הארמייה השמינית של הצבא האיטלקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הארמייה השמינית
פרטים
מדינה Flag of Italy (1861-1946).svg ממלכת איטליה
שיוך Flag of Italy (1860).svg צבא ממלכת איטליה
סוג היחידה ארמייה
תאריכים וזמנים
הקמת היחידה I: ב-25 בינואר 1940
II: ב-1 באפריל 1942
פירוק היחידה I: ב-31 באוקטובר 1940
II: בשלהי אפריל 1943
מלחמות

מלחמת העולם השנייה:
קרב סטלינגרד
קרב ניקולאייבקה
מבצע סטורן קטן

נתוני היחידה
כוח אדם 229,000
ציוד עיקרי 976 תותחים, 1,297 מרגמות
66 מטוסים, 25,000 סוסים
17,000 נושאי גייסות וכלי רכב
פיקוד
מפקדים אדלברטו מסבויה-ג'נובה
ג'ובאני מסה
איטלו גריבולדי
חיילים איטלקים בחזית המזרחית, יולי 1942
חיילים איטלקים בחזית המזרחית, דצמבר 1942
הטנק הקל מסוג פיאט L6/40 בו צוידו הכוחות האיטלקים
שבויים איטלקים לאחר התבוסה בקרב סטלינגרד

הארמייה השמינית של הצבא האיטלקי, או הארמייה האיטלקית ברוסיהאיטלקית:Armata Italiana in Russia), הייתה ארמייה איטלקית שלחמה בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה לצד מדינות הציר, במסגרת קבוצת ארמיות B, ונטלה חלק בקרב סטלינגרד. בחורף 1942/1943 הותקפה הארמייה על ידי כוחות עדיפים של הצבא האדום וספגה אבידות כבדות מאוד, בעקבותיהם הוחלט להוציא אותה מהחזית הסובייטית.

הקמת הארמייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההקמה הראשונה והפירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמייה הוקמה לראשונה ב-25 בינואר 1940 ופיקד עליה הגנרל אדלברטו מסבויה-ג'נובה. לאחר תשעה חודשי פעילות בצפון איטליה הוחלט להפסיק את פעילותה.‏[1]

ההקמה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 באפריל 1942 הוקמה הארמייה השמינית מחדש, ונשלחה לדרום ברית המועצות בהתאם להחלטתו של בניטו מוסוליני להעמיק את המעורבות האיטלקית בחזית המזרחית. בחזית זו כבר פעל גיס איטלקי שכלל כ-59,000 לוחמים במסגרת 3 אוגדות והם שולבו בשורות הארמייה החדשה. ביולי 1942 הגיעו יחידות חלוץ מתוך הארמייה אל קו החזית באזור נהר הדון העליון, והחלו בהתארגנות. באוגוסט נטלה אוגדת הרגלים האיטלקית השלישית חלק בקרבות מול יחידות הצבא האדום בסמוך לסראפימוביץ', שם הצליח הצבא האדום לכבוש ראש גשר גדול מדרום לדון. הגנרל איטלו גריבולדי החליף את ג'ובאני מסה בפיקוד על הכוחות האיטלקים, מאחר שלאחרון היו חילוקי דעות עם מוסוליני בדבר היקף הפעילות האיטלקית בחזית המזרחית.

מבנה הארמייה וציודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה הארמייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמייה חולקה לשלוש גייסות: הקורפוס האלפיני, הקורפוס ה-35 והקורפוס ה-2, וכללה גם כוח מתנדבים קרואטים ואיטלקיים, שהשתייכו לחולצות השחורות. כל גיס מנה שלוש אוגדות (דיוויזיות)ואוגדה אחת שימשה כעתודה תחת פיקודו הישיר של מפקד הארמייה. 10 האוגדות של הארמייה כללו ארבע אוגדות רגלים, שלוש אוגדות אלפיניות (חיל רגלים מובחר), שתי אוגדות ממוכנות ואוגדת פרשים. בנוסף, סופחו לארמייה שתי אוגדות חיל רגלים גרמניות, ה-298 וה-62, מהקורפוס ה-29 כדי לחזק את מערך ההגנה שלה. בנובמבר 1942 מנתה הארמייה 229,000 חיילים.

ציוד הארמייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיא כוחה צוידה הארמייה ב-976 תותחי שדה, 387 תותחים אנטי טנקים, 276 תותחי נ"מ, 874 מרגמות 45 מילימטרים, 423 מרגמות 81 מילימטרים, 25,000 סוסים, 17,000 נושאי גייסות וכלי רכב, 4,470 אופנועים, 2,657 תתי מקלעים ו-1,742 מקלעים.

לאיטלקים סופקו גם 12 טנקים מסוג פאנצר סימן 4 ומספר טנקי שלל סובייטים חדישים יחסית, אך מרבית כלי הרכב המשוריינים, שעמדו לרשותה, היו מדגמים מיושנים או קלים, בעיקר טנקי פיאט L6/40 שחלקם צוידו בתותחי נ"מ בקוטר 37 מילימטרים, אשר ניתן היה להשתמש בהם גם כנשק נגד טנקים.

