הארמדה הספרדית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב Gravelines
(המלחמות האנגלו-ספרדיות (1588))
Loutherbourg-Spanish Armada.jpg
ציורו של פיליפ ז'ק דה-לות'רבורג "תבוסת הארמדה הספרדית"
תאריך:

8 באוגוסט 1588

מקום:

התעלה האנגלית, מול חופי Gravelines

תוצאה:

ניצחון אנגלי אסטרטגי

הצדדים הלוחמים
Flag of England.svg ממלכת אנגליה

Prinsenvlag.svg הרפובליקה ההולנדית

Flag of Cross of Burgundy.svg ספרד

Flag Portugal (1707).svg ממלכת פורטוגל

מפקדים

המלכה אליזבת
הלורד צ'ארלס הווארד
סר פרנסיס דרייק

פליפה השני, מלך ספרד
הדוכס ממדינה סידוניה

כוחות

34 ספינות מלחמה
163 סירות מסחר חמושות
30 מעבורות הולנדיות

22 גליאות
108 סירות מסחר חמושות

אבידות

50-100 הרוגים
400 פצועים
8000 - 6000 מתו כתוצאה ממחלות

600 הרוגים
800 נפצעו
397 נשבו
62 ספינות
20,000 - 15,000 איש מתו כתוצאה ממחלות

הארמדה הספרדית (בספרדית: Grande y Felicísima Armada, הצי גדול ובר המזל, או Armada Invencible, הארמדה הבלתי מנוצחת‏‏[1]) הוא כינויו של צי ספינות מלחמה ספרדי, שנשלח על ידי פליפה השני, מלך ספרד במטרה לפלוש ולהשתלט על חופי אנגליה בשנת 1588.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1553 הוכתרה מרי הראשונה כמלכת אנגליה. היא הייתה בת 37 כאשר עלתה לכס המלוכה, ורווקה. מרי רצתה בילדים שירשו את מקומה בבוא העת, ולכן חיפשה חתן. לאחר שהוצעו לה מספר מועמדים בחרה בפליפה השני, מלך ספרד, לאחר שהתאהבה בתמונתו; הם נישאו בשנת 1554. שידוך זה היווה גורם משמעותי ביחסים הטובים שנוצרו בין הממלכות הגדולות דאז, אנגליה וספרד – יחסים שנמשכו עד מותה של מרי, בשנת 1558. מרי שאפה להחזיר את אנגליה הפרוטסטנטית לחיק הנצרות הקתולית, כצעד נגד למהלכיו של אביה, הנרי השמיני. קשר הנישואין שלה עם מלך ספרד הקתולית, שהייתה אז המדינה הגדולה והחזקה ביותר בעולם המערבי, עורר חששות כבדים באנגליה, ורבים חששו שהמדינה עומדת להפוך לחלק מספרד. מרי רדפה את הפרוטסטנטים, וכונתה בפי האנגלים "מרי העקובה מדם" (Bloody Mary), שפירושו גם "הארורה".

למלכה מרי לא היו צאצאים ועם מותה ירשה אותה אחותה למחצה, אליזבת. היא עלתה על כס המלכות כמלכה אליזבת הראשונה. אליזבת הייתה פרוטסטנטית, והתנגדה בחריפות לצעדיה של אחותה למחצה. פליפה תמך בעלייתה לשלטון של אליזבת, אך אליזבת לא הכירה בתמיכה זו, וסירבה להצעת הנישואין שלו. הקשר בין שתי הממלכות הלך והידרדר. פליפה היה שקוע במלחמות בארצות השפלה, וחשש שאנגליה מסייעת למורדים הפרוטסטנטיים שם. פליפה חשש בתחילה מפלישה לאנגליה, בשל כוחו של הצי הבריטי. המלך הספרדי היה במילכוד: פלישה יעילה לאנגליה דרשה בסיס איתן בארצות השפלה, אך שם לא ניתן היה ליצור בסיס כזה בשל המרד. פלישה שתצא מספרד דרשה הרכבת כוח עצום - ימי ויבשתי - כדי להשיג הצלחה, ופליפה היסס לגבי מטרה זו. האנגלים התלבטו גם הם לגבי הסיוע למורדים; גם להם היה ברור שזוהי התגרות בספרד, אך מאידך מנע המרד ההולנדי הקמת בסיס ספרדי לפלישה, שממנה חששו מאד האנגלים.

ואולם, הנושא המרכזי שהטריד את פליפה בשנות ה-80 של המאה ה-16 היה ניסיונו לאחד את פורטוגל עם ספרד באמצעות הקמת שושלת משותפת. לאחר שהצליח במשימה זו, ב1583, הודאג פליפה מהאפשרות שכתר צרפת ייפול בידי אנרי השלישי, מלך נווארה, הפרוטסטנטי. ואולם, פליפה לא יכול היה להתעלם מהאיום האנגלי, שהגיע לשיאו בפשיטותיהם של שודדי הים האנגלים על המושבות הספרדיות באמריקה; מסעו של פרנסיס דרייק סביב העולם בשנים 1577 - 1580 המחיש את הסכנה.

במקביל למעורבות האנגלית בארצות השפלה, ניסו גולים קתוליים מאנגליה ונציגים של הוותיקן לגרום להפלתה של אליזבת, באמצעות תמיכה במרי, מלכת הסקוטים, הקתולית. ב1570 נעשה ניסיון להפיל את אליזבת מכסאה, ולהעלות במקומה את מרי מלכת הסקוטים, בקשר שנקרא קשר רידולפי. הקשר נכשל, והפרוטסטנטים בסקוטלנד מצאו בכך עילה לדרוש ממרי לוותר על כסאה. במלחמה שהתפתחה נמלטה מרי אל דודניתה, אליזבת; זו ראתה בה איום וכלאה אותה ל-19 שנים במצודת לונדון. גילוי הקשר, יחד עם משבר במרידה מול הספרדים בארצות השפלה, הוביל את אליזבת להתערב בגלוי במלחמה בארצות השפלה, בחורף 1584 - 1585. למרות שמעולם לא הייתה הכרזת מלחמה רשמית, ראה בכך פליפה מצב של מלחמה, והחל בהתארגנות לפלישה ימית לאנגליה.

השוואת תורת הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טקטיקה ימית
ציור של הקרב בין הארמדה לצי האנגלי

טכנולוגית הלחימה הימית במאה ה- 16 הייתה בעיצומו של תהליך שינוי. קרב לפנטו, 1571, היה קרב האחרון שהתנהל בין גליאות מונעות במשוטים. בקרב זה נלחמו הספינות זו בזו על ידי הצמדת דפני הספינות אחת לשנייה, והשתלטות על אוניית האויב על ידי חיילים לוחמים, כלומר למעשה מעין לחימה יבשתית. 55 מתוך 212 הגליאות שהשתתפו בקרב היו ספרדיות. השינוי בדוקטרינת הלחימה הימית בא לידי ביטוי במתקפה ממרחק, על ידי תותחים. בעקבות שינוי זה לא היה עוד צורך בביצורים הכבדים שעד אז נבנו על גבי הספינות; הסרת ביצורים אלו הגבירה את זריזות הספינה, שהייתה קלה ומהירה יותר להיגוי ממה שנראה קודם לכן. שינוי זה היה הכרחי לצורת הקרב החדשה. המלך הספרדי התעקש להמשיך ולבנות את ספינות הארמדה עם ביצורים גבוהים וחזקים ככל האפשר, ואילו המפקדים האנגלים, סר פרנסיס דרייק וסר ג'ון הוקינס, הובילו את השינוי במבנה הספינות, בהסכמתה של המלכה אליזבת.

הבדל נוסף בין הכוחות הבריטים לכוחות הספרדים בא לידי ביטוי בפיקוד על הספינה: על האוניות הספרדיות פיקדו אנשי אצולה, שזכו למעמדם הודות לייחוסם, ללא קשר ליכולותיהם, כפי שהורגלו מתקופת האבירים של ימי הביניים. בספינות האנגליות הייתה היררכיה מקצועית ופיקודית מוגדרת, שבראשה עמד רב חובל שנבחר לתפקידו על פי נסיונו ומיומנותו, ללא קשר למוצאו וייחוסו.

גם בסוג כלי הנשק ניכר הבדל בין שני הכוחות: ספינות הארמדה הכילו תותחים גדולים וכבדים, שירו פגזים במשקל של כ- 23 ק"ג בכל ירייה, והיו בנויים כדי לגרום לנזק רב לאוניות האויב, כאשר הופעלו מטווח קרוב. בניגוד לספרדים, הצי האנגלי התבסס על תותחים ארוכי טווח שירו פגזים במשקל של 8 ק"ג בכל ירייה. האנגלים שאפו ליירט את ספינות הצי הספרדי מחוץ לטווח הפגיעה שלהם. לאנגלים היה ברור שעימות חזיתי וקרוב עם הצי הגדול והחזק ביותר בעולם באותה תקופה יסתיים בתבוסה מלאה שלהם; יכולת הלחימה של החיילים הספרדיים נחשבה לטובה בעולם, ולו היו האנגלים מאפשרים לאוניות הספרדיות להתקרב אל אוניותיהם, להתחבר אליהן באמצעות חבלים, ולהנחית עליהן חיילים לוחמים, לא היה להם כל סיכוי. האנגלים רצו להילחם בתנאים שלהם: שמירה על טווח רחוק, וניצול יכולת התמרון המעולה של הספינות הקטנות יותר שלהם.

תוכנית הקרב הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליפה השני, מלך ספרד

ע"פ תוכניתו של המלך הספרדי הייתה הארמדה אמורה להפליג במעלה תעלת למאנש, תוך כדי השמדת כוחות ימיים בריטיים שיעמדו בדרכה. הארמדה הייתה אמורה לטהר את התעלה כולה, עד מארגייט (בקצה הדרום מזרחי של אנגליה, מול קאלה), ולהשיג שליטה ימית, שתאפשר את העברת הכוח היבשתי מארצות השפלה לאנגליה. בארצות השפלה הדרומיות המתין צבא בן 30,000 לוחמים בפיקודו של הדוכס מפארמה, אלכסנדר פארנסה (Alexander Farnese), להגעתה של הארמדה. תוכניתו של פליפה השני הייתה להעביר ללונדון צבא זה, על גבי דוברות. יחד עם הלוחמים שיגיעו עם הארמדה ימנה צבאו של פליפה 55,000 איש.

למלך היו כמה מטרות במבצע: ראשית, ניסה המלך הספרדי לדכא ולמנוע את התמיכה הבריטית בארצות השפלה הדרומיות, (החלק הדרומי של הרפובליקה ההולנדית), שהיה בשליטת מורדים הולנדים, בנוסף, רצה המלך להביא להפסקת המתקפות האנגליות על הקולוניות הספרדיות שממוקמות ביבשת אמריקה ועל ספינות המסחר שהובילו את העושר העצום מן העולם החדש לספרד. בדרך זו רצה המלך הספרדי לבסס את מעמדה וחוזקה של האימפריה הספרדית בעולם מבחינה כלכלית ופוליטית. בנוסף, רצה פליפה לכפות את האמונה הקתולית על האנגלים, שקיבלו את הדת הפרוטסטנטית רק עשורים ספורים קודם לכן. מעבר לכל אלה, יש הטוענים, כי פליפה השני רצה את כתר המלוכה האנגלי לעצמו, גם כדי להשיג את כל המטרות האמורות.

יחד עם זאת, פליפה לא התכוון לכבוש את אנגליה. מוקד פעילותו של פליפה היה בארצות השפלה, ואנגליה מבחינתו הייתה מטרד בלבד. הוא רצה להפסיק את הסיוע האנגלי למורדים בארצות השפלה, ולהפסיק את המתקפות של שודדי הים הבריטיים על מושבותיו באמריקה. כיבוש אנגליה לא היה אפשרי מבחינתו של פליפה. צבאו של פליפה לא הצליח לדכא את המרידה בארצות השפלה, למרות שעמדו לרשותו 30,000 חיילים, ולמרות שארצות השפלה היו חלק מסורתי מן האימפריה הספרדית, שאליהן ניתן היה להזרים כוחות דרך היבשה ולהסתייע בבעלי בריתו של פליפה ביבשת. השתלטות על אי עוין, בעל אוכלוסייה גדולה בהרבה, הייתה מבצע מסובך, ולא על כך חשב פליפה‏‏. פליפה רצה, כנראה, להכות את האנגלים כדי להנחיל תבוסה לשאיפות הפרוטסטנטיות באירופה כולה, ואולי להביא להמלכת מלך קתולי, למרות שלא היה מועמד מתאים לכך[1].

תוכנית הפלישה של הספרדים הייתה מבצע מורכב מאד, שגם במאה ה-21 היה קשה לבצעה, לא כל שכן במאה ה-16. פליפה תכנן את המבצע לבדו, ולא אפשר למפקדיו הבכירים – הדוכס ממדינה סידוניה שהוביל את הארמדה ולדוכס מפרמה, מפקד הצבא בארצות השפלה – לדון עימו, או ביניהם, לגבי פרטי התוכנית. כאשר קיבלו את הפקודות ברגע האחרון הבינו שניהם שהתוכנית כושלת ושאין סיכוי שהיא תצליח כמתוכנן, אך היה זה מאוחר מכדי להתריע.

הארמדה יוצאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנת הארמדה למבצע החלה ב1586, ונמשכה כשנתיים, בין השאר בשל פשיטה של פרנסיס דרייק על נמל קדיס ב1587, אך גם בשל בעיות טכניות שונות, וגם בשל העובדה שהספרדים המשיכו להתלבט בשאלה האם ניתן לנחות באנגליה ללא דיכוי המרד בארצות השפלה לפני כן[2].

אנשי אליזבת קיבלו דיווחים נרחבים על מהלך ההכנות למבצע, באמצעות סוכניו של פרנסיס וולסינגהם בחצרות מלכי אירופה ובקהילות סוחרים זרים.

ב- 28 במאי 1588, יצאה הארמדה מליסבון לכיוון תעלת למאנש. לפני ההפלגה העניק האפיפיור סיקסטוס השישי כתבי מחילה (אינדולגנציות) לכל החיילים והמלחים, כנהוג לפני יציאה למסע צלב.

בארמדה היו 130 ספינות. רק 28 אוניות מתוכן היו גליאות - אוניות מלחמה שנבנו למטרה זו, ואילו האחרות היו אוניות סוחר שעליהן הורכב חימוש. האוניות היו איטיות במיוחד: הן לא נבנו להפלגה כנגד הרוח (אוניות מסחר באותה תקופה לא הפליגו מול הרוח, והמתינו עד שתתחלף לרוח נוחה יותר), והוספת החימוש והמיגון עליהן האטה אותן עוד יותר. בשל כך, הפליגה הארמדה באיטיות רבה, ועברה בשלושה שבועות מרחק של 435 ק"מ בלבד, מליסבון ועד צפון ספרד. בכיוון ההפוך, (נגד הרוח) עברה באותו פרק זמן רק 160 ק"מ. כאשר עברה הארמדה את הפינה הצפון מערבית של ספרד, קורונה, נתקלה הארמדה בסערה והתעכבה עוד כמה שבועות.

האוניות נשאו עליהן 8000 מלחים ו- 18,000 לוחמים. כלי הנשק שהיו ברשות הלוחמים שנשאה הארמדה היו 1500 רובים מפליז ו1000 רובים עשויים מברזל. יציאת האוניות מליסבון הייתה איטית, ורק כעבור יומיים עזבה אחרונת הספינות את הנמל.

