האימפריה הסאסאנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האימפריה הסאסאנית
אירועי הקמה מרד הסאסאנים באימפריה הפרתית
הוקמה 224 לספירה הנוצרית
אירועי פירוק פלישת הערבים פרס
התפרקה 641 לספירה הנוצרית
ישות קודמת האימפריה הפרתית
ישות יורשת האסלאם
משטר מלוכני
שפה פרסית עתיקה
יבשת אסיה
עיר בירה קטיספון
דת המיתולוגיה הפרסית
שטח האימפריה הסאסאנית בשיאה

האימפריה הסאסאנית (ساسانیان, 226 - 651) הייתה האימפריה הפרסית הקדם-אסלאמית האחרונה.

הסאסאנים כבשו את השטח מן השושלת הארסאקידית הפרתית. כעבור ארבע מאות שנה נכבש השטח על ידי האימפריה המוסלמית כחלק מהכיבושים של הח'ליפים האיסלאמיים. הסאסאנים כינו עצמם "מדינת האיראנים/ארייאנים", ותואר העומד בראשה היה "שאהנשאה", מלך המלכים. בירתה הייתה בקטסיפון. דת האימפריה הייתה הזורואסטריות.

תקופת הסאסאנים היא אחת מהחשובות בהיסטוריה של איראן: במהלכה התפתחה התרבות הפרסית והיא הייתה האימפריה הפרסית הגדולה האחרונה לפני הכיבוש המוסלמי. הייתה לה השפעה הן על התרבות הרומית, והן על תרבות מזרח אסיה בתקופה זו. חלק גדול מהמורשת של האימפריה נמשכה אל תוך תקופת הכיבוש המוסלמי, והשפיעה על דפוסי השלטון ועל התרבות של האימפריה המוסלמית.

הסאסאנים אף הגיעו בשנת 614 לירושלים ובעזרת היהודים כבשוה מידי הקיסר הביזנטי מאוריסוס חתנו של טיבריוס השני. ב-628 השיבו את העיר לידי הרקליוס.

מכיוון שהסאסאנים שלטו בבבל בתקופת ההתגבשות והחתימה של התלמוד הבבלי, הייתה לתרבותם גם השפעה על ההלכה היהודית בתקופה זו, ועל התלמוד עצמו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית האימפריה (205-310)[עריכת קוד מקור | עריכה]

השושלת הסאסאנית נוסדה בידי ארדשיר (226-241), צאצא של משפחת כהנים של האלה אנאחיטה מאיטקר במחוז פרסיס, שבתחילת המאה ה-3 לספירה נעשו למושלי המחוז. אביו פאפאג (שמו מבוטא גם באבאק או פאפאק), היה בתחילה השליט של עיירה קטנה ששמה חייר, אך הצליח להדיח את שליט המחוז פרסיס בשנת 205 ולמנות את עצמו לשליט במקומו. אמו הייתה בתו של שליט המחוז פריס. סבו מצד האב היה הכהן הגדול של מקדש אנחיטה.

המלך הפרתי באותה תקופה, ארטאבאנוס, היה עסוק במאבק עם אחיו במסופוטמיה, ולכן לא נתן את דעתו למתרחש במחוז פרסיס. לאחר מות פאפאג סביב שנת 220, נאבק ארדשיר באחיו שבור על השליטה בפרסיס, אך שבור מת בתאונה בשנת 222.

ארדשיר העביר כעת את בירתו לעיר ארדשיר-חווארה (כיום פירוזבאד), שהייתה קלה להגנה בשל מיקומה בין ההרים. הוא בנה חומה סביב העיר, ושרידיו של ארמון בצדה הצפוני עדיין קיימים.

לאחר ביסוס שלטונו בפרסיס, הרחיב ארדשיר את הטריטוריה שלו למחוזות השכנים של כרמאן, אספהאן, שושן ומסן. ארטבנוס הרביעי הורה למושל חוזסטאן להלחם בארדשיר ב-224, אך ארדשיר ניצח אותו בקרב. בניסיון שני להביס את ארדשיר, ארטבנוס נהרג. ארדשיר פלש למחוזות המערביים של האימפריה הפרתית. הוא הומלך בשנת 226 בקטסיפון כשליט יחיד בפרס, וכינה את עצמו "שאהנשאה", מלך המלכים. על מנת לאחד את ממלכתו קבע את הדת הזורואסטרית כדת המדינה.

