האשליה הגדולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האשליה הגדולה
Grand Illusion.jpg
שם במקור: La Grande Illusion
בימוי: ז'אן רנואר
הפקה: אלברט פינקוביץ (ללא קרדיט), פרנק רולמר (ללא קרדיט)
תסריט: ז'אן רנואר, צ'ארלס ספאק
שחקנים ראשיים: ז'אן גאבן, דיטה פארלו, פייר פרסניי, אריך פון שטרוהיים
חברת הפצה: במקור סרטי העולם להפצה בארצות הברית עבור מאגר הנתונים של האוסקר [1], מאוחר יותר סרטי יאנוס
הקרנת בכורה: 8 ביוני 1937
משך הקרנה: 114 דקות
שפת הסרט: צרפתית
דף הסרט ב-IMDb

האשליה הגדולהצרפתית: La Grand Illusion) הוא סרט משנת 1937 שביים במאי הקולנוע ז'אן רנואר (1894-‏1979), בנו של האמן פייר אוגוסט רנואר, והוא נחשב על ידי מבקרים והיסטוריונים של הקולנוע כאחת מיצירות המופת של הקולנוע הצרפתי וכסרטו האהוב ביותר של רנואר. התסריט נכתב על ידי רנואר ושרל ספאק והוא נחשב לאחד מהסרטים הבולטים של הריאליזם הפואטי. בארצות דוברות האנגלית יצא הסרט תחת הכותר Grand Illusion.

אודות הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

האשליה הגדולה יצא לאקרנים ב-1937 וזכה לתשבחות. אפילו בשנת 1970 נכלל הסרט ברשימות רבות כאחד מעשרת הסרטים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע.

בשנת 1938 היה האשליה הגדולה לסרט הראשון בשפה הזרה שהיה מועמד על ידי האקדמיה לאמנויות סרטי הקולנוע והמדע לפרס האקדמיה עבור הסרט הטוב ביותר (הנודע גם כפרס האוסקר). הסרט זכה לפרסים כסרט הטוב ביותר בשפה הזרה על ידי אגודת מבקרי הקולנוע של העיר ניו יורק ועל ידי חבר הנאמנים הלאומי של המבקרים ב-1938.

לאחר זכייתו של הסרט ב-1937 בפרס בפסטיבל הסרטים של ונציה כ'מופע האמנותי הטוב ביותר', הצהיר שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס כי הוא אויב קהל הקולנוע מספר אחת והורה להחרים ולהשמיד את עותקיו. ב-1 באוקטובר 1940 נאסר הסרט להקרנה על ידי משרד התעמולה של הרייך. ב-1940, בזמן שהצבא הגרמני פלש לצרפת, תפשו הנאצים את העותקים והתשלילים של הסרט, בעיקר מכיוון שהם נשאו מסר בעל אופי אנטי מלחמתי, ומה שנראה היה כביקורת אידאולוגית המכוונת לעבר גרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה.

במשך שנים רווחה הסברה כי העותקים הושמדו בפשיטת כוחות האוויר של בעלות הברית בשנת 1942, שהשמידו מעבדה מובילה מחוץ לפריז. ב-1958 התגלו מחדש העותקים של הסרט ושוחזרו על מנת להפיצם מחדש בתחילת שנות השישים. אז התגלה כי התשליל המקורי לא הושמד, כי אם נשלח לברלין (בוודאי הודות למאמציו של דוקטור פרנק הנסל) על מנת לשמרו בארכיב של הרייך.

בזמן כיבושה של ברלין על ידי בעלות הברית ב-1945, היה ארכיב הרייך באזור הרוסי וכתוצאה מכך נשלחו ביחד עם סרטים רבים אחרים לארכיב הסרטים הסובייטי במוסקבה. באופן תמוה למדי הושבו התשלילים לצרפת בשנות השישים, אולם נותרו לא מזוהים במחסן בסינמטק בטולוז במשך למעלה משלושים שנה, היות שאיש לא היה בדעה כי הנגטיב המקורי שרד. בזמן גילויים מחדש בשנות התשעים, כשהועבר אוסף הניטרט של הסינמטק באיטיות לארכיב הסרטים הצרפתי ב-Bois d'Arcy, שוחזר התשליל המקורי והופק כ-DVD של ה-criterion collection. מהדורה זו נחשבת כמקורית ביותר מאז הקרנת הבכורה של 1937.

