצרים נרדפו. רדיפת הנוצרים היתה תגובה לניצור האימפריה הרומית בידי קונסטנטינוס הגדול (324-447). שבור השני, כמו שבור הראשון, היה חברותי כלפי יהודים, שחיו בחופש יחסי ואף הגיעו להישגים רבים בתקופה זו.
בסוף שלטונו של שבור, האימפריה הפרסית היתה חזקה מתמיד, כשאויביה ממזרח נכנעו לה וארמניה מצויה תחת שלטון פרסי.
[עריכה] תקופת הביניים (379-498)
ממותו של שבור השני ועד להכתרתו של קבאד הראשון (488-531), היתה יציבות בפרס, אף שהיו מספר מלחמות כנגד האימפריה הביזאנטית. המדיניות הדתית בתקופה זו השתנתה על פי נטייתו של המלך. למרות סדרה של מנהיגים חלשים, המערכת המנהלית שנוסדה בתקופתו של שבור השני נותרה חזקה, והאימפריה המשיכה לתפקד כראוי.
שבור השני הותיר אחריו את האימפריה לאח למחצה שלו, ארדשיר השני (379-383) ולבנו שבור השלישי (383-388); שניהם היו פחות מוכשרים ממנו. גם בהראם הרביעי (388-399) לא עשה דברים משמעותיים עבור האימפריה. בתקופה זו ארמניה חולקה בהסכם בין האימפריה הרומית והסאסאנית.
בנו של בהראם הרביעי, יזדגרד הראשון (399-421)היה רב עוצמה מבחינה פיזית ודיפלומטית, ונקט במדיניות של סובלנות דתית. הוא הפסיק את הרדיפות כנגד הנוצרים ואף העניש כמרים ואצילים שרדפו אותם. תקופת שלטונו היתה שקטה יחסית. הוא כרת ברית שלום עם הרומאים ואפילו היה פטרון של תיאודיסיוס השני (403-450) בשנות צעירותו. הוא גם נשא נסיכה יהודיה, שילדה לו בן.
יורשו של יזדגרד, בהראם החמישי (421-438), הוא אחד מהמלכים הסאסאנים הידועים ביותר, וגיבורם של מיתוסים רבים, שנותרו אף לאחר השמדת האימפריה הסאסאנית בידי הערבים. בהראם החמישי ירש את המלוכה לאחר מותו הפתאומי של יזדגרד הראשון, על אף ההתנגדות של האצילים, ובעזרת אל-מוהנדיר, השליט הערבי של אל-הירא. אמו של בהראם החמישי היתה שושנדוחט, בתו של ראש הגולה היהודי. ב427 הוא הדף פלישה של נוודים מהמזרח (ההונים הלבנים) והרחיב את השפעתו לתוך מרכז אסיה, שם דמותו השתמרה במשך מאות שנים על גבי מטבעות בבוכרה (כיום באוזבקיסטאן). בהראם החמישי הדיח את המלך של החלק הארמני של פרס, ועשה אותו למחוז של האימפריה.
על בהראם החמישי מסופרים סיפורים רבים במסורת הפרסית, העוסקים בגבורתו ויופיו, בניצחונותיו על הרומאים, הטורקים, ההודים והאפריקאים, ועל הרפתקאותיו בציד ובאהבה; הוא קרוי בהראם-א גור, כש"גור" פירושו פרא, על שם אהבתו לציד, ובייחוד לציד פראים. הוא מסמל את המלך האידיאלי בשיא תור הזהב. בתקופתו התרבות הסאסאנית, הספרות והמוזיקה, גם הם פרחו, ומשחקי ספורט כמו פולו נעשו לפופולריים בקרב משפחות האצולה והמלוכה.
בנו של בהראם החמישי, יזדגרד השני (438-457) נחשב לשליט טוב, אך מדיניותו ביחס לדתות מיעוט, ובעיקר לנצרות, היתה קשוחה יחסית.
בתחילת מלכותו, יזדגרד השני אסף צבא מעמים שונים, כולל בעלי בריתו ההודים, ותקף את האימפריה הרומאית המזרחית ב441, אך השלום שוב שרר לאחר מספר קרבות. לאחר מכן לחם בקידאריטים, ולאחר מספר קרבות הדף אותם אל מעבר לנהר האוקסוס בשנת 450.
תוך כדי הקרבות, יזדגרד חשד בחיילים הנוצרים שלו ואסר עליהם להשתתף בצבא או בכל גוף שלטוני. על מנת להשיב את הזורואסטריאניזם לארמניה, הוא דיכא מרד של הנוצרים הארמנים בקרב ורטאנאנץ ב451; אולם הארמנים נותרו נוצרים ברובם. יזגרד מת ב457, ובנו, הורמיזד השלישי(457-459), עלה לשלטון אחריו. הוא מלך רק לשנתיים שבסופם נרצח בידי אחיו פרוז.
ההונים שבהם לחם בהראם החמישי ויזדגרד השני שבו לקראת סוף המאה החמישית וניצחו את פרוז הראשון (457-484) ב483. לאחר מכן הם פלשו למזרח פרס ובזזו את הערים שם, למשל שנתיים, ובמשך שנים לאחר מכן קיבלו דמי חסות מהפרסים.