במהלך השנים הבאות, לאחר מרידות מקומיות באימפריה, שב ארדשיר והרחיב את האימפריה החדשה שלו למזרח ולצפון מערב, וכבש את סיסטאן, גורגן, חוראסאן, מרב העתיקה, בלך וחווארזם. הוא גם הוסיף את בחריין ומוסול לשטח האימפריה. במערב, פלישות להארטרה, ארמניה ואדיאבן הצליחו פחות. בשנת 230 הוא פלש לתוך שטחה של האימפריה הרומאית, ומתקפת-נגד רומית שנתיים לאחר מכן הסתיימה ללא מנצח מובהק.

בנו של ארדשיר, שבור הראשון (241-272), המשיך להרחיב את האימפריה, וכבש את באקטריה ואת החלק המערבי של אימפריית קושאן, וכן פלש מספר פעמים לשטח הרומאי. ניסיונו של הקיסר הרומאי גורדיאנוס השלישי (238-244) לכבוש בחזרה את השטח שבמורד נהר החידקל נכשל, דבר שאיפשר לשבור להגיע להסכם שלום עם הקיסר החדש פיליפוס הערבי (244-249), על פיו קיבל תשלום מיידי של 500,000 דינר ותשלומים שנתיים נוספים. אך שבור המשיך את הלחימה נגד הרומאים וכבש את סוריה ואת אנטיוכיה (253 או 256). מתקפות-נגד רומאיות תחת הקיסר ולריאנוס (253-260) הסתיימו בכישלון מוחלט כאשר הצבא הרומי נוצח באדסה וולריאנוס נלכד בידי שבור, ונותר בידיו כאסיר עד סוף חייו. שבור חגג את ניצחונו ואת תפיסת הקיסר הרומי בחריטת תבליטי סלע מרשימים בנאקש-א רוסטאם ובבישבור, וכן כתובת מונומנטלית בקרבת פרספוליס. לאחר ניצחונו הוא פלש לאנטוליה (260), אך נסוג משם לאחר שהרומאים ניצחוהו וכל ההרמון שלו נשבה.

לשבור הראשון היו תוכניות פיתוח שאפתניות. הוא ייסד ערים רבות, וחלקן יושבו בידי מהגרים מהטריטוריות הרומאיות. אלה כללו נוצרים שהיו חופשיים לנהוג על פי דתם תחת השלטון הסאסאני. שתי ערים, בישבור ונישבור, קרויות על שמו. שבור הראשון אהד ביחוד את המניכאיזם. הוא הגן על מאני (שהקדיש לו את אחד מספריו) ושלח מיסיונרים מאנכיאניים רבים אל מחוץ לאימפריה. שבור הראשון גם היה חברו של האמורא שמואל. חברות זו סייעה לקהילה היהודית באימפריה והגנה עליהם מפני חוקים מדכאים שהונהגו כנגדם.

חלק מהמלכים שירשו את שבור לא המשיכו במדיניות הסובלנות הדתית שלו. בהראם הראשון (273-276), רדף אחר מאני וחסידיו, בעקבות לחצים מצד כהני הדת הזורואסטרית. בהראם הראשון כלא את מאני והורה להוציאו להורג; על פי אגדה אחת מאני מת בזמן שהיה בכלא, ואילו לפי אגדה אחרת הוא הולקה וראשו נערף.

בהראם השני (276-293) המשיך את מדיניותו הדתית של אביו. בתקופת שלטונו, הרומאים, בהנהגת הקיסר קארוס (282-283), בזזו את הבירה הסאסאנית קטסיפון. כמו כן, רוב ארמניה, לאחר חמישים שנה של שלטון פרסי, ניתנה לדיוקלטיאנוס (284-305).

לאחר בהראם השלישי (ששלט לזמן קצר ב-293), פתח נארסה (293-302) במלחמה נוספת נגד הרומאים. לאחר הצלחות ראשונות נגד הקיסר גלריוס (293-311), נוצח נארסה בידי מארב בעת ששהה עם ההרמון שלו בארמניה ב-297. בהסכם השלום לאחר המלחמה, העבירו הסאסאנים חמישה מחוזות ממזרח לפרת והסכימו שלא להתערב בענייני ארמניה וגאורגיה. בעקובת הפסדו, פרש נארסה משלטונו ב-301, ומת שנה לאחר מכן. בנו של נארסה הורמיזד השני (302-309) עלה לשלטון במקומו, ולמרות שדיכא מרידות בסיסטאן ובכושאן, הוא נחשב שליט חלש, שלא היה מסוגל להשתלט על האצילים. הוא נהרג בידי בדואים בעת ציד ב-309.