תמצית העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלכה של מלחמת העולם הראשונה, יוצאים לטיסה שני טייסים צרפתים: סרן דה בולדיו (שאת דמותו מגלם פייר פרסניי וסגן מרשל (אותו משחק ז'אן גאבן). מטרת הטיסה הייתה לבחון איתור מתצלומים מטושטשים של משימת סיור אוירית קודמת. הם נורו בידי הטייס והאציל הגרמני סרן פון ראושפטיין (השחקן אריך פון שטרוהיים). פון שטרוהיים מצהיר בעת חזרתו לבסיס כי הפיל מטוס צרפתי ומורה לאחד מן הכפופים לו לבדוק אם הטייסים הינם קצינים, ואם כן, להזמינם לסעוד עימו ארוחת צוהרים, טרם ישלחם כאסירים למחנה לשבויי מלחמה. במהלך הסצנה אנו למדים כי וון ראופנשטיין ובולדיו התוודעו זה אל זה בעברם - מובא תיאורה של ידידות, אם גם לא סולידריות, בתוככי המעמד העליון (דהיינו האצולה) החוצה גבולות לאומיים.

דה בולדיו ומרשל מוצבים כאסירים בבית כלא לשבויי מלחמה, שם הם פוגשים ומתיידדים עם כמה מבני ארצם. מעט אחרי הגעתם הם לוקחים חלק בניסיונם של חבריהם לחפור מנהרה מתחת למחנה כאמצעי להימלט. על כל פנים, מיד כשהמנהרה מושלמת, הם נאלצים להחליף מחנות ומפאת מחסומי השפה אין ביכולתם ליידע על קיומה של המנהרה את השבויים הבריטיים שבאו במקומם.

במשך המלחמה הוצבו בולדיו ומרשל במחנה אחר מחנה והגיעו לבסוף לוינטרסבורן, מעוז כלא השוכן בקרים, שעליו פיקד וון ראופנשטיין, שנהפך מאז פגישתם האחרונה להיות נכה בקרב והוצב מחדש. וינטרסבורן, כך אומרים היא מצודה בלתי ניתנת לבריחה, המזכירה באופן מוזר את המחנה האמיתי POW בקולדיצ' שבמלחמת העולם השנייה. אולם במהרה אנו לומדים שלבולדיו ולמרשל ישנה היסטוריה של ניסיונות בריחה עזי רוח.

בוינטרסבורן, בולדיו ומרשל פוגשים את אחד מן האסירים אשר שהה עימם בבית כלא מוקדם, רוזנטל (בכיכובו של השחקן מרסל דליו) הוא יהודי עשיר. השלושה מתכננים יחדיו את בריחתם, נתקלים ברעיון כשהם שתים תשומת לב מרובה לדרך בה מגיבים השומרים הגרמנים למצבי חירום. בולדיו מודה כי תוכניתם יכולה לשמש רק שניים, ומציע כי מרשל ורוזנטל ימלטו, בעוד שבאותו עת הוא ימשוך את תשומת לבם של השומרים הגרמנים. לאחר תסיסה בבית הסוהר מכנסים השומרים את מכלול העצירים בחצר המצודה, וממשיכים לקרוא מתוך רשימת שמותיהם. ברגע שמוקרא שמו של בולדיו אין הוא מצוי באסיפה והם נוכחים לדעת כי הוא נעדר, הוא דואג לכך שנוכחותו תיוודע בהיותו במרומי המצודה, מושך את השומרים הגרמנים לרדוף אחריו. מרשל ורוזנטל מנצלים הזדמנות זו שנקלעה לידיהם, במהלך מרדפו של בולדיו, על מנת להשחיל עצמם דרך החלון ולרדת מטה באמצעות חבל מעשה יד ונסים על נפשם.

ברצף האירועים הקדחתני שמתרחש אחרי כן, דוחקים פון ראופנשטיין ושומריו הגרמנים את בולדיו לפינה. וון ראופנשטיין מתחנן לפניו כי יסגיר עצמו. דה בולדיו מסרב, ווון ראופנשטיין יורה בו באי רצון. וון ראופנשטיין סועד את בולדיו ברגעיו האחרונים והלה נפטר מפצעיו. בולדיו מבטא את הרהוריו האחרונים שהינם קינה על התועלתיות שלהם לחברה (כבני אצולה) המסתיימת עם המלחמה וכי הוא מרחם על וון ראופנשטיין שנותר מאחור, על מנת למצוא את תכליתו בסדר החברתי החדש שהגיח לעולם.

