הבחירות לכנסת השמינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 1969 Flag of Israel.svg 1977 ›
הבחירות לכנסת השמינית
31 בדצמבר 1973

שם המפלגה יו"ר הרשימה מנדטים מספר קולות
המערך גולדה מאיר 51 Red Arrow Down.svg -5 621,183
הליכוד מנחם בגין 39   473,309
מפד"ל יוסף בורג 10 Red Arrow Down.svg -2 130,349
חזית דתית תורתית שלמה לורינץ 5   60,012
ליברלים עצמאיים משה קול Gray Rectangle Tiny.svg 0 56,560
רק"ח מאיר וילנר Green Arrow Up.svg 1+ 53,353
רצ שולמית אלוני 3   35,023
קידמה ופיתוח סיף א-דין א-זועבי Gray Rectangle Tiny.svg 0 22,604
מוקד מאיר פעיל 1   22,147
רשימה ערבית לבדואים וכפריים חמאד אבו רביעה 1   16,408
הערה - הרשימה לעיל היא של המפלגות שעברו את אחוז החסימה בלבד.
לרשימה המלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.

רה"מ לפני הבחירות

גולדה מאיר
המערך

רה"מ לאחר הבחירות

גולדה מאיר
המערך

הבחירות לכנסת השמינית התקיימו ב-31 בדצמבר 1973, (ו' בטבת ה'תשל"ד), חודשיים לאחר המועד שנקבע להן בחוק מלכתחילה, ב-30 באוקטובר, (ד' בחשוון ה'תשל"ד). הבחירות התקיימו כחודשיים לאחר תום קרבות מלחמת יום הכיפורים, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז הבחירות לכנסת הראשונה שבה נדחו הבחירות. תוצאותיהן הושפעו במידה רבה מהמלחמה, אם כי מלוא ההשלכות של המשבר ניכרו רק כעבור 4 שנים בבחירות לכנסת התשיעית. בבחירות אלה הוצגה בפעם הראשונה רשימת הליכוד. זו הייתה רשימה משותפת לגח"ל, הרשימה הממלכתית והמרכז החופשי. אחד היוזמים הבולטים של האיחוד היה אריאל שרון.

הממשלה המכהנת, ובפרט ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, הואשמו במהלך מערכת הבחירות באחריות לחוסר המוכנות של ישראל למלחמה. כוחה של מפלגת השלטון, המערך, הצטמצם במידה ניכרת, לאחר שהגיע לשיא בבחירות לכנסת השביעית. אף על-פי כן, המערך נשאר המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, והמפלגה המרכזית בממשלה, גם לאחר בחירות אלו. כוחה של הרשימה החדשה, הליכוד, עלה באופן דרמטי בהשוואה למספר המנדטים הכולל שהיה למרכיבותיה בכנסת השביעית. הפער בין שתי המפלגות הגדולות עמד על 12 מנדטים בלבד, מה שבישר הן את המהפך השלטוני של הבחירות הבאות, והן את היווצרות שני הגושים הגדולים שהיו המאפיין של הפוליטיקה הישראלית בשנות ה-80.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד למלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לכנסת השמינית היו אמורות להיערך ב-30 באוקטובר 1973. הצדדים נערכו לבחירות בעצלתיים, ולרבים נדמה היה כי מה שהיה הוא שיהיה. ה"כוורת" של המערך — הכרזה המוכרת שבמרכזה ראש הממשלה וסביבה השרים המובילים — נראתה כהרכב העתיד לשלוט במפה הפוליטית עוד שנים רבות. רשימת המערך המשותפת למפלגת העבודה ומפ"ם עדיין נחשבה כרשימה היחידה שיכולה להחזיק בשלטון בלי אלטרנטיבה משמעותית, והתקרבות לשלטון נראתה מותנית בהצטרפות למערך.