חיילי הרגלים צוידו ברובה קרקנו 91 שירה תחמושת בקוטר 6.5 מילימטרים לטווח אפקטיבי של 600 מטרים ובמקלע ברדה 30 שירה תחמושת בקוטר 7.65 מילימטרים לטווח אפקטיבי של 800 מטרים. סופק מספר מצומצם של מקלעים כבדים מסוג ברדה M37 אשר ירו תחמושת בקוטר 8 מילימטרים לטווח אפקטיבי של קילומטר אחד. חברי המיליציות צוידו גם בתת מקלע מסוג ברטה 38 שירה תחמושת בקוטר 9 מילימטרים לטווח אפקטיבי של 250 מטרים.

הכח האווירי של הארמייה מנה 66 מטוסים מהדגמים מאקי C.202 ומאקי C.200 שיועדו לקרבות אוויר והמפציצים קאפרוני Ca.311 ופיאט BR.20.

קרב סטלינגרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1942 הוצבה הארמייה השמינית בין הארמייה השנייה של צבא הונגריה במערב, לכוחות הארמייה השלישית של צבא רומניה במזרח, כ-270 קילומטרים צפונית מערבית לסטלינגרד, תחת פיקוד קבוצת ארמיות B. היא היוותה חלק מכוחות הציר, שהקימו מערך הגנה מדרום לנהר הדון, כדי להגן על האגף הצפוני של אגד הכוחות הגרמני, שתקף את העיר סטלינגרד, ולאבטח אותו מפני האפשרות של מתקפת נגד סובייטית. להוציא את הקורפוס האלפיני, מרבית יחידות הארמייה סבלו מרמת חיילות ירודה וממורל ירוד, חסרו ציוד לחימה כבד וצוידו בנשק קל מדגמים מיושנים יחסית.

ב-16 בדצמבר 1942, במהלך מבצע סטורן קטן תקפה ארמיית המשמר הראשונה של הצבא האדום את מרכז מערך ההגנה האיטלקי, שהוחזק על ידי ארבע אוגדות איטלקיות ואוגדה גרמנית, והבקיעה דרכו לאחר 3 ימי לחימה. כ-130 אלף חיילים איטלקיים כותרו על ידי הכוחות הסוביטיים המתקדמים, ושרידיהן נכנעו לאחר 11 ימי לחימה. רק כ-45 אלף מתוכם הצליחו לפרוץ את טבעת הכיתור. במהלך הקרבות נהרג הגנרל פאולו טרנאסי מפקד כוח השריון האיטלקי בחזית הסובייטית.

באמצע ינואר 1943 תקפו ארבע ארמיות סובייטיות מחזיתות וורוניז' ובריאנסק, את כוחות הציר באזור הדון העליון, והנחילו להם תבוסה מוחצת. הקורפוס האלפיני האיטלקי הצליח להחזיק בעמדותיו במשך 4 ימים, אך מצא עצמו בכיתור תוך זמן קצר, לאחר שכוחות הצבא האדום השמידו את הארמייה ההונגרית השנייה, שהחזיקה באגפו הצפוני. הקורפוס האלפיני ניהל קרב נסיגה נואש, ולאחר כשבועיים של לחימה הצליח להגיע לקו ההגנה הגרמני החדש באזור בלגורוד. המחיר ששילם הקורפוס היה נורא, שתיים משלוש הדיוויזיות שלו הושמדו כמעט לחלוטין, והשלישית איבדה כשני שליש מחייליה במהלך הנסיגה. ההקרבה של הקורפוס האלפיני איפשרה לכ-40 אלף חיילים של הציר להיחלץ מטבעת הכיתור הסובייטית.

בסך הכל ספגה הארמייה השמינית כ-123 אלף נפגעים בשישה חודשי לחימה בחזית הסובייטית (20 באוגוסט 1942 - 20 בפברואר 1943) - 88 אלף הרוגים ונעדרים (מתוכם כ-64 אלף שבויים, שרובם לא שרדו את השבי הסובייטי) וכ- 35 אלף פצועים ונפגעי כוויות קור.

פירוק הארמייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1943 הוחזרו שרידי הארמייה מברית המועצות לאיטליה לצורך התארגנות. המשטר האיטלקי מנע את פרסום דבר חזרתם בתקשורת האיטלקית, כדי שלא ייוודע גודל התבוסה. הקצינים והחיילים ששבו לאיטליה מתחו ביקורת גלויה על ראשי הצבא והמשטר האיטלקי על חוסר אחריותם ושליחתם לחזית כשהם מצוידים בציוד מיושן ולא מתאים לתנאי הקרב ומזג האוויר. עוד האשימו הקצינים האיטלקים את הפיקוד הגרמני בהקרבת הכוחות האיטלקים למען הצלת כוחות הצבא הגרמני. ב-25 ביולי 1943 הודח בניטו מוסליני, ב-8 בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית והארמייה השמינית לא חזרה עוד לפעילות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הארמייה השמינית של הצבא האיטלקי, באתר axishistory.com (באנגלית).