הסרט ממשיך בהימלטותם של מרשל ורוזנטל במסע בו הם חוצים את אזורי הכפר של גרמניה, בתורם אחר נתיב חזרה לצרפת. רוזנטל נפצע ומאט את השניים, ושני הגיבורים מוצאים מקלט באסמה של אשה גרמניה בשם אלזה (בכיכובה של דיטה פארלו) שהתאלמנה במהלך המלחמה. אלזה מטפלת בשני הנמלטים בעין יפה ומרשל מתחיל להתאהב בה. ברם, הוא ורוזנטל חייבים בסופו של דבר לעזוב לשווייץ (משם לצרפת, על מנת לשוב ולהילחם במלחמה). חרף הבטחתו של מרשל לשוב, אם יעלה בידו לשרוד והם עוזבים. רגע לפני שמסתיים הסרט, פטרול של כיתת חיילים גרמנים מבחין בשני הנמלטים חוצים את העמק עטוי השלג. החיילים יורים לעברם כדורים מספר ומחטיאים. אולם במהרה הורו להם להניח למרשל ורוזנטל לנפשם, מאחר שנדמה היה שהם חצו את הגבול השווייצרי הבלתי נראה בעמק מכוסה השלג המשתרע מתחתם.

נושאים פוליטיים והיסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באשליה הגדולה משתמש הבמאי ז'אן רנואר במלחמת העולם הראשונה (1914-‏1918) כעדשה שדרכה הוא מתבונן באירופה, בעודה משקיפה על חזיון התעתועים של עלייתו של הפשיזם, במיוחד בגרמניה הנאצית, ואימתה הממשמשת ובאה של מלחמת העולם השנייה (1939-‏1945). רנואר מותח ביקורת על הפוליטיקה והאידאולוגיה בת זמנו ומעלה על נס את האנושות האוניברסלית, שמתעלה מעל גבולות לאומיים וגזעיים ולאומנות קיצונית. רנואר מציע כי ניסיונותיהם המשותפים של בני האדם יגברו על מחלוקת פוליטית והתבטאותו המוקצנת: המלחמה.

רנואר מספר בעצמו אודות המסר של הסרט, זאת בראיון שנערך בזמן הפצתו המחודשת של הסרט בשנות השישים המוקדמות. "(האשליה הגדולה) היא סיפור אודות מערכות יחסיהם של בני האדם. בטוחני כי סוגיה זו הינה כה חשובה כיום, שאם לא נפתור אותה יהא עלינו פשוט להגיד 'להתראות' לעולמנו היפהפה".

מעמדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט האשליה הגדולה בוחן את מערכות היחסים בין מעמדות חברתיים שונים באירופה.

שתיים מן הדמויות העיקריות הן אריסטוקרטים: דה בולדיו (פרשניי) ווון ראופנשטיין (פון שטרוהיים). הם מוצגים כדמויות קוסמופוליטיות שהתחנכו בתרבויות רבות ובקיאות בשפות שונות. רמת חינוכם ומסירותם למוסכמות והטקסים החברתיים גרמה להם לחוש קרובים יותר זה לזה, מאשר לאנשים בני המעמד הנמוך ממדינותיהם. הם חולקים ביניהם חויות חברתיות דומות: סעודה במסעדת מקסים שבפריז, תינוי אהבים עם אותן הנשים ואפילו הכירו זה את זה דרך היכרות. הם משוחחים זה עם זה בצרפתית ובגרמנית ברשמיות ובכבדות וברגעים של שיחה אישית אינטימית, נמלטים לתוך האנגלית, כאילו על מנת להסוות את תגובותיהם מעמיתיהם בני המעמדות הנמוכים.

רנואר מראה את ירידתה של האצולה מגדולתה, כשבמקומה עולה סדר חברתי חדש, שמובל בידי אנשים שלא נולדו למעמד הגבוה. הוא מדגיש כי מעמדם אינו מהווה כיום מרכיב הכרחי לפוליטיקה הייחודית של אומותיהם. הן וון ראופנשטיין והן דה בולדיו רואים בשירותם הצבאי כחובה, ורואים את המלחמה כממלאת תכלית, כך מתווה אותם רנואר כדמויות ראויות לתהילה, אולם טרגיות שעולמן נעלם, ושלכודות בתוך מערכת קודים וכללי התנהגות בחיים שנעשים במהירות נטולי חשיבות. שניהם מודעים לכך שזמנם עבר, אולם תגוסתם למציאות זו שונה: דה בולדיו מקבל את גורלה של האצולה כשיפור חיובי, אולם וון ראופנשטיין אינו רואה זאת כך, ומקונן על מה שהוא מכנה "מורשת קסומה של המהפכה הצרפתית".