חריג בולט היה אריאל שרון, שהיה אלוף פיקוד הדרום עד שפרש מצה"ל באמצע שנת 1973. הוא יזם את האיחוד הפוליטי שהביא להקמת הליכוד — איחוד של גח"ל, הרשימה הממלכתית והמרכז החופשי. "הרשימה הממלכתית" הייתה רשימה שהוקמה על ידי דוד בן-גוריון, אך הוא נפטר זמן קצר לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים. מפלגה זו החזיקה ב-4 מנדטים ואילו "המרכז החופשי" תרם לאיחוד 2 מנדטים, כך של"ליכוד" היו בעת שהוקם 31 מנדטים — הרבה פחות מהמערך, אך הייתה זו הפעם הראשונה בה התגבשו כל הסיעות בעלות עמדה ליברלית-ניצית לגוש אחד שהיווה אלטרנטיבה לשלטון.

הקמת הליכוד התאפשרה בתחילת חודש ספטמבר, לאחר שהובטחו לאנשיו של שמואל תמיר שלושה מקומות ריאליים ברשימה שהוצגה לכנסת השמינית. שמואל תמיר ואנשיו פרשו מגח"ל מספר שנים קודם לכן, אך היו מוכנים להצטרף ל"ליכוד" לאחר שהובטח להם ייצוג בכנסת השמינית. בראש "הליכוד" עמד מנהיג גח"ל מנחם בגין, למרות שלא הצליח להגיע לעמדות השפעה בשלטון בשש מערכות הבחירות הקודמות. נראה היה כי הדור הצעיר במפלגה, האלופים לשעבר אריאל שרון, עזר ויצמן ושלמה להט (שני האחרונים לא נכללו בסופו של דבר ברשימה לכנסת), בונים את תוכניותיהם לטווח ארוך, במטרה לרשת את בגין בתוך כמה שנים.

הקדמה למערכת הבחירות התרחשה בבחירות להסתדרות שנערכו ב-11 בספטמבר 1973. המערך ירד מעט בבחירות אלו, אך הליכוד לא הצליח להשיג רוב, ולמעשה לא הצליח להשיג תוצאה משופרת לעומת זו שהשיג במרכיביו הנפרדים בבחירות הקודמות. נראה היה כי תוצאות אלו מנבאות את תוצאת הבחירות הכלליות שאמורות היו להיערך כחודש וחצי לאחר מכן.

במערך לא היו שינויים משמעותיים. לאחר שאיימה במשך מספר שבועות כי לא תתמודד על תקופת כהונה נוספת, הסכימה גולדה מאיר להתמודד בבחירות, וזאת למרות גילה המבוגר (75) ומחלת הסרטן בה לקתה. המאבק הצפוי בין משה דיין ליגאל אלון, מאבק שנמנע לאחר מותו של לוי אשכול על ידי הצבת גולדה מאיר בראשות המערך, נמנע שוב. השלכות המלחמה היו עתידות לבטל כליל את סיכויי שניהם לעמוד בראשות הממשלה.

משה דיין דרש כי מצע הרשימה יכלול הקמת עיר ברמת הגולן, הקמת נמל עמוק מים ועיר בחבל ימית שבסיני, המשך ההתנחלויות, ושיקום הפליטים הפלסטינים. מרבית דרישותיו התקבלו, בפשרה שאותה ניסח ישראל גלילי המכונה "מסמך גלילי". נראה כי המערך היה מוכן לבחירות, וכי הסכסוכים הפנימיים שככו.

בשנים שלפני המלחמה דחתה הממשלה ניסיונות גלויים וסמויים של העולם הערבי לשאת ולתת על הסכם שלום. הנשיא אנואר סאדאת ניסה ליצור קשר עם גולדה דרך מתווכים שונים, ובהם ממשלת רומניה, אך דרש התחייבויות מוקדמות הכרוכות בוויתורים טריטוריאליים, שישראל לא הסכימה להן. במקביל, לחמה ישראל בטