האסלאמיזציה של ארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכי אסלאם
אסלאם
Mosque02.svg
פורטל אסלאם
מונחים בסיסיים · כל הערכים

האסלאמיזציה של ארץ ישראל היא תאוריה שטוענת שלאחר הכיבוש האסלאמי של ארץ ישראל בשנת 640 לספירה החל תהליך ארוך שבמהלכו התקבל האסלאם בהדרגה על ידי רוב אוכלוסיות הילידים הנוצריות המקומיות, השומרונים והאוכלוסייה היהודית הקדומה באזור. תאוריה זאת באה להסביר כיצד המוסלמים נהפכו לרוב בקרב תושבי ארץ ישראל, שינוי שקרה במהלך המאה התשיעית וייתכן שאף רק במהלך התקופה הממלוכית (1250–1516 לספירה). עד אז האוכלוסייה הערבית-מוסלמית הייתה בעיקר השכבה השלטת, ורוב תושבי הארץ היו לא-מוסלמים.

אין ידיעות על התאסלמות המונית כל שהיא של תושבי הארץ הלא-מוסלמים לאורך תקופה זאת.‏[1] ואפשרות אחרת היא שהצניחה הכללית במספר התושבים בא"י כתוצאה מהחורבן שנגרם על ידי מסעות הצלב ומגפת המוות השחור בצירוף עם הגירת מוסלמים, היא שאפשרה למוסלמים להיהפך לרוב בקרב תושבי הארץ, ולא התאסלמות של האוכלוסייה המקומית.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיפת הסלע שבירושלים, אשר נבנתה על ידי הח'ליף עבד אל-מַלִכּ בשנת 691, הפכה ברבות השנים לאחד מהמקומות הקדושים ביותר למוסלמים בעולם ולסמל הלאומיות הערבית הפלסטינית.

במהלך נובמבר 636 תקף הצבא המוסלמי-ערבי את ירושלים, אשר הייתה באותה העת בשליטה ביזנטית. המצור המוסלמי נמשך כארבעה חודשים. בסופו של דבר, הסכים הפטריארך האורתודוקסי של ירושלים, סופרוניוס, להיכנע ולהעביר את השליטה על העיר לח'ליף עומר. הלה, אשר היה באותה העת במדינה, הסכים לתנאים הללו ובעקבות כך נסע לירושלים על מנת לחתום על הסכם הכניעה במהלך אביב 637. סופרוניאוס ניהל גם משא ומתן על הסכם עם הח'ליף עומר אשר אפשר חופש דת לנוצרים בתמורה למס שישולם האוכלוסייה הלא-מוסלמית אשר נחשבו מעתה לבני חסות ("ד'ימי").

לדברי ההיסטוריון ג'יימס ויליאם פארקס, במהלך המאה הראשונה לאחר הכיבוש הערבי (640-740 לספירה), הח'ליף והמושלים של סוריה וארץ ישראל היו בעלי שליטה בלעדית על האוכלוסייה הנוצרית והיהודית בארץ ישראל. כמו כן לפי טענתו של פארקס מלבד האוכלוסייה הבדואית ששהתה באזור ארץ ישראל באותה העת, האוכלוסייה הערבית היחידה שהייתה באזור שנמצא ממערב לנהר הירדן היו החיילים הערבים שהוצבו באזור.

הבישוף ארקולף, אשר תיעד במהלך חייו את מסע העלייה לרגל שלו לארץ הקודש במהלך המאה השביעית, תיאר את תנאי החיים בארץ ישראל כנעים למדי לאוכלוסייה הנוצרית במהלך התקופה הראשונה של השלטון המוסלמי. הח'ליפים מדמשק (661-750 לספירה) היו סובלניים סובלנית שהיו בדרך כלל יחסים טובים עם נושאים הנוצרית שלהם. במהלך תקופת שלטונם של הח'ליפות העבאסית (753-1242 לספירה) בארץ ישראל, הם גם כן נחשבו לבעלי סובלנות רבה לאוכלוסייה הנוצרית.

שושלות יריבות ומהפכות שהתחוללו בהמשך הובילו בסופו של דבר לפיצול בתוך העולם המוסלמי. במהלך המאה התשיעית, ארץ ישראל נכבשה על ידי השושלת הפאטמית. ארץ ישראל הפכה באותה העת שוב למוקד קרבות כאשר אויבים שונים של השושלת הפאטמית ניסו לכבוש את האזור. באותה העת, הביזנטים המשיכו לנסות לכבוש מחדש את הטריטוריות שאבדו להם, כולל את ירושלים. הנוצרים בירושלים אשר הביעו את תמיכתם בביזנטים הומתו באשמת בגידה על ידי השלטונות המוסלמים. בשנת 969 לספירה, הפטריארך של ירושלים, ג'ון השביעי, הוצא להורג בשל התכתבות שנחשבה לבוגדנית אותה ניהל עם הביזנטים. כאשר החשיבות של ירושלים גדלה בעיני המוסלמים, הסובלנות כלפי בני הדתות האחרות החלה לדעוך. האוכלוסייה הנוצרית בארץ ישראל הפכה לאוכלוסייה נרדפת. כנסיות הוחרבו. הח'ליף השישי של השושלת הפאטימית, הח'ליף אל חכים (996-1021 לספירה) השמיד את כנסיית הקבר ב-1009 לספירה. פרובוקציה חזקה זו עזרה להצית את אש הזעם שהוביל לראשון מסעי הצלב.

הגאוגרף הירושלמי הערבי בן המאה העשרית, מוחמד בן אחמד שמס א-דין אל-מוקדסי ציין בכתביו כי באותה העת כמעט שלא היו מוסלמים בירושלים: "המסגדים ריקים וספרי הקודש המוסלמים לא נלמדים. רוב אוכלוסיית ירושלים הינם יהודים ונוצרים אשר מרגישים כמו האדונים של האזור ומתנהגים בחוצפה."

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהושע פראוור, ההיסטוריה של ארץ-ישראל: שלטון המוסלמים והצלבנים (634 - 1291), הוצאת יד בן צבי, 1998, עמ' 47-50