התקפות אלה גרמו לחוסר יציבות בממלכה. פרוז הראשון ניסה לגרש את ההונים, אל בדרכו להראט הוא וצבאו הותקפו בידיהם, הוא נהרג וצבאו הושמד. לאחר מכן ההונים התקדמו לעיר הראט. בסופו של דבר, אציל פרסי ששמו סוחרה הצליח להמליך את אחד מאחיו של פרוז, ולאש, אך האיום ההוני נמשך עד למלכותו של חורסו הראשון. באלאש (481-484) היה מלך אדיב וסלבני, ולא פעל כנגד הנוצרים בממלכתו; אך הוא גם לא פעל כנגד אויבי הממלכה. לאחר ארבע שנים הוא הודח ואחיינו הועלה לשלטון.
קבאד הראשון (488-531) היה שליט פעיל ורפורמיסטי. הוא תמך בכת הקהילתית שנוסדה בידי מזדק, שדרש שהעשירים ישתתפו בנשיהם ובעושרם עם העניים. מטרתו של קבאד היתה כנראה להפחית את השפעתם של האצילים. רפורמות אלה הובילו להדחתו ולכליאתו בשושן, ואחיו הצעיר ג'מסאפ הומלך ב496. אך קבאד הראשון ברח מהכלא ב498 ומלך ההונים (האפתליטים) נתן לו מחסה.
ג'מסאפ, שמלך לשנתיים (496-498), נחשב כמלך טוב שהפחית את המסים על מנת לעזור לעניים ולאיכרים. הוא גם האמין בדת המזדאית המקובלת, בניגוד לאביו שניסה לתמוך בכתות הטרודוקסיות. אך לאחר שקבאד הראשון חזר עם צבא גדול שנתן לו מלך ההונים, ג'מסאפ ויתר על כס המלכות והשיב אותה לאחיו.
[עריכה] תור הזהב השני (498-622)
תור הזהב השני החל עם ההמלכה השניה של קבאד הראשון. בתמיכת ההונים, קבאד הראשון החל במלחמה כנגד הרומאים. ב502, הוא כבש את תאודוסיופוליס שבתורכיה של היום, אך לא הצליח להחזיק בה לאורך זמן. ב503 הוא כבש את אמידה שעל החדקל. ב504, פלישה לארמניה של ההונים המערביים מהקווקז הביאה להפסקת אש, להשבה של אמידה לשלטון רומאי ולהסכם שלום ב506. ב521 קבאד איבד את השליטה על לאזיקה, ששליטיה החליטו לתמוך ברומאים; ניסיון של האיברים ב524 לעשות את אותו הדבר הביא למלחמה נוספת בין רומא ופרס. ב527 התקפה רומאית כנגד ניסביס נהדפה והמאמצים הרומאיים לחזק את עמדותיהם בחזית נכשלו. ב530, קבאד שלח צבא תחת פירוז המיראני להתקיף את עיר הגבול הרומאית החשובה דארה. הצבא נוצח בידי הגנרל הרומאי בליסאריוס, בקרב דארה. צבא פרסי שני תחת מיחר-מיחרו נוצח בסאטאלה בידי כוחות רומאיים, אך ב531 צבא פרסי ניצח את בליסאריוס בקרב קליניציום, וב532 הוסכם על שלום "נצחי". למרות שלא יכל לשחרר את עצמו מעול ההונים, קבאד הצליח להשיב את הסדר לפנים הממלכה ומלחמותיו כנגד הרומאים נחשבו למוצלחות. הוא גם ייסד כמה ערים שנקראו על שמו, והדאג למיסוי ומנהל פנימי תקינים.
לאחר קבאד הראשון, מלך בנו כוסרו הראשון, הידוע גם כאנושירבאן ("בעל נשמת האלמוות" - 531-579). הוא המפורסם ביותר מבין השליטים הסאסאניים. כוסרו הראשון מפורסם בשל רפורמות הממשל שלו. הוא ייסד מערכת מיסוי המבוססת על סקר קרקעות שבו החל אביו, וניסה בכל דרך להגדיל את הכנסותיה ורווחתה של האימפריה. כוסרו הראשון גם יצר צבא חדש של אבירים שקיבלו תשלום וציוד מהממשל המרכזי, במקום השיטה הפאדולית שהיתה נהוגה עד אז, וכך קשר יחד את הצבא והבירוקרטיה לממשל המרכזי במקום לשליטים המקומיים.
למרות שהקיסר יוסטיניאנוס הראשון (527-565) שילם לו שוחד של 440,000 מטבעות זהב בכדי שלא יתקיף אותו, בשנת 540 כוסרו הראשון הפר את ה"שלום הנצחי" של 532 ופלש לסוריה, שם הוא בזז את אנטיוכיה ולקח סכומי כסף גדולים ממספר ערים אחרות. בשנת 541 העיר לאזיכה עברה לצד הפרסי, ובשנת 542 מתקפה ביזאנטית גדולה בארמניה נכשלה. ב545 הוסכם על הפסקת אש לחמש שנים, אל ב547 העיר לאזיכה שוב החליפה ידים בעזרת הביזאנטים. לאחר מכן היו קרבות מקומיים באזור, והוסכם שוב על שלום ב562.
[עריכה] קישורים חיצוניים
