האסלאמיזציה של ארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: תרגמת ומשפטים חסרי משמעות, למשל בקטע המתחיל ב"הבישוף ארקולף, אשר תיעד במהלך חייו".
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערכי אסלאם
אסלאם
Mosque02.svg
פורטל אסלאם
מונחים בסיסיים · כל הערכים

האסלאמיזציה של ארץ ישראל היא תהליך שהחל לאחר הכיבוש האסלאמי של ארץ ישראל בשנת 640 לספירה בו הפכו המוסלמים לרוב בקרב תושבי ארץ ישראל בין המאה התשיעית לתקופה הממלוכית (1516-1250). עד שהייתה לרוב, האוכלוסייה הערבית-מוסלמית נמנתה על השכבה השלטת.

תהליך האסלאמיזציה התאפשר בזכות הגירה של מוסלמים לארץ ישראל, התאסלמות של מקומיים (אם כי אין ידיעות על התאסלמות המונית של תושבי הארץ הלא-מוסלמים‏[1]) וכן עקב התכווצותה של האוכלוסייה המקומית כתוצאה מחורבן מסעות הצלב ומגפת המוות השחור.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיפת הסלע שבירושלים, אשר נבנתה על ידי הח'ליף עבד אל-מַלִכּ בשנת 691, הפכה ברבות השנים לאחד מהמקומות הקדושים ביותר למוסלמים בעולם ולסמל הלאומיות הערבית הפלסטינית.

במהלך נובמבר 636 תקף הצבא המוסלמי-ערבי את ירושלים, אשר הייתה באותה העת בשליטה ביזנטית. המצור המוסלמי נמשך כארבעה חודשים. בסופו של דבר, הסכים הפטריארך האורתודוקסי של ירושלים, סופרוניוס, להיכנע ולהעביר את השליטה על העיר לח'ליף עומר. הלה, אשר היה באותה העת במדינה, הסכים לתנאים הללו ובעקבות כך נסע לירושלים על מנת לחתום על הסכם הכניעה במהלך אביב 637. סופרוניאוס ניהל גם משא ומתן על הסכם עם הח'ליף עומר אשר אפשר חופש דת לנוצרים בתמורה למס שישולם האוכלוסייה הלא-מוסלמית אשר נחשבו מעתה לבני חסות ("ד'ימי").

לדברי ההיסטוריון ג'יימס ויליאם פארקס, במהלך המאה הראשונה לאחר הכיבוש הערבי (740-640), הח'ליף והמושלים של סוריה וארץ ישראל היו בעלי שליטה בלעדית על האוכלוסייה הנוצרית והיהודית בארץ ישראל; בנוסף, לטענתו של פארקס, מלבד האוכלוסייה הבדואית ששהתה באזור ארץ ישראל באותה העת, האוכלוסייה הערבית היחידה שהייתה באזור שנמצא ממערב לנהר הירדן היו החיילים הערבים שהוצבו באזור.

הבישוף ארקולף, אשר תיעד את מסעות עלייתו לרגל לארץ הקודש במהלך המאה השביעית, תיאר את תנאי החיים בארץ ישראל כנאים למדי לאוכלוסייה הנוצרית במהלך התקופה הראשונה של השלטון המוסלמי. על פי עדותו, הח'ליפים מדמשק (750-661) היו סובלניים, ושהיו להם בדרך כלל יחסים טובים עם הנתינים הנוצרים שלהם; גם הח'ליפים מהשושלת העבאסית (1242-753) נחשבו לבעלי סובלנות רבה לאוכלוסייה הנוצרית בארץ ישראל.

שושלות יריבות ומהפכות שהתחוללו בהמשך הובילו בסופו של דבר לפיצול בתוך העולם המוסלמי. במהלך המאה התשיעית, ארץ ישראל נכבשה על ידי השושלת הפאטמית. הארץ הפכה באותה העת שוב למוקד קרבות, כאשר אויבים שונים של השושלת הפאטמית ניסו לכבוש את האזור.

הגאוגרף הירושלמי הערבי בן המאה העשירית, מוחמד בן אחמד שמס א-דין אל-מוקדסי ציין בכתביו כי באותה העת כמעט שלא היו מוסלמים בירושלים: "המסגדים ריקים וספרי הקודש המוסלמים לא נלמדים. רוב אוכלוסיית ירושלים הינם יהודים ונוצרים אשר מרגישים כמו האדונים של האזור ומתנהגים בחוצפה." באותה העת, הביזנטים המשיכו לנסות לכבוש מחדש את הטריטוריות שאבדו להם, כולל את ירושלים. הנוצרים בירושלים אשר הביעו את תמיכתם בביזנטים הומתו באשמת בגידה על ידי השלטונות המוסלמים. בשנת 969, הפטריארך של ירושלים, ג'ון השביעי, הוצא להורג בשל התכתבותו עם הביזנטים, שנחשבה לבוגדנית.

כאשר החשיבות של ירושלים גדלה בעיני המוסלמים, הסובלנות כלפי בני הדתות האחרות החלה לדעוך. האוכלוסייה הנוצרית בארץ ישראל הפכה לאוכלוסייה נרדפת. כנסיות הוחרבו. הח'ליף השישי של השושלת הפאטימית, הח'ליף אל-חאכם (1021-996) השמיד את כנסיית הקבר ב-1009.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהושע פראוור, ההיסטוריה של ארץ-ישראל: שלטון המוסלמים והצלבנים (634 - 1291), הוצאת יד בן צבי, 1998, עמ' 47-50