רנואר מנגיד את האריסטוקרטים עם דמויות בנות המעמד הנמוך כמו מרשל (גאבן), מכונאי מפריז שהוא פחות בקי בהלכות התרבות, ומאוחר יותר בסרט לא עולה בידו לתקשר כהלכה עם אלזה (פארלו) בגרמנית, ואף היא אינה דוברת צרפתית. לדמויות בנות המעמדות הנמוכים יש מעט מן המשותף זו עם זו. להן אינטרסים שונים והן לא גלובליות בהשקפותיהן ובחינוכן. בכל זאת יש ביניהן זיקה דרך רגשות וחויות משותפים.

המסר של רנואר מתברר ברגע שהאציל הצרפתי דה בולדיו מקריב עצמו, זאת על מנת ליצור הסחת דעת שתאפשר למרשל ורוזנטל, האנשים הפשוטים, להימלט. וון ראופנשטיין נאלץ לירות בדה בולדיו (מתוך חובה), צעד שדה בולדיו מודה שהוא מוכרח לעשותו מכורח הנסיבות. על כל פנים בקבלו את מותו הבלתי נמנע מתנחם דה בולדיו ברעיון ש"עבור העם הפשוט מוות במלחמה זו טרגדיה. ברם, עבורך ועבורי זוהי דרך טובה לסיים בה את חיינו". ומצהיר כי הוא מרחם על וון ראופנשטיין, שייאבק למצוא את מקומו בסדר החברתי החדש שנוצר. זאת בעולם שבו אבד הכלח על מסורותיו, מנהגיו ורקעו.

מושגי הכבוד והחובה של האריסטוקרטיה אינם נחלתם של המעמדות הנמוכים באירופה - אנשי היומיום והמשרתים את ארצותיהם רואים במלחמה כמעשה רמייה פוליטי חסר הכרה ומתאכזבים. ניתן להשוות את ביקורתו של הסרט על האידאליזציה הרומנטית של החובה לסרט המוקדם במערב אין כל חדש (1930), המבוסס על הרומן בשם זה פרי עטו של אריך מריה רמרק.

גזענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רנואר נוגע בקצרה בשאלת האנטישמיות באמצעות דמותו של רוזנטל, בן למשפחת בנקאים נובו-רישית) עשיר, אולם לא אציל), שהוא גם יהודי (השוואה ברורה למשפחת הבנקאות רוטשילד מצרפת). סוברים כי רנואר יצר את הדמות שלו על מנת להתעמת עם המערכה האנטי-יהודית הגואה, שנוהלה בידי ממשלתו של אדולף היטלר בגרמניה הנאצית. מעבר לכך, מיוצג רוזנטל כסמל של האנושיות החוצה גבולות מעמדיים, ולמרות היותו עתיר הון, הוא חולק את כל האוכל שלו עם כל אחד אחר, כך שהוא ועמיתיו האסירים אוכלים היטב - כשמשווים אותם עם שוביהם הגרמנים. באמצעות רוזנטל, מתריס רנואר כנגד הביקורת האנטישמית, בהצהירו על סטריאוטיפים יהודים כחסרי חשיבות.

סמל אניגמטי יותר של חלוקה גזענית הוא האסיר האפריקאי המופיע במחנה לכלואי מלחמה השני, הוא חי בקרבם של השבויים האחרים מבעלות הברית ונדמה שהוא מתקבל על ידיהם, אף על פי כן איש אינו מדבר עימו, אפילו כשהוא מנסה ליזום שיחה.

מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רנואר מחפש להפריך את הרעיון שניתן להשיג במלחמה הכול, או שניתן להשתמש בה ככלי פוליטי לפתירת בעיות על מנת ליצור עולם טוב יותר.

האשליה הגדולה הוא סרט מלחמה ללא תיאור כלשהו של קרב. במקום זאת, האתר המוסרט הוא שבויים במחנה מלחמה, בו מצויים חיילים בני אומות רבות, החולקים ביניהם חויות משותפות. רנואר משרטט מלחמה בה מתחולל ניסיון עקר. לדוגמה אלזה, האלמנה הגרמניה, מראה למרשל ורוזנטל תצלומים של ושל אחיה שנהרגו בקרבות ורדן, ליז', שרלרוי, וטננברג בהתאמה. באופן אירוני היו קרבות אלו כמה מן הניצחונות הכי מכריעים של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. באמצעות התקן זה מפריך רנואר את המושג של גבורתו, כבודו או חובתו של אדם אחד פשוט כמחוללת אימפקט רב עוצמה על אירוע גדול. הדבר חותר תחת כוונתם האידאליסטית של מרשל ורוזנטל לשוב לחזית, כך שעל ידי חזרה לקרב יעלה בידם לסיים את המלחמה.

כאחד מן האנשים הרבים בני המעמד הנמוך והעובד שלחמו במלחמת העולם הראשונה, תר רנואר אחר פתרון למשבר המלחמה בטרם הכוחות האירופיים יפתחו שוב במלחמה נואלת. בהתייחסו למלחמת העולם הראשונה כבזבוז ענק ואכזרי של חיי אדם וזאת עבור סיבות מפוקפקות, כמעט מגוחכות, הוא קיווה לפתרון שימנע חזרה על הקטל והשממון של מלחמה זו. ייתכן שתפקידו של מרשל בסרט היה גילום תפקיד מרכזי של המצע הפוליטי שצמח מהחזית הפופולרית (גוש המפלגות הפוליטיות השמאלניות שהגיח בזמן שהסרט הזה שוחרר) בצרפת.

קרדיטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקנים אחדים לא נרשמו בקרדיטים של הסרט (כפי שהיה שכיח בסרטים מוקדמים) ובכללם:

צוות ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טריוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ז'אן רנואר היה טייס בשירות צבא צרפת במלחמת העולם הראשונה. השחקן ז'אן גאבן (כמרשל) לובש את מדיו של רנואר בסרט.
  • לפי זכרונותיו של רנואר, אריך פון שטרוהיים, למרות שנולד בווינה שבאוסטריה (אז האמפריה האוסטרו-הונגרית) לא דיבר הרבה גרמנית, ונאבק ללמוד את השפה בד בבד עם שורותיו בין סצינות הסרט.
  • אורסון וולס אמר פעם: "אם היה עלי לשמור סרט אחד בלבד בעולם, יהיה זה האשליה הגדולה".
  • בהיותו הסרט הראשון שמתאר בריחת אסירים במחנה שבויים, השפיעו סצינות באשליה הגדולה על סרטים אחרים באותה סוגה. במיוחד השפיעו על סצינות החפירה של שביל הבריחה בסרט הבריחה הגדולה (1963), מכיוון שסצינות המנהרה המתוארות ב'בריחה הגדולה' התבססו על אירועים אמיתיים שהתרחשו במחנה לשבויי מלחמה גרמני בו שהו טייסים שבויים מכוחות בעלות הברית (והתבססו על הספר שכתב הטייס הבריטי פול בריקהיל). אפשרי הדבר שסצינות המנהרה מ'האשליה הגדולה' עוררו באסירים השראה לתכנן ולחפור מנהרה בהשתמשם ברבות מהשיטות המתוארות ב'אשליה הגדולה'. יתר על כן, סצינות השבויים הצרפתיים השרים את המרסייז - ההמנון הצרפתי הלאומי - אשר עוררו את זעמם של שומריהם הגרמנים, עוררו השראה להצגה דומה של התנגדות פטריוטית בסרט קזבלנקה (1942).
  • בגרסה מוקדמת של התסריט הסכימו רוזנטל ומרשל להיפגש במסעדה בסיומה של המלחמה. בסצנה האחרונה בסרט חגגו כל הנוכחים את שביתת הנשק... אולם במקום האנשים הללו העמידו שני כיסאות ריקים לפני השולחן.
  • כותרת הסרט (בצרפתית La Grande illusion) מקורה במסה הקרויה 'האשליה הגדולה' אותה חיבר הכלכלן הבריטי נורמן אנג'ל, שטען כנגד עקרותה של המלחמה, היות שישנם אינטרסים כלכליים משותפים של האומות השונות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]