האינטרמצו האיראני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

האינטרמצו (Intermezzo) האיראני מתאר את תקופת השיא של ההשפעה האיראנית על העולם המסלמי במאות התשיעית עד האחת-עשרה, השפעה שמקורה בתרבות האיראנית של מלכויות איראן הקדומות (בעיקר השושלת הסאסאנית). אף על פי שניתן לאתר סממנים תרבותיים ושלטוניים איראניים בעולם האסלאמי מראשיתו ועד ימינו אנו, נהוג להתייחס לתקופת השיא של ההשפעה האיראנית במונח זה (השאול מעולם המוזיקה).

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבושי האסלאם הפילו את השלטון האיראני של האימפריה הסאסאנית, מה שהפך אותה למודל פוליטי שהיה קל יותר לאימוץ על ידי המסלמים מאשר המודל השלטוני והתרבותי הביזנטי, שהמשיך להתקיים ולהיאבק בהתפשטות האסלאם. אף על פי ניגודים אמוניים ויחס מזלזל כלפי התרבויות של תקופת ה"ג'אהליה" (תקופת הבערות הדתית שקדמה לנבואת מחמד) - המסלמים, כמו כל השלטונות הפוליטיים שקדמו להם, לא רצו להצטייר כשליטים-מקרוב אלא בתור שושלת בעל שורשים במרקם של המזרח התיכון. תרבויות אלו היו מוכרים לערבים מימים ימימה ולכן לא הייתה להם בעיה להסתגל אליהם. בעצם ניתן לומר שהמסלמים בימי הביניים ידעו להבדיל בין סמלים דתיים שאיבדו את משמעותם האלילית לבין הדת הכופרת עצמה, והצליחו "לאסלם" סמלי שלטון אלו.

לכן, השליטים המסלמים החלו לאמץ לעצמם מרכיבים מצורת השלטון וההתנהלות השלטונית של הביזנטים ובעיקר של הסאסאנים. מרכיבים אלו כללו מטבעות,[1] שפת ממשל ששימשה את דרג הלבלרות המקצועי שעליו נשען השלטון (יוונית בתקופה האומיית), תוארי שלטון, הארמונות וצורתם. אפילו עצם הרעיון של הורשת השלטון מאב לבן, רעיון שהפך לנחלת הכלל גם בסונה וגרם למחלוקת רבה באסלאם ולשתי פתנות - הוא ביסודו של דבר רעיון שמקורו באימפריות של הפרסים הרומאים ששלטו לפני המסלמים.

בתקופה האומיית ניתן להבחין במאבק-מזה ומזיגה-מזה של השפעה ביזנטית עם מנהגים ערביים וחותם כלשהו של השפעה איראנית. השליטים האומיים גרו בארמונות, בעיקר בדמשק, אבל עד לשלב מאוחר מאוד של שלטונם לא ניתן לומר שהם כוננו בירה רשמית וקבועה אלא היו נעים ונדים כדרך הבדוים בין ארמונות הקיץ והחורף שלהם (מנהג שהיה נוהג גם בפרס האכימנית). הם דבקו בתארים הערביים המסורתיים של הח'ליף, בעיקר התואר "ח'ליפת רסול אללה" - למרות הטענה (שמקורה בהשמצות מצד העבאסים) שהם לקחו לעצמם את התואר "ח'ליפת אללה." בנוסף, הח'ליף עבד אלמלכ קבע את הערבית כשפה שבה נוהל הממשל.

בנוסף, בתקופה האומיית, הופלו לרעה מתאסלמים מקרב העמים הפרסיים בתורת "מוואלי" (בני חסות, כמו הקליינס הרומיים) וגם נותרו קנים רבים וגדולים של התנגדות זורואסטרית במחוזות מבודדים של איראן, כיוון שההתמקדות הצבאית של השושלת הייתה דווקא במאבק בנצרות ובביזנטיון, ולא בזורואסטרים ובעובדי האלילים בהודו ומרכז אסיה שמעבר להם.

תחילת ההשפעה האיראנית המובהקת הייתה בעלית השושלת העבאסית ב-780. העבאסים התבססו מלכתחילה על התמיכה האיראנית של תושבי ח'ראסאן, מחוז אשר הפך לעורף כלכלי ומוקד השפעה פוליטית מרכזית בתקופה העבאסית. גם הבירה העבאסית, מדינת אלסלאם, נמצאה בעראק שהפכה בינתיים לחלק מעולם ההשפעה האיראנית. העיר, שנקראה בלשון העם בשם הפרסי בגדאד, הייתה במרחק של לא יותר מ-50 קילומטרים מהבירה הסאסאנית הקדומה קטסיפון. הח'ליפים התסייעו בהתקוממות של מוואלי פרסים בהנהגת שר צבא פרסי, מתאסלם מדור ראשון, בשם אבו מסלם. אבו מסלם שינה את זכויות המוואלי בכך ששיחרר אותם מלהיות קליינטים של שבטים ערבים. העבאסים אף הקימו לעצמם צבא נאמנים כמשמר ארמון המלכות, אבנאא' אלדַוְּלה (בני המהפכה) שהפכו לבעלי מעמד רם ולמתיישבים הראשונים בבגדאד שהייתה מלכתחילה עיר שלטון בלבד.

מראשיתם, הסתייעו העבאסים בשושלת יועצים פרסית שנקראו הברמכים. העבאסים גם נשאו נשים פרסיות כפילגשות.[2] כמו אשתו של הארון אל-רשיד ואמו של מי שעתיד לרשת אותו (אלמאמון) - מראג'יל. גם אלמאמון נשא אישה פרסיה, בהון, בטקס כלולות מפואר במיוחד, כמיטב המסורת האיראנית. למשך זמן מה שלט הח'ליף הזה מבירה זמנית שהוקמה במֵרְוְ שבאיראן. הוא גם נתוואה לשלטון אבסולוטי ולאחיזה במוסרי הממסד הדתי שאיפיינה את השליטים הקדומים של פרס, ולכן ניסה לקרב את לבבותיהם של אנשי סיעת עלי (ה"שיעים") ושל זרמים יותר נייטרלים כגון המעתזילה. על הסונה הוא ניסה לכפות את האמונה המעתזלית באמצעות המִחְנַה (ה"אינקויזיציה").

האינטרמצו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיא ההשפעה האיראנית שהחל עם ימי שלטונו של אלמאמון ב-813, המשיך כאשר העבאסים נאלצו לבזר את שלטונם. גם הסאסאנים וגם האכימנים שלטו באמצעות "סַטְרַפּים" שמשלו במחוזות השונים בבחינת שליטים עצמאיים-למחצה. כך, גם העבאסים מצאו לנכון לתת השלטון במחוזות הרחוקים יותר בידי אמירים. שורה של אמירויות שקמו במזרח האימפריה, בלבה של הרמה האיראנית והיו שושלות ממוצא פרסי, ביטאו למעשה את עליית קרנה של התרבות האיראנית בתוך האסלאם. מצב זה נמשך עד שבאו הסלג'וקים והצליחו לאחד בידם את השלטון למשך זמן מה בצורה "ריכוזית" יותר.

הטאהרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון בנישאפור לאחר 813 ניתן למצביא הנאמן של אלמאמון ומי שסייע לעלייתו לשלטון, טאהר בן חוסיין, שסייע לאלמאמון להתקומם מול אחיו אלאמין כפי שאבו מוסלם סייע בשעתו לאל-צפאח להתקומם על האומיים. טאהר היה אמיר בחסות העבאסים, אך ניתנה לו עצמאות רבה והוא הכריז על הורשת השלטון לבנו טלחה, ואף החל לטבוע מטבעות בשמו בתור "אמיר" בלי אזכור שמו של הח'ליף. זמן קצר לאחר מכן טאהר מת, ייתכן ביוזמת הח'ליף.

אף על פי, הותר לשושלת שלו להמשיך להתקיים עוד ארבעה דורות עד ששוב לא הצליח השליט, מוחמד אבן טאהר, לעמוד בפני שיעים זיידים ובפני ח'וארג' שקמו במחוז סיסתאן, וב-873 נפלה השושלת והוחלפה בצפארים. הטאהרים גם שימשו כמושלים מקומיים מטעם משטרת בגדאד (אצחאב אלשורטה) אך גם כאן אירועי המחנה ואחר כך הכאוס ששלט בח'ליפות בשנות השישים של המאה התשיעית גרמו לירידת קרנם.

צפארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצפארים היו שושלת שיצאה מחלציו של יעקוב בן אללַיְת' אלצפאר (صفار - חרש) שהיה לוחם קודש[3] במלחמה מול הח'וארג' שהתקוממו במחוז סיסתאן. הפופולריות והכוח הצבאי שגרף במאבק בח'וארג' הפכו אותו לשליט המחוז ב-861. הצפארים גם התפשטו והקימו אימפריה שהקיפה חלקים גדולים מהרמה האיראנית ונאבקו בכיסי התנגדות של זורואסטרים וגם בטורקמנים עובדי אלילים בגבול טרנסאוקסיאנה.

בניגוד לטאהרים, אלצפאר קבע עובדות בשטח והכריח את העבאסים להכיר בשלטונו. עם זאת, כבר בימיו של אחיו ויורשו של יעקוב, ספגה האמירות תבוסה ב-901 מצד השושלת הסאמאנית שקמה באותו זמן בבלח', והם שלחו את עמר לח'ליף כאסיר.

סאמאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסאמאנים הם השושלת האיראנית המובהקת ביותר וגם החזקה והמשפיעה ביותר. היא קרויה על שם משפחת סאמאן, שהייתה משפחה חשובה באימפריה הסאסאנית ואשר התאסלמה זה-מכבר ואף על פי כן הייתה אדוקה לאסלאם הסוני. אבי השושלת נקרא בשם הפרסי סאמאן ח'ודא - שם פרסי מובהק, בעל הקשרים אליליים מובהקים והוראה של אצולה ("خدا" בפרסית - אלוהים). לאחר מכן נטלו לעצמם הסאמאנים שמות ערביים כגון אסמאעיל וכדומה, ועם זאת שלטונם, שנמשך מ-819 עד 999, היה בעל מאפיינים פרסיים מובהקים בשטחי השפעתו וגם בתרבות שהתקיימה בחצר האמיר, בה גם שורר פירדַוְּסי שחיבר את השאהנאמה - שירת המלכים האפית של איראן. הסאמאנים גם נודעו כעיארון גדולים ושומריה של הסונה, וכן כשליטים צדקים שבנו את בוכרה (בח'ראא) לתלפיות והקימו את חומותיה בעזרת עבודות אנגריה. על אסמאעיל סופר שהיה עומד בכיכר העיר בקור ובשלג ומקשיב לתלונות הנתינים.

האמירים הסאמאנים הקימו לעצמם משמר של ע'לאם[4] אך אחד מאלו - אלפ-תגין, הקים לעצמו שלטון עצמאי בעיר ע'זנה וניצל את זמן העברת השלטון ואת המאבק הקשה של הסאמאנים בקאראח'אנים (השליטים השחורים) הטורקמנים מצפון כדי לעלות לגדולה, עדיין בתור סגנים של השליט הסאמאני ורק לאחר מכן, ב-999, כשליטים עצמאיים של העיר ע'זנה ותחום השפעתה.

הבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השושלת הבוית (آل-ی بویه, בערבית נקראו "بویهیه") הייתה שושלת שמקורה בתושבים הזורואסטרים שנותרו במחוז ההררי דַיְלַם במחוז גילאן שבאיראן. מחוז זה לא התאסלם כיוון שהגישה אליו עבור צבא גדול הייתה קשה מאוד ותושביו נודעו כלוחמים רגליים מיומנים, בעיקר בהטלת קרדומי-קרב.[5] אל מחוז זה נמלט הגיעו דאעים פליטים של השיעה הזיידית והשיגו את נאמנותם של תושבי המקום ושל המשפחה השלטת - בויה (אבי המשפחה היה דייג ששימש כקצין בצבא הזיארי).

הבוים התפשטו אל סיסתאן, גורגאן ולבסוף אל עראק וכבשו את בגדאד ב-945 בהנהגתו של אחמד מֻעיז אלדַוְּלה. כך הפכו הבויים לשליטים בפועל בבגדאד. בשלב זה, נראה, כי הם גם המירו את נאמנותם הדתית משיעה זיידית לשיעה התריסרית (שהאמאם שלה כבר נכנס ל"ע'יבה" - הסתר פנים) וביקשו שלא לעורר עליהם את קצפו של הרוב הסוני שעליו שלטו ולא לקרוא תיגר על תוארו של הח'ליף. לכן, נטלו לעצמם הבוים תארים אחרים, חלקם מתוך אוצר המלים הפוליטי של האימפריות האיראניות הקדומות. תוארם העיקרי היה "אמיר אלאֻמראא" - שהיה בעל הוראה צבאית וכמו "חלונית." תואר שני, מכובד הרבה יותר ממנו, היה תואר השלטון הפרסי והאלילי "שאהנשאה" - מלך המלכים.

כל השליטים הבוים גם אימצו לעצמם לַקְב ערבי שכלל את התיבה "דולה" שפירושה בתקופה ההיא היה - ארץ או שושלת. השלטון באימפריה הבוית התמקד דווקא בפרס הקדומה - מחוז פארס שבירתו הייתה העיר שיראז. שליטים נוספים מבני השושלת מונו בערים מרכזיות אחרות באיראן כגון בגדאד ואחרות. דבר זה גרם במרוצת השנים לפילוג פוליטי ומאבק ירושה. אחד השליטים, בהאא אלדולה, הכתיר את עצמו כשאהנשאה ב-991 ויצא נגד אחיו, סמסם אלדולה. תשומת לב יש להקדיש לעובדה ששמותיהם של הבוים כשליטים, נשארו שמות פרסיים ולא ערביים.

דעיכת ההשפעה האיראנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבושי הסלג'וקים לאחר ניצחונם על העז'נוים בקרב דנדנקאן ב-1041, וכניסתם לבגדד, הביאו לריכוז מחודש של כוח השלטון בבגדד הבירה ולירידה במרחב העצמאות של אמירויות שפעלו בשם הח'ליף. זאת על אף ירידה נוספת בריבונותו של הח'ליף עצמו, שכן השליט בפועל היה הסולטאן הסלג'וקי, שמוצאו טורקי. הסלג'וקים הביאו משהו מהמסורת התורכמנית, לרוב מגורים באוהלים (נוכח הארמון), מעמד גבוה של נשים במשפחת השלטון ושימוש בתארים תורכמניים כגון "ח'אן" ו"ח'אגן."

אף על פי כן, ההשפעה הפרסית לא נעלמה אלא התמידה בהשפעתה על העולם האסלאמי, זאת דרך שמות תואר כגון שאהנשאה (שימש גם את הסלטאן הסלג'וקי), אח'שיד שהיה תוארו של נסיך סוגדיה (סוע'דיה) שבאוזבקיסטן ולאחר מכן תוארו של מושל מצרים המוסלמי ושמות פרטיים של שליטים כגון תוראנשאה וכיוצא באלו. גם בשלהי התקופה הסלג'וקית קמו שושלות פרסיות עצמאיות-להלכה, כמו שושלת ח'וארזם-שאה, שהייתה למעשה המשך של שושלת מהתקופה הסאסאנית, וכן הלאה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מטבע הזהב האסלאמי, הדינר, אינו אלא אימוץ של הדנריוס הביזנטי כמו שהוא. גם מטבע הכסף, הדרהאם, הוא למעשה האדרכון הפרסי. גם הצורה שבה הוטבעו דמויות השליטים ותאריהם על המטבעות היו לעתים בדמות קיסרים ביזנטיים או סאסנים.
  2. ^ מעמד הפילגש באסלאם אינו נחות בצורה משמעותית ממעמדה של אישה חוקית - הם נוטלות חלק בירושה ויכולות גם להעמיד בנים חוקיים בתור יורשים
  3. ^ עיאר - מונח פרסי ששימש במזרח במקום "מג'אהד" הערבי ששימש במערב
  4. ^ בני עלומים, בחורים - משמר צבאי אישי של השליט, שמקורו בעבדים טורקמנים. לימים ייקראו במערב העולם האסלאמי בשם "ממלוכים"
  5. ^ גם מחוזות דומים כמו ע'ור במערב איראן לא נכבשו ונותרו לא אסלאמיים ולכשנתאסלמו - שוב לא עמד איש בפניהם