האנגג'ואו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האנגג'ואו (תת-מחוז עירוני)
杭州
Hangzhou City 2 WB (2568).jpg
פגודת שנגואנג שבפאתי העיר
מדינה / טריטוריה Flag of the People's Republic of China.svg סין
מחוז ג'ג'יאנג
ראש העיר קאי קי
שטח 16,847 קמ"ר
אוכלוסייה
 ‑ בתת-מחוז עירוני
 ‑ צפיפות

6,776,400‏
402.2 נפש לקמ"ר
אזור זמן UTC +8
http://www.hangzhou.gov.cn/

האנגג'וֹאוּמנדרינית תקנית: 杭州, בפין-יין: Hángzhōu) היא תת-מחוז עירוני בדלתה של עמק הנהר יאנגצה במזרח סין העממית, והיא בירת מחוז ג'ג'יאנג. היא מרוחקת כ-180 קילומטר מהעיר שנחאי, וסך האוכלוסין של תת-המחוז, נכון לשנת 2004, הוא 6.4 מיליון נפש.[1] הגוש העירוני של האנגג'ואו מונה כ-3.9 מיליון נפש נכון לשנת 2003, ומתוך אלו כ-2.6 מיליון תושבי קבע.

האנגג'ואו היא אחת הערים המפורסמות והמשגשגות בסין באלף השנים האחרונות, והיא ידועה בנופי הטבע שסביבה, ובראשם האגם המערבי (שִׁי חוּ,Xī Hú, 西湖).

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוז האנגג'ואו כולל את הגוש העירוני האנגג'ואו (ובו שמונה אזורים), שלוש נפות עירוניות, ושתי נפות כפריות. ששת האזורים העירוניים המרכזיים פרוסים על שטח בן 682 קמ"ר, וסך האוכלוסין שלהם 1.9 מיליון. שני האזורים הפרבריים פרוסים על שטח בן 2,642 קמ"ר, וסך האוכלוסין שלהם אף הוא 1.9 מיליון.

  • אזור גוֹנְגְשׁוּ (拱墅区), מצפון לאזור הליבה, לאורך התעלה
  • אזור שׁיאצֶ'נְג (下城区), אחד משני אזורי הליבה, מצפון לשאנגצ'נג
  • אזור שׁאנְגְצֶ'נְג (上城区), אחד משני אזורי הליבה, מדרום לשיאצ'נג
  • אזור גְ'יאנְגאן (江干区), ממזרח לאזור הליבה, מצפון לנהר
  • אזור שִׁיחוּ (西湖区), כולל האגם המערבי ומרבית הגנים הציבוריים
  • אזור בִּינְגְ'יאנְג (滨江区), מדרום לנהר צ'יאנטאנג, והוא אזור עסקים
  • אזור יוּהאנְג (余杭区), בקצה הצפון-מערבי
  • אזור שׁיאוֹשׁאן (萧山区), בקצה הדרום-מזרחי, מדרום לנהר צ'יאנטאנג
  • העיר לינאן (临安市)
  • פ'וּיאנְג (富阳市)
  • ג'יאנְדֶה (建德市)
  • נפת טוֹנְגְלוּ (桐庐县)
  • נפת צ'וּנאן (淳安县)

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגודת ליוּהֵה בהאנגג'ואו. נבנתה בשנת 1165 בימי שושלת סונג.
מקדש לינג-יִין
מבנים על גדת האגם המערבי.
מעיין "חלומו של הטיגריס" בדרום-מערב האנגג'ואו

היסטוריה קדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרבות ההֶמוּדוּ הנאוליתית שכנה באזור יוּיאוֹ (כיום עיר במרחק כמאה ק"מ מזרחה מהאנגג'ואו) כבר לפני שבעת אלפים שנה, עת התחילו לגדל אורז בדרום-מזרח סין. סביבות העיר המודרנית האנגג'ואו היו מיושבות לפני חמשת אלפים שנה על ידי בני תרבות הליאנגג'וּ, שנקראים על שם העיר הקטנה ליאנגג'ו, מרחק קצר צפון-מערבית להאנגג'ואו, אשר בה נמצאו לראשונה שרידי התרבות הזו, בצורת פריטי ירקן מגולפים.

העיר האנגג'ואו נוסדה לפני כ-2,200 שנה, בתקופת שושלת צ'ין, אך חומת העיר נבנתה רק בתקופת שושלת סווי (591). העיר נמנית עם שבע ערי הבירה העתיקות של סין.

האנגג'ואו שוכנת בקצה הדרומי של התעלה הגדולה של סין, אשר מתחילה בבייג'ינג. התעלה פותחה לאורך מאות שנים, אך הגיעה למלוא אורכה בשנת 609.

העיר הייתה בירת ממלכת וויואה משנת 907 עד שנת 978, בתקופת "חמש השושלות" ו"עשר המלכויות", ונשאה אז את השם שִׁיפוּ (Xifu). באותה תקופה הייתה העיר אחת משלושת מרכזי התרבות הגדולים בדרום סין, לצד נאנג'ינג וצֶ'נְגדוּ. מנהיגי וויואה נודעו בתמיכתם באמנויות, ובמיוחד באמנות ובארכיטקטורה הקשורה לבודהיזם. העיר אף הפכה למרכז קוסמופוליטי, ומשכה משכילים מרחבי סין; היא אף ניהלה מדיניות חוץ, לא רק מול מדינות סיניות שכנות, אלא גם מול יפן, קוריאה, ועם שושלת ליאו של האימפריה החיטאנית.

בשנת 1089, המשורר סוּ שִׁי (הידוע גם בשם סוּ דוֹנְגְפּוֹ), בעת ששימש מושל העיר, הפעיל 200,000 פועלים לשם בניית שביל-מוגבה באורך 2.8 ק"מ מעל האגם המערבי, שאותו החשיב הקיסר צ'יינלונג משושלת צ'ינג נאה במיוחד בשעות הבוקר המוקדמות באביב. עשרות אלפי שנים קודם לכן, היה האגם לגונה, אך עם הזמן הצטברה גרופת (טין) שחסמה את הפתח לים, והלגונה הפכה לאגם. חפירות שנערכו בקרקעית האגם בשנת 1975 חשפו משקע ימי, שאישר את מקור האגם. פעולות שימור בידי אדם מנעו מהאגם להפוך לביצה. שני שבילים-מוגבהים נבנו מבוץ שהועלה מתחתית האגם: זה של סוּ שהוזכר לעיל, ו"שביל בַּאי", שנבנה על ידי בַּאי ג'וּיִי, שהיה משורר ידוע בתקופת שושלת טאנג אשר שימש אף הוא מושל האנגג'ואו. האגם מוקף בגבעות ממערב ומצפון. על גבעת בָּאוׁשִי מצפון לאגם ניצבת פאגודת בָּאוׁצ'וּ.

תקופת שושלת סונג הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנגג'ואו נעשתה בירת שושלת סונג הדרומית משזו התאוששה מן התבוסה שהנחילה לה שושלת ג'ין (שושלת של קבוצת מיעוט אתנית, בני העם היורצ'ני) בשנת 1123. העיר שימשה בירה מאז ועד הפלישה המונגולית בשנת 1276, ונקראה בשם לינאן (臨安). בהאנגג'ואו שכן הממשל הקיסרי, והתפתח בה מרכז מסחר ובידור, כמו גם מרכז של הענפים העיקריים של מנגנון הפקידות הקיסרי. באותה תקופה, עבר "מרכז הכובד" הסיני ממה שהיה עד אז "מרכז סין" בצפון (שנכבש על ידי שושלת ג'ין), אל האנגג'ואו.

האנגג'ואו משכה פילוסופים, מדינאים, ואנשי ספר רבים, בהם כמה מהמשוררים המהוללים בתולדות סין, כגון סו שי הנזכר לעיל, לוּ יוֹאוּ (陆游), ושִׁין צִ'יגִ'י (辛弃疾), שבאו אליה, לחיות ולמות בה. בהאנגג'ואו אף נולד המדען הידוע שֶׁן קוּאוֹ (1031-1095 לספירה), ובה נקבר, ברובע יוהאנג.

בימי שושלת סונג הדרומית, צמחה האוכלוסייה בשל כמה גורמים: עלייה בהיקף המסחר, הגירת פליטים מן הצפון הכבוש, והתרחבות הממסד הצבאי והפקידותי. צמיחה זו הניעה את התפתחות העיר אל מעבר לחומותיה בנות המאה התשיעית. במפקד האוכלוסין הסיני הרשמי משנת 1270 נספרו 186,330 בתי אב בהאנגג'ואו, אך מפקד זה לא כלל ככל הנראה מי שאינו תושב קבע, ואת חיל המצב. ההיסטוריון הסינולוג ז'אק ז'רנה (Jacques Gernet) מעריך שאוכלוסיית האנגג'ואו עלתה על מליון בני אדם בשנת 1276. חוקרים סבורים שהאנגג'ואו הייתה העיר הגדולה בעולם בין השנים 1180 ו1315, ושוב בין 1348 ו1358.

בשל האוכלוסייה העצומה והצפופה, וריבוי בתי העץ הרב-קומתיים, העיר סבלה משריפות מרובות. שריפות-ענק אירעו בשנים 1132, 1137, 1208, 1229, 1237, ו-1275, ושריפות קטנות יותר אירעו כמעט מדי שנה. השריפה בשנת 1237 השמידה 30,000 יחידות מגורים. לאור זאת הקימה הממשלה מערכת כיבוי אש, שכללה מגדלי תצפית, מערכת סימון בפנסים ובדגלים לאיתור מקור האש ולהכוונת כוחות הכיבוי, וקצבה כוח כיבוי בן למעלה מ-3,000 חיילים.

בשנת 1276, שלוש שנים לפני קריסת האימפריה המונגולית, הטיל צבאו של קובלאי חאן מצור על העיר וכבש אותה. כתוצאה מכך, נוצרה שושלת חדשה, שושלת יואן, וזו קבעה את בירתה בעיר חאנבאליק, היא בייג'ינג.

הנוסע מרקו פולו מונציה סיפר שביקר בהאנגג'ואו בשלהי המאה ה-13. ספרו מתאר את העיר כ"בלי ספק הנהדרת והנאצלת בכל העולם". הוא כינה את העיר "קינסאי", מילה סינית שפירושה פשוט "עיר בירה". על אף שהגזים כשכתב שקוטרה של העיר גדול מ-150 קילומטר ושיש בה 12,000 גשרים עשויי-אבן, בכל זאת ספרו מציע תיאור רהוט על האזור. הוא מסכם: "מספרם ועושרם של הסוחרים, וכמות הסחורות שעברה תחת ידם, היו כה גדולים, עד שאיש לא יכול לאומדם."

הנוסע המרוקאי בן המאה ה-14, אבן בטוטה, כתב על האנגג'ואו שהיא "העיר הגדולה ביותר שראיתי על פני האדמה".

תקופת שושלת מינג ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנגג'ואו נותרה עיר חשובה עד אמצע תקופת שושלת מינג; חשיבותה פחתה בהדרגה, בד בבד עם הצטברות הגרופת בנמֵלה. עד תחילת המאה ה-17 עוד הייתה האנגג'ואו מרכז חשוב של יהדות סין, וייתכן שממנה יצאה הקבוצה המכונה יהדות קאיפנג.

בין השנים 1928-1949, נשלטה העיר על ידי הקוומינטנג של סין הלאומנית. בשלושה במאי 1949, צבא השחרור העממי פלש להאנגג'ואו והעיר עברה לשלטון קומוניסטי. מאז שנכנסו לתוקף הרפורמות של דנג שיאופינג, בשנת 1978, ניצלה האנגג'ואו את מיקומה בשפך היאנגצה כדי לקדם את פיתוחה, וכיום היא אחת הערים הגדולות המשגשגות בסין.

בהאנגג'ואו, ליד האגם המערבי, חתמו הנשיא האמריקאי ריצ'רד ניקסון ומזכיר המפלגה הקומוניסטית של סין ג'ו אן-לאי על "מזכר שנחאי" (אחרי שנדון בבייג'ינג).

בעבר, נשא השטר הסיני בעל ערך 1 יואן תמונה של החומה הסינית, אך בתחילת שנות האלפיים שונה השטר ועתה הוא נושא תמונת נוף של האגם המערבי של האנגג'ואו.

יהודים בהאנגג'ואו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן בטוטה, התייר המוסלמי הידוע, כתב בשנת 1346 אודות עיר זו: "נכנסנו לעיר השנייה דרך שער הנקרא שער היהודים. בעיר גרים היהודים, נוצרים, וטורקים עובדי-השמש (כלומר: מזדאים), מספרם גדול סך-הכל". [2]

גאוגרפיה ואקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, האנגג'ואו שוכנת בצפון מחוז ג'ג'יאנג, במזרח סין, בקצה הדרומי של התעלה הגדולה של סין, במישור במורד הנהר יאנגצה (צ'אנג ג'יאנג). תחום השיפוט של תת-המחוז האנגג'ואו נמשך מערבה עד גבול מחוז אנהוי הגבעי, ומזרחה אל השפלה ליד מפרץ האנגג'ואו. מרכז העיר סמוך לחוף המזרחי ולחוף הצפוני של האגם המערבי, מצפון לנהר צ'יאנטאנג.

האקלים בהאנגג'ואו הוא אקלים סובטרופי גשום, ויש בה שלוש עונות מובחנות. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 16.2 מעלות צלזיוס. הקיץ חם ולח, והחורף צונן ויבש יחסית. החודש החם ביותר הוא יולי, והטמפרטורה הממוצעת בו היא 33.8 מעלות; בינואר הטמפרטורה הממוצעת היא 3.6 מעלות. כמות המשקעים השנתית הממוצעת בהאנגג'ואו היא 1450 מילימטר. באמצע הקיץ סובלת האנגג'ואו, כמוה כערים אחרות במחוז ג'ג'יאנג, מסופות טייפון, אך רק לעתים רחוקות נפגעת העיר עצמה באופן ישיר מטייפון. בדרך כלל מגיעים הטייפונים לאורך החוף הדרומי של ג'ג'יאנג, וגורמים לרוחות עזות וסופות גשמים בהאנגג'ואו.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנין "מרכז האזרח" בהאנגג'ואו

כלכלת האנגג'ואו התפתחה בקצב מואץ מאז שהשלטונות התירו את הרסן בשנת 1992. העיר מתועשת ויש בה מגזרי חקלאות, טקסטיל, ותעשייה קלה. האנגג'ואו משמשת בסיס ייצור ולוגיסטיקה חשוב בחוף הסיני.

בשנת 2001 הסתכם התמ"ג של העיר בסך 156.8 מיליארד יואן, שהוא הסך השני בגודלו בין כל בירות המחוז הסיניות, אחרי גואנגג'ואו. בשבע השנים שחלפו מאז שילשה העיר את התמ"ג, לסך של 478.1 מיליארד יואן בשנת 2008, ואת התוצר לנפש, מסך 3,025 דולר לנפש לסך 10,199 דולר לנפש. [3]

בעשור האחרון פיתחה העיר מגזרי תעשייה נוספים, ובהם רפואה, מכונות, חלקי חילוף לרכב, מכשירי חשמל, מוצרי אלקטרוניקה, רפואה, כימיה, ועיבוד מזון.[4]

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעון חוּ שוּאֵיאַן
גשר הפגודה בהאנגג'ואו

האנגג'ואו ידועה באתריה ההיסטוריים ובנופי טבע. לאורך הדורות תוארה לא פעם כַּיפָה בערי סין. היא נחשבת אחת מעשר הערים בעלות הנוף היפה ביותר בסין.[5] על אף הפיתוח העירוני המואץ שחוותה בעשורים האחרונים, העיר שומרת על מורשתה תרבותית וההיסטורית. גם היום תיירות עודה מגזר חשוב בכלכלת העיר.[6]

אחד האתרים הבולטים והמבוקשים בהאנגג'ואו הוא האגם המערבי. שטח האגם כששה קמ"ר, וסביבו מצויים כמה מהאתרים הנוף וההיסטוריה הידועים ביותר של העיר. בסמוך לאגם יש שמורה בת למעלה מ-50 קמ"ר, ובה פגודות היסטוריות, אתרי תרבות, ונוף גבעי. שני שבילים-מוגבהים חוצים את האגם.

אתרים בסביבת האגם המערבי:

  • מקדש ג'ינגצ'י (净慈寺) סמוך לאגם המערבי מדרום.
  • מקדש לינגיִין (灵隐寺, "מקלט הנפש") שוכן כשני ק"מ מערבית לאגם. סוברים שהוא המקדש הבודהיסטי העתיק ביותר בעיר, שחרב ונבנה מחדש כמה פעמים.
  • פאגודת בּאוֹצ'וּ (保俶塔) סמוכה לאגם מצפון, על ראש גבעת אבן החן (宝石山).
  • מקדש יוּאֵה-וואנג (岳王庙, "מקדש המלך יואה"), או יוּאֵה פֵ'י מִיַאוֹ שוכן בחוף הצפון-מערבי של האגם, ונבנה בשנת 1221 לזכר המצביא יואה פ'יי, שקיפח את חייו עקב רדיפה פוליטית.
  • פאגודת לֵיפֵ'נְג

אתרים אחרים בהאנגג'ואו:

  • גל הגאות הגדול בעולם שוצף במעלה הנהר צ'יאנטאנג דרך האנגג'ואו, ומגיע עד גובה 9 מטרים.
  • הגן הבוטני של האנגג'ואו
  • מעיין חלום הנמר
  • גן החיות של האנגג'ואו
  • יו-צ'ואן (מעיין הירקן)
  • קתדרלת העיבור-ללא-חטא של האנגג'ואו היא אחת הכנסיות העתיקות בסין. היא נבנתה לפני כ-400 שנה, בתקופת שושלת מינג.
  • מקדש פֵ'נְגהוּאנְג (凤凰清真寺) הוא אחד המסגדים העתיקים בסין.
  • פאגודת ליוּחֵה, או פאגודת שש ההרמוניות, שוכנת על גבעת יוּאֵלוּן בגדה הצפונית של הנהר צ'יאנטאנג.
  • פארק הבִּיצות הלאומי שִׁישִׁי, שמבקש לשמר את המערכת האקולוגית הזו, ושטחו כעשרה קמ"ר. בריכות דגים וחלקות קנים שוקמו בו, ומינים רבים של ציפורים מקננים בו. בפארק גם מקדש וכמה בתים כפריים בעלי ערך היסטורי.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקדש קונפוציוס בהאנגג'ואו

ילידי האנגג'ואו, כמו שאר תושבי מחוז ג'ג'יאנג, מדברים בניב ווּ (Wu) של השפה הסינית. ישנם הבדלים בניב עצמו בין תפוצותיו השונות, כך שהניב של האנגג'ואו שונה מניב ווּ של אזורים בדרום ג'ג'יאנג ובדרום ג'יאנגסו. בנוסף, גם סינית מנדרינית מדוברת בהאנגג'ואו.

האנגג'ואו ידועה ביצירות אמנות, כגון מוצרי משי, שמשיות, ומניפות יד. גם תה הוא חלק משמעותי מכלכלתה ומתרבותה של העיר, שידועה כמקור התה הירוק מסוג לונגג'ינג.

סגנון הבישול בהאנגג'ואו אופייני לבישול של ג'ג'יאנג, אחד משמונת הסגנונות של הבישול הסיני. יש לו מוניטין של מנות טריות, עדינות, ורכות, בעלות ניחוחות עדינים. משורר מתקופת שושלת סונג קבע בשעתו שאין אוכל שיכול להתחרות עם הבישול של האנגג'ואו. כמה מן המנות הידועות בסגנון זה הן דג חמוץ של האגם המערבי, חזיר דונגפו, חסילוני לונגג'ינג, פרגיות ג'יאַוּהוּאַ, אורז מאודה וחזיר מגולגלים בעלי לוטוס, גבעולי במבוק בצליית קדירה, ואבקת שורש לוטוס.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1] Hangzhou Statistics Online, Hangzhou Municipality. Retrieved 14 ביולי 2007
  2. ^ Donald Leslie, "he survival of the Chinese Jews: the Jewish community of Kaifeng", Leiden 1972, p. 15.
  3. ^ http://hzindus.gov.cn
  4. ^ Hangzhou Economy
  5. ^ Hangzhou Today: Tourism. China Pages. נשלף ב-22 באוגוסט 2006.
  6. ^ Hangzhou Today: General Survey. China Pages. נשלף ב-22 באוגוסט 2006.