תור הזהב הראשון (309-379)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של הורמיזד השני, ערבים מהדרום החלו לפלוש לערים הדרומיות של האימפריה ולבזוז אותן. הם התקיפו אפילו את מחוז פארס, מחוז לידתם של המלכים הסאסאנים. בינתיים, אצילים פרסים הרגו את בנו הבכור של הורמיזד השני, עיוורו את השני וכלאו את השלישי (שלאחר מכן נמלט לטריטוריה הרומאית). כס המלכות נשמר עבור ילדה של אחת מנשותיו של הורמיזד השני, שעדיין לא נולד. יש אומרים כי שבור השני (309-379) היה המלך היחיד בהיסטוריה שהומלך כבר כעובר, והכתר הונח על בטן אמו, והילד, שנקרא על שם שבור, נולד כמלך. כשהיה צעיר, האימפריה נשלטה בידי אמו והאצילים. לאחר שהגיע לפרקו, נטל את הכוח לידיו והוכיח את עצמו תוך זמן קצר כשליט אקטיבי ויעיל.

שבור השני הוביל את צבאו הקטן אך הממושמע כנגד הערבים בדרום, וכך הבטיח את גבולותיה הדרומיים של האימפריה. לאחר מכן החל במסעו הראשון כנגד הרומאים במערב, בו הפרסים לא הצליחו לכבוש שטחים נוספים. מסעות אלה פסקו בשל פלישות נוודים בגבול המזרחי של האימפריה שאיימו על טראנסאוקסאניה, אזור אסטרטגי חשוב מבחינת השליטה על דרך המשי. לפיכך חתם שבור על חוזה שלום עם קונסטנטיוס השני (353-361) בו הסכימו שני הצדדים שלא לתקוף זה את זה במשך תקופה מסוימת.

שבור צעד מזרחה לטראנסאוקסאניה כדי להלחם בנוודים המזרחיים. הוא ניצחם, סיפח שטחים חדשים כמחוז נוסף לאימפריה, והשלים את כיבוש האזור שהוא כיום אפגניסטן. בעקבות הכיבושים הללו, התפשטה התרבות הסאסאנית עצמה, ואמנות סאסאנית חדרה לטורקיסטאן והגיעה עד לסין. שבור השני, יחד עם המלך הנווד גרומאטס, החל במסע שני כנגד הרומאים ב-359, והצליח לכבוש את הערים סינגארה ואמידה. בתגובה, הקיסר הרומאי יוליאנוס הכופר (361-363) פלש עמוק לתוך השטח הפרסי וניצח את כוחותיו של שבור בקטסיפון, אך לאחר שנכשל בניסיון לכבוש את הבירה, נהרג תוך כדי נסיגה אל השטח הרומאי. יורשו יוביאנוס, שנלכד בגדה המזרחית של הפרת, נאלץ להסכים להעביר את כל המחוזות שהפרסים העבירו לרומאים ב-298 וכן את סיניביס וסינגארה, על מנת להבטיח מעבר בטוח לצבאו אל מחוץ לפרס.

שבור השני נקט במדיניות דתית קשוחה. תחת שלטונו נחתמה האווסטה, הכתבים הקדושים של הדת הזורואסטרית, כופרים נענשו ונוצרים נרדפו. רדיפת הנוצרים הייתה תגובה לניצור האימפריה הרומית בידי קונסטנטינוס הגדול (324-447). שבור השני, כמו שבור הראשון, היה ידידותי כלפי יהודים, אשר נהנו מחרות יחסית, ואף הגיעו להישגים רבים בתקופה זו.

בסוף שלטונו של שבור, האימפריה הפרסית הייתה חזקה מתמיד, כשאויביה ממזרח נכנעו לה וארמניה נמצאה תחת שלטון פרסי.

תקופת הביניים (379-498)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממותו של שבור השני ועד להכתרתו של קבאד הראשון (488-531), היתה יציבות בפרס, אף שהיו מספר מלחמות כנגד האימפריה הביזאנטית. המדיניות הדתית בתקופה זו השתנתה על פי נטייתו של המלך. למרות שורה של מנהיגים חלשים, המערכת המנהלית שנוסדה בתקופתו של שבור השני נותרה חזקה, והאימפריה המשיכה לתפקד כראוי.

שבור השני הותיר אחריו את האימפריה לאח למחצה שלו, ארדשיר השני (379-383) ולבנו שבור השלישי (383-388); שניהם היו פחות מוכשרים ממנו. גם בהראם הרביעי (388-399) לא עשה דברים משמעותיים עבור האימפריה. בתקופה זו ארמניה חולקה בהסכם בין האימפריה הרומית והסאסאנית.

בנו של בהראם הרביעי, יזדגרד הראשון (399-421)היה רב עוצמה מבחינה פיזית ודיפלומטית, ונקט במדיניות של סובלנות דתית. הוא הפסיק את הרדיפות כנגד הנוצרים ואף העניש כמרים ואצילים שרדפו אותם. תקופת שלטונו הייתה שקטה יחסית. הוא כרת ברית שלום עם הרומאים ואפילו היה פטרון של תאודוסיוס השני (403-450) בשנות צעירותו. הוא גם נשא נסיכה יהודיה, שילדה לו בן.

יורשו של יזדגרד, בהראם החמישי (421-438), הוא אחד מהמלכים הסאסאנים הידועים ביותר, וגיבורם של מיתוסים רבים, שנותרו אף לאחר השמדת האימפריה הסאסאנית בידי הערבים. בהראם החמישי ירש את המלוכה לאחר מותו הפתאומי של יזדגרד הראשון, על אף ההתנגדות של האצילים, ובעזרת אל-מונד'יר, השליט הערבי של אל-חירא. אמו של בהראם החמישי הייתה שושנדוחט, בתו של ראש הגולה היהודי. ב-427 הוא הדף פלישה של נוודים מהמזרח (ההונים הלבנים) והרחיב את השפעתו לתוך מרכז אסיה, שם דמותו השתמרה במשך מאות שנים על גבי מטבעות בבוכרה (כיום באוזבקיסטן). בהראם החמישי הדיח את המלך של החלק הארמני של פרס, ועשה אותו למחוז של האימפריה.

על בהראם החמישי מסופרים סיפורים רבים במסורת הפרסית, העוסקים בגבורתו ויופיו, בניצחונותיו על הרומאים, הטורקים, ההודים והאפריקאים, ועל הרפתקאותיו בציד ובאהבה; הוא קרוי בהראם-א גור, כש"גור" פירושו פרא, על שם אהבתו לציד, ובייחוד לציד פראים. הוא מסמל את המלך האידאלי בשיא תור הזהב. בתקופתו התרבות הסאסאנית, הספרות והמוזיקה, גם הם פרחו, ומשחקי ספורט כמו פולו נעשו לפופולריים בקרב משפחות האצולה והמלוכה.

בנו של בהראם החמישי, יזדגרד השני (438-457) נחשב אצל העמים עובדי אלילים לשליט טוב, אך מדיניותו ביחס לדתות מיעוט, ובעיקר ליהודים ונוצרים, הייתה קשוחה.

בתחילת מלכותו, יזדגרד השני אסף צבא מעמים שונים, כולל בעלי בריתו ההודים, ותקף את האימפריה הרומאית המזרחית ב-441, אך השלום שוב שרר לאחר מספר קרבות. לאחר מכן לחם בקידאריטים, ולאחר מספר קרבות הדף אותם אל מעבר לנהר האוקסוס בשנת 450.

תוך כדי הקרבות, יזדגרד חשד בחיילים הנוצרים שלו ואסר עליהם להשתתף בצבא או בכל גוף שלטוני. על מנת להשיב את הזורואסטריאניזם לארמניה, הוא דיכא מרד של הנוצרים הארמנים בקרב ורטאנאנץ ב-451; אולם הארמנים נותרו נוצרים ברובם. יזגרד מת ב-457, ובנו, הורמיזד השלישי (457-459), עלה לשלטון אחריו. הוא מלך רק לשנתיים שבסופם נרצח בידי אחיו פירוז.

ההונים שבהם לחם בהראם החמישי ויזדגרד השני שבו לקראת סוף המאה החמישית וניצחו את פירוז הראשון (457-484) ב-483. לאחר מכן הם פלשו למזרח פרס ובזזו את הערים שם, למשל שנתיים, ובמשך שנים לאחר מכן קיבלו דמי חסות מהפרסים.

התקפות אלה גרמו לחוסר יציבות בממלכה. פירוז הראשון ניסה לגרש את ההונים, אבל בדרכו להראט הוא וצבאו הותקפו בידיהם, הוא נהרג וצבאו הושמד. לאחר מכן ההונים התקדמו לעיר הראט. בסופו של דבר, אציל פרסי ששמו סוחרה הצליח להמליך את אחד מאחיו של פרוז, ולאש, אך האיום ההוני נמשך עד למלכותו של כוסרו הראשון. באלאש (481-484) היה מלך אדיב וסבלני, ולא פעל כנגד הנוצרים בממלכתו; אך הוא גם לא פעל כנגד אויבי הממלכה. לאחר ארבע שנים הוא הודח ואחיינו הועלה לשלטון.

קבאד הראשון (488-531) היה שליט פעיל ורפורמיסטי. הוא תמך בכת הקהילתית שנוסדה בידי מזדק, שדרש שהעשירים ישתתפו בנשיהם ובעושרם עם העניים. מטרתו של קבאד הייתה כנראה להפחית את השפעתם של האצילים. רפורמות אלה הובילו להדחתו ולכליאתו בשושן, ואחיו הצעיר ג'מסאפ הומלך ב-496. אך קבאד הראשון ברח מהכלא ב-498 ומלך ההונים (האפתליטים) נתן לו מחסה.

ג'מסאפ, שמלך לשנתיים (496-498), נחשב כמלך טוב שהפחית את המסים על מנת לעזור לעניים ולאיכרים. הוא גם האמין בדת המזדאית המקובלת, בניגוד לאביו שניסה לתמוך בכתות הטרודוקסיות. אך לאחר שקבאד הראשון חזר עם צבא גדול שנתן לו מלך ההונים, ג'מסאפ ויתר על כס המלכות והשיב אותה לאחיו.

תור הזהב השני (498-622)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תור הזהב השני החל עם ההמלכה השנייה של קבאד הראשון. בתמיכת ההונים, קבאד הראשון החל במלחמה כנגד הרומאים. ב-502, הוא כבש את תאודוסיופוליס שבטורקיה של היום, אך לא הצליח להחזיק בה לאורך זמן. ב-503 הוא כבש את אמידה שעל החדקל. ב-504, פלישה לארמניה של ההונים המערביים מהקווקז הביאה להפסקת אש, להשבה של אמידה לשלטון רומאי ולהסכם שלום ב-506. ב-521 קבאד איבד את השליטה על לאזיכּה, ששליטיה החליטו לתמוך ברומאים; ניסיון של האיברים ב-524 לעשות את אותו הדבר הביא למלחמה נוספת בין רומא ופרס. ב-527 התקפה רומאית כנגד נציבין נהדפה והמאמצים הרומאיים לחזק את עמדותיהם בחזית נכשלו. ב-530, קבאד שלח צבא תחת פירוז המיראני להתקיף את עיר הגבול הרומאית החשובה דארה. הצבא נוצח בידי הגנרל הרומאי בליסאריוס, בקרב דארה. צבא פרסי שני תחת מיחר-מיחרו נוצח בסאטאלה בידי כוחות רומאיים, אך ב-531 צבא פרסי ניצח את בליסאריוס בקרב קליניציום, וב-532 הוסכם על שלום "נצחי". למרות שלא יכל לשחרר את עצמו מעול ההונים, קבאד הצליח להשיב את הסדר לפנים הממלכה ומלחמותיו כנגד הרומאים נחשבו למוצלחות. הוא גם ייסד כמה ערים שנקראו על שמו, והדאג למיסוי ומנהל פנימי תקינים.

לאחר קבאד הראשון, מלך בנו כוסרו הראשון, הידוע גם כאנושירבאן ("בעל נשמת האלמוות" - 531-579). הוא המפורסם ביותר מבין השליטים הסאסאניים. כוסרו הראשון מפורסם בשל רפורמות הממשל שלו. הוא ייסד מערכת מיסוי המבוססת על סקר קרקעות שבו החל אביו, וניסה בכל דרך להגדיל את הכנסותיה ורווחתה של האימפריה. כוסרו הראשון גם יצר צבא חדש של אבירים שקיבלו תשלום וציוד מהממשל המרכזי, במקום השיטה הפאדולית שהייתה נהוגה עד אז, וכך קשר יחד את הצבא והבירוקרטיה לממשל המרכזי במקום לשליטים המקומיים.

למרות שהקיסר יוסטיניאנוס הראשון (527-565) שילם לו שוחד של 440,000 מטבעות זהב כדי שלא יתקיף אותו, בשנת 540 כוסרו הראשון הפר את ה"שלום הנצחי" של 532 ופלש לסוריה, שם הוא בזז את אנטיוכיה ולקח סכומי כסף גדולים ממספר ערים אחרות. בשנת 541 העיר לאזיכה עברה לצד הפרסי, ובשנת 542 מתקפה ביזאנטית גדולה בארמניה נכשלה. ב-545 הוסכם על הפסקת אש לחמש שנים, אבל ב-547 העיר לאזיכה שוב החליפה ידיים בעזרת הביזאנטים. לאחר מכן היו קרבות מקומיים באזור, והוסכם שוב על שלום ב-562.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]