הצי האנגלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי האנגלי נערך בפלימות', תחת פיקודו של אדמירל לורד צ'ארלס הווארד ותת אדמירל (Vice Admiral) סר פרנסיס דרייק. לרשות האנגלים עמדו כ-200 ספינות, רובן קלות בהרבה מן הספינות הספרדיות. דרייק טען שעדיף לנסות וליירט את הספרדים עוד בהיותם בדרך, במפרץ ביסקאיה, והלורד הווארד תמך ברעיונו של דרייק. לעומתם, המלכה אליזבת ויועציה לא הבינו את ההגיון שבאסטרטגיה זו, וזמן יקר התבזבז. במהלך חודש יוני ניסה דרייק לשכנע את המלכה בהגיון שבתוכניתו; הוא ידע שהארמדה הספרדית יצאה מליסבון כבר במהלך חודש מאי וטרם הגיעה, וסבר שהארמדה וודאי נפגעה על ידי סערה ולכן תהיה פגיעה כעת, בחוף הצפוני של ספרד. ואולם, כאשר הגיע לבסוף האישור המלכותי, והצי הבריטי יצא מפלימות' לכיוון ספרד, נתקלו האוניות האנגליות בסערה חזקה שמנעה מהן להתקדם. הצי הבריטי המתין עשרה ימים עד לחלוף הסערה ולשינוי כיוון הרוח. כעת התעוררו אצל הווארד חששות: הוא חשש שאם ינועו כעת לכיוון ספרד תצליח הארמדה לחלוף על פני הצי האנגלי ולהגיע ליעדה; במצב כזה לא יהיה כוח ימי להגן על אנגליה, למעט צי קטן שהיה ממוקם בנהר התמזה, בפיקודו של הלורד הנרי סיימור. בנוסף, סבלו ספינותיו של הווארד ממחסור גדול במזון. בשל כך הורה הווארד לצי להמתין מדרום לאנגליה. בדיעבד, התברר כי דרייק צדק: הארמדה הספרדית חיכתה עדיין בחופי קורונה.

גם הארמדה סבלה ממחסור במזון. הצי הספרדי יצא מליסבון עם אספקה גדולה במיוחד, שתספיק לשישה חודשי הפלגה. ואולם, ארגון הצי התעכב והמזון נותר על הסיפון זמן רב: רובו נרקב בחביות והמים הפכו לריריים וירוקים. אלפי אנשים סבלו מהרעלת מזון וזאת בנוסף למחלות הקבועות שפרצו בהפלגות ממושכות: טיפוס, דיזנטריה ושפעת. הדוכס ממדינה סידוניה התחנן נואשות למלך הספרדי לקבל מזון טרי, אך בפועל קיבל מעט מאוד. הוא יעץ למלך לנטוש את פרויקט התקפת אנגליה. גם יועצי המלך היו מלאי ספקות בנוגע למלאי המזון ולהתאמת הספינות לביצוע תוכנית ההפלגה, אך המלך היה נחוש בדעתו וחבר היועצים החליט להפליג כנגד המלצותיהם של רוב קציניו הבכירים.

קרב פלימות'[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מסעה של הארמדה

ב-19 ביולי נצפתה הארמדה לראשונה מקורנוול, בקצה הדרום מערבי של אנגליה; הצי האנגלי עגן בפלימות', לא רחוק משם. ההודעה על בואם של הספרדים הגיעה בשעות אחר הצהריים, כשעתיים לאחר שמפלס מי הים הגיע לנקודת השפל של אותו היום, ורוב הספינות של הצי האנגלי עדיין היו ברציפים ללא יכולת להפליג. לצי האנגלי לא הייתה ברירה אלא להמתין לעליית מפלס המים בחוף, בסביבות השעה 9 בערב. הצי האנגלי היה למעשה תקוע בנמל, ולכאורה פגיע להתקפת הארמדה; בפועל היו ספינות הארמדה גדולות ואיטיות, זקוקות לרוח גבית ולגאות חזקה על מנת שיוכלו להיכנס לנמל ולתקוף את האנגלים. הרוח הספיקה בחוזקה ובכיוונה, אך הגאות, כאמור, הייתה אמורה להגיע רק כעבור מספר שעות. לכן, לא יכלה הארמדה להתקיף את האנגלים בטרם החשיכה, ועד אז היו האחרונים מוכנים.

היכולות הימיות של האנגלים היו גבוהות מאד. הספרדים התלבטו האם לנסות תקיפה ימית, או להמשיך צפונה כדי לבצע את הנחיתה ביבשה. מועצת הקרב הסכימה על תקיפה יבשתית שסיכוייה היו גבוהים יותר, אך הדוכס ממדינה סידוניה הטיל וטו, בטענה שמלך ספרד הורה בבירור לתקוף.

הארמדה המתינה לשפל של צהרי היום למחרת. מפקדי הארמדה סברו שתנאי הים והרוח לא יאפשרו לאנגלים לצאת להתמודדות. זו הייתה טעות; הווארד ודרייק ניצלו את הגאות בלילה והפליגו למעלה מ- 20 ק"מ כנגד הרוח, תוך 4 שעות. הספינות הספרדיות לא היו מסוגלות להפליג בתנאים כאלה. דרומית לחופי פלימות' נוצר קשר העין הראשון בין שני הכוחות. האנגלים הצליחו להשיג את היתרון הראשון, מכיוון שהצליחו להתמקם כאשר הרוח בגבו: הוא יכול היה להתקדם אל הארמדה, אך הארמדה לא הייתה יכולה להתקרב אליו. מדינה סידוניה יכול היה רק לעגון. שני הצדדים הופתעו זה מזה: הספרדים הופתעו מכישורי המפקדים האנגלים ומיכולתם להפליג כנגד הרוח, והאנגלים מצידם נחרדו למראה גודל הארמדה וממערך הלחימה שלה. מערך זה תואר על ידי האנגלים כחצי סהר, אך היסטוריונים כיום מטילים ספק בתיאור זה.

לשני הציים היו תוכניות וטקטיקות לחימה שונות, אך אף אחת מהן לא צלחה. הספרדים ניסו לממש את הטקטיקה שבה הורגלו: היצמדות לצי האנגלי והשתלטות על ספינותיו. ואולם, האנגלים, שספינותיהם היו, כאמור, זריזות ובעלות כושר תמרון רב, הצליחו לחמוק מן הספרדים בכל פעם שניסו זאת. האנגלים מצידם ניסו להילחם ממרחק, אך הארמדה ענתה במבנה הדוק ועצום בגודלו, והאנגלים נאלצו לירות ממרחק; טווח הפגיעה הארוך של התותחים האנגלים הספיק רק לפגיעה קלה בקצה הקרוב של ספינות הארמדה.

שני הצדדים השתמשו בכמויות אדירות של תחמושת, אך אף צד לא הצליח לגרום נזק ממשי לאויב. יחד עם זאת, באחר הצהריים של אותו היום התרחשו שתי תאונות בארמדה: הראשונה הייתה התנגשות בין גליאה לבין שתי ספינות אחרות, והשנייה - פיצוץ גדול שהתרחש בספינה נוספת‏‏[2]. הווארד מינה את דרייק להוביל את הצי שלו במשך הלילה; דרייק מצא עצמו במקרה, בסמוך לאחת הספינות הספרדיות הפגועות, והכריח אותה להיכנע לו. בשלב זה היה הקרב מבולבל ולא מאורגן, הצי האנגלי התפזר ועבר זמן רב עד שהצליח להתכנס מחדש, ובשלב זה הצליחה הארמדה להמשיך הלאה, לכיוון החוף הצרפתי.

הצי האנגלי המשיך במרדף אחרי הארמדה, לאורך תעלת למאנש; ספינות רבות הצטרפו אליו מכל נמל שחלף לידו, מלאות במתנדבים נלהבים שבאו ליהנות מצפייה במתרחש. כבר במחצית דרכו היו בצי של הווארד למעלה מ- 100 ספינות, אך רק אחוז קטן מהן היוו גורם משמעותי. רק כ- 25 ספינות היו ספינות מלחמה, שהובילו את הצי ונלחמו ברוב הקרבות; יחד עמן היו ספינות קרב פרטיות נוספות. יתר האנשים, כדברי הווארד, רק הפריעו. הם ירו כמות עצומה של תחמושת מטווחים בלתי אפשריים, והדבר המועיל היחידי שלו תרמו היה יצירת הרתעה, בשל כמות האנשים והספינות.

קרב פורטלנד, ההפלגה לאי ווייט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום שלישי, 2 באוגוסט התנהל הקרב המשמעותי הראשון בין שני הציים, ליד האי פורטלנד‏‏[3]. בבוקר אותו יום השתנה כיוון הרוח לכיוון צפון מזרח, והיתרון היה לפתע לספרדים. הקרב היה ללא תוצאה, למרות האש הכבדה שנורתה משני הצדדים. האנגלים החלו להעז להתקרב מעט ולצמצם את המרחק מהספרדים, בשל קצב האש האיטי של תותחי האוניות הספרדיות, וגם בשל ההתנהלות הטקטית הטובה יותר של הצי האנגלי. אך שוב, למרות היתרון הטקטי של האנגלים לא נגרם לארמדה נזק; מנגד, הספרדים הבינו שאפילו בעזרת רוח גבית הם אינם מצליחים ומסוגלים להשתלט על אף ספינה אנגלית. אחר הצהריים שקטה הרוח והקרב תם.

עם סיום הקרב, ללא הכרעה, עמד הדוכס מדינה סידוניה בפני דילמה. מטרת המבצע, כפי שהגדיר אותה המלך, לא הייתה ניתנת להשגה; הוא לא יכול לנצח את האנגלים ולהשיג עליונות ימית, שהייתה, כאמור, תנאי לנחיתה באנגליה. מעבר לכך, טרם נתקבלה תשובה מפרמה: מדינה סידוניה לא ידע היכן פרמה ומתי הם אמורים להיפגש. הארמדה לא הייתה יכולה להפליג לעבר מיצרי דובר ללא ידיעה האם הצבא הספרדי נמצא שם, בדנקרק. מצד שני, הארמדה לא הייתה יכולה לפנות חזרה, ללא רוח מזרחית קבועה שתסייע לה. הוא החליט לעגון ליד האי וייט, דרומית לסאות'המפטון, כדי להקים בסיס זמני ולהמתין שם לבואו של הדוכס מפרמה.

ואולם, גם מעגן זה לא היה בטוח. האנגלים חילקו את הצי שלהם לארבעה כוחות, בפיקוד הווארד, דרייק, ג'ון הוקינס ומרטין פרובישר, ונערכו להתקפה עם כל אוניותיהם על הארמדה. מדינה סידוניה הורה לאוניותיו להפליג לכיוון קאלה, ושם לעגון גם אם צבאו של פארמה לא יהיה מוכן בזמן בדנקרק, לא הרחק משם. הארמדה הגיעה לקאלה בשלום, ונערכה שם במבנה הגנתי דמוי סהר.

מדינה סידוניה המתין לצבאו של פארמה, שכעת הצטמצם בשל מחלות ל-16,000 איש, ואולם, הסתבר שעדיין לא נאספו אמצעי תחבורה מתאימים - דוברות וסירות - כדי להעביר את הצבא הספרדי. מעבר לכך, נמל דנקרק, שבו התארגנו הדוברות, היה נתון למצור ימי של ההולנדים. פארמה ביקש ממדינה סידוניה לשלוח אליו כוח שיפזר את המצור, אך זה האחרון חשש לוותר על ספינות שהוא עלול להזדקק להן בעת מתקפה אנגלית. לארמדה לא היה נמל מים עמוקים, קושי שליווה אותה לכל אורך הדרך, והארמדה נותרה חשופה ופגיעה ליד החוף.

בחצות ליל ה-28 ביולי תקפו האנגלים את הארמדה העוגנת באמצעות ספינות הבערה (Fireships): ספינות ישנות אותן מילאו בגופרית, זפת ואבק שריפה, יחד עם חפצים וכלים שניתן לשרפם; ספינות אלה נשלחו אל הארמדה, כשהן עושות דרכן בעזרת הרוח והגאות. ספינות ההבערה המתקרבות עוררו בהלה רבה בקרב הארמדה; אוניות המלחמה העיקריות לא שינו את מקומן, אך אוניות רבות אחרות חתכו את כבלי העגינה בבהלה כדי להימלט, והמבנה המסודר התפזר. עם שחר איבדה הארמדה את המבנה הצפוף, המסודר והמאורגן שאפיין אותה והיא התפזרה בטווח של 10 מייל לכיוון הרוח עד לכפר גרייבליינס (Gravelines)[4]. הצי האנגלי סגר את המרחק לקראת קרב.

קרב גרייבליינס ונאום טילבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 באוגוסט התחולל מול חופי גרייבליינס הקרב הסופי במערכה בין הארמדה הספרדית לצי האנגלי. מדינה-סידוניה חשש להפליג עוד מזרחה, כדי לא להילכד על השרטונות בחוף פלנדריה. נסיון הקרבות הקודמים לימד את האנגלים כיצד להתמודד מול הארמדה; כעת, מול צי ספרדי מפוזר הסתכנו האנגלים והתקרבו עד למרחק מטרים ספורים מן הספינות הספרדיות, אך עדיין לא קרוב מספיק כדי שיריביהם יצליחו להשתלט על ספינותיהם. ממרחק מצומצם זה הצליחו פגזי האוניות האנגליות לפגוע באוניות הארמדה ולגרום לנזקים משמעותיים. שתי גליאות ספרדיות נפגעו קשה וסבלו אבדות כבדות. הן נסחפו לחוף ונלכדו על ידי ההולנדים. גליאה נוספת נפגעה קשות ונלכדה על ידי האנגלים בקרב קשה; רביעית שקעה באותו הערב ואוניה נוספת עלתה על שרטון. אוניות רבות נוספות נפגעו קשות בקרב. הספינות האנגליות כמעט ולא סבלו אבדות בקרב.

הסיבות לכשלונם של הספרדים בקרב מורכבות. התותחנים הספרדיים לא אומנו לטעון מחדש את תותחיהם; הם היו אמורים לירות פעם אחת ואז להצטרף לשאר מלחי וחיילי הספינה בהשתלטות הפיזית על אוניית האויב. האנגלים היו מנוסים בהרבה בטעינה חוזרת ומהירה של תותחיהם, וקצב האש שלהם היה גבוה בהרבה. מעבר לכך, מראים ממצאים ארכאולוגיים שפגזי הארמדה הוכנו בצורה לקויה ולא היו אמינים, וכנראה התפרקו לחלקיקים בזמן שנורו או בזמן הפגיעה, ולפיכך לא גרמו לאויב לנזק. האנגלים הצליחו להרוויח זמן יקר, אך הסכנה טרם חלפה.

יום לאחר הקרב השתנה כיוון הרוח, והארמדה החלה להפליג צפונה. למרות שהתחמושת באוניות כמעט אזלה, המשיך הווארד לרדוף צפונה אחרי הארמדה, עד סקוטלנד. מלחי הארמדה היו מותשים, ללא מים, והדרך היחידה לחזור לספרד הייתה על ידי הקפה מסוכנת של סקוטלנד וחזרה דרך האוקיינוס האטלנטי.

נאום טילבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליזבת הראשונה. דיוקן שצויר לכבוד הניצחון על הארמדה

למרות שהארמדה התרחקה, הסכנה לאנגליה טרם חלפה. האנגלים הציבו 4,000 חיילים בטילבורי‏‏[5], באסקס, בפתח נהר תמזה, כדי להדוף נחיתה אפשרית מכיוון הולנד. המלכה אליזבת הגיעה למקום כדי לעודד את חייליה, ושם נאמה בפניהם את אחד מנאומיה המפורסמים ביותר, הנקרא "נאום טילבורי":

Cquote2.svg

עמי האהוב, היו כמה ששכנעו אותנו‏‏[6] לשמור על ביטחוננו, ולהיזהר כאשר אנו מוסרים עצמנו בידי המון חמוש, מחשש לבגידה. אך אני מבטיחה לכם, אין בי רצון לחיות בחוסר אמון מצד עמי הנאמן והאוהב. יחששו העריצים. אני נהגתי תמיד, תחת האל, לשים את מבטחי בכוחי ובביטחון בלבבותיהם הנאמנים וברצונם הטוב של נתיני; ולכן באתי אליכם, כפי שאתם רואים, למנוחתי ולהנאתי, אך מתוך נחישות, בתוך חום הקרב, לחיות ולמות ביניכם; להניח את כבודי ודמי באבק, למען אלוהי, למען מלכותי, ולמען עמי.

יודעת אני כי גופי אינו אלא גוף חלוש של אשה; אך יש בי לב ורצון של מלך, מלך אנגליה, וחושבת אני בלעג מלא קלון שפארמה או ספרד, או כל נסיך באירופה, יעזו לפלוש לגבולות ממלכתי; לא אעמוד בחוסר כבוד מולם, אלא אקח נשק בעצמי, ובעצמי אהיה המפקד, השופט ואתגמל כל אחד מכם על סגולותיו בשדה הקרב.

Cquote3.svg

החזרה לספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמדה הפליגה סביב סקוטלנד ואירלנד אל צפון האוקיינוס האטלנטי. באוניות החלו להתגלות בעיות רבות, עקב הבלאי מן המסע הארוך; כמה מהן היה צורך ללפף בחבלים. האספקה החלה לאזול, והיה צורך להטיל את סוסי הפרשים לים. המטרה הייתה להתרחק מחופי סקוטלנד ואירלנד, בביטחון היחסי של הים הפתוח; ואולם, מכיוון שבאותה תקופה לא הייתה שיטה למדידת קווי אורך, לא הבינו הספרדים שזרם הגולף נושא אותם צפונה ומזרחה בעת שהם ניסו להפליג מערבה; סטייה זו הובילה אותם להפליג הרבה יותר מזרחה מן המתוכנן, טעות חמורה בניווט. כאשר קרבו לחופי סקוטלנד ואירלנד נתקל הצי בשורה של סערות חזקות, שדחפו רבות מן הספינות אל החוף. באוניות רבות נחתכו העוגנים בעת הבהלה בקאלה, וכעת לא היו האוניות יכולות לעגון עצמם במרחק בטוח מן החוף, והרוחות דחפו אותן אל הסלעים. ההערכה היא שכ-5,000 איש נספו ברעב ובטביעה; חיילים ספרדיים שהגיעו אל החוף נרצחו בידי חיילים אנגליים. רק חצי מן האוניות שיצאו למסע שבו לספרד: 67 אוניות וכ-10,000 איש. גם מאותם שהצליחו להגיע לספרד מתו רבים במגפות, שנגרמו מן התנאים הקשים, הצפיפות והמחסור באספקה באוניות. מסופר שכאשר שמע פליפה השני על תוצאת המסע אמר: "שלחתי את הארמדה נגד בני אדם, לא נגד הרוחות והגלים של אלוהים". פליפה התאכזב קשות, אך סלח לדוכס מדינה-סידוניה.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבדות האנגלים בקרב היו קלות, ואף אחת מאוניותיהם לא הוטבעה. ואולם, לאחר הניצחון מתו בין 6,000 ל-8,000 מן החיילים האנגלים ברעב ובמחלות הטיפוס והדיזנטריה. חלקם מתו בעקבות חוסר תמיכה כלכלית מצד ממשלת אנגליה, שלא העניקה ללוחמיה כל סיוע בזמן המלחמה ובמשך חודשים רבים לאחריה. זאת, בניגוד לסיוע הכספי שניתן לחיילים הספרדים מידי ממשלתם.

הצי האנגלי לא הצליח למנוע מן הארמדה לשוב ולהתארגן לאחר קרב גרייבליינס, ונאלץ להישאר בכוננות גבוהה למרות האבדות הכבדות של הארמדה. ואולם, קרב זה סימל את המעבר מטקטיקת הקרב הישנה שגרסה ניצחון בעזרת השתלטות פיזית על אוניות האויב. חשיבות התותחנות בקרב הימי עלתה מאד. בסוף המאה ה-16 היה הצי האליזבתני הצי החזק ביותר בים, ואולם, הספרדים למדו את לקחי הארמדה וערכו שינוי מקיף בצי שלהם, שינוי שאיפשר להם את המשך השליטה בים סביב ספרד.

תוצאות הקרב היו חשובות מאד למורל האנגלי, וסייעו מאד לפופולריות העצומה של אליזבת, גם אחרי מותה. הניצחון על הארמדה הספרדית הגביר את האמונה הפרוטסטנטית ברחבי אירופה, בעקבות האמונה שאלוהים עמד לצד האנגלים הפרוטסטנטים, כפי שהתבטא בחריטה על מדליית הקרב: "He blew with his winds, and they were scattered". חריטה נוספת הייתה "באתי, ראיתי, ברחתי", בפרפראזה על ביטויו המפורסם של יוליוס קיסר. האנגלים ראו בניצחון את הניצחון החשוב ביותר מאז קרב אז'נקור ב1415. ואולם, ניסיונם של האנגלים לנצל את התבוסה הספרדית במסע משלהם (שנקרא הארמדה האנגלית) שנה לאחר מכן לא עלה יפה. צרפתים והולנדים המשיכו במסעות של שודדי ים נגד ספרד, אך אנגליה הרוויחה מכך רק מעט. המלחמה בין אנגליה לספרד נמשכה עוד חמש עשרה שנים, אך הסתיימה ללא הכרעה; ספרד נותרה המדינה החזקה באירופה, אך אנגליה הוכיחה שהיא האויבת המסוכנת ביותר לספרד. בשנת 1604 נחתם בלונדון הסכם שלום בין שתי המדינות, ביוזמת יורשיהם של פליפה ואליזבת, פליפה השלישי, מלך ספרד וג'יימס הראשון, מלך אנגליה.

בהיסטוריה האנגלית מתואר הקרב כתבוסה ספרדית, אך בפועל מספר האוניות הספרדיות שהוטבעו היה קטן ועיקר הנזק נגרם על ידי הרוחות והים. גם האנגלים העריכו את לחימת הספרדים ואת האומץ שגילו; האנגלים נלחמו בעוז להגנת חופיהם ואילו הספרדים פלשו לאזור ימי לא ידוע להם, ומכאן היתרון האנגלי. הטעויות של הארמדה היו בעיקרן טכניות ורובן נגרמו על ידי שיקול דעתו השגוי של פליפה השני, שיזם תוכנית חסרת סיכוי שלא התאימה לספינות הספרדיות.

לימים הוקמה בפלימות' אנדרטה לאומית לציון הניצחון האנגלי על הארמדה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Geoffrey Parker, 'The Dreadnought Revolution of Tudor England', Mariner's Mirror, 82 (1996): 269-300.
  • Armada: A Celebration of the Four Hundredth Anniversary of the Defeat of the Spanish Armada, 1588-1988 (1988)
  • A History of England, from the Defeat of the Armada to the Death of Elizabeth, Edward Cheyney
  • The Armada, Garrett Mattingly (1959 and repr.) Houghton Mifflin, Boston
  • England and the Spanish Armada (1990)
  • The Spanish Armada, Michael Lewis (1960). First published Batsford, 1960 – republished Pan, 1966
  • The Spanish Armada, C. Martin & G. Parker. (1988)
  • The Spanish Armada: the Experience of the War in 1588, Felipe Fernández-Armesto
  • The voyage of the Armada (1981)
  • T.P.Kilfeather Ireland: Graveyard of the Spanish Armada (Anvil Books, 1967)
  • Winston Graham The Spanish Armadas (1972; reprint 2001)
  • Discovery Civilization Battlefield Detectives – What Sank The Armada?
  • Famous Sea Battles, David Armine Howarth, 1st Amerocan edition, Little Brown and Co., Boston, 1981
  • The Confident Hope of a Miracle. The True History of the Spanish Armada, by Neil Hanson, Knopf (2003.
  • From Merciless Invaders: The Defeat of the Spanish Armada, Alexander McKee, Souvenir Press, London, 1963. Second edition, Grafton Books, London, 1988.
  • The Armada, Garrett Mattingly, Houghton Mifflin, Boston, 1959
  • The Spanish Armadas, Winston Graham, Dorset Press, New York, 1972.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏לא ברור מנין בא כינוי זה. הספרדים לא השתמשו בו, ולא ברור כיצד נוצר.‏
  2. ^ ישנה אגדה המספרת שהפיצוץ נגרם במכוון על ידי תותחן גרמני, שכעס על כך שקפטן הספינה ניהל רומן עם אשתו שהייתה על הסיפון. היסטוריונים שוללים סיפור זה, מכיוון שהפקודות שניתנו בליסבון הורו מפורשות על איסור העלאת נשים לארמדה ולכן לא הגיוני שהתותחן הגרמני הצליח להחביא את אשתו במהלך כל אותם שבועות בים. ואולם, כאשר הובאה האונייה על ידי האנגלים - שלכדו את האונייה הפגועה וגררו אותה לנמל - לווימות', שלח ראש העיר ללונדון רשימה של הפריטים שהיו בספינה, וכתב שם שמספר הפצועים הניצולים היה 20, וביניהם אישה גרמנית אחת. האומנם האגדה המסופרת נכונה?
  3. ^ ‏‏50°33′00″N 2°26′24″W
  4. ^ ‏‏50°59′09″N 2°07′42″E
  5. ^ 51°28′48″N 0°23′24″E
  6. ^ ‏הכוונה למלכה עצמה, הנוקטת כלפי עצמה לשון רבים, כמקובל לגבי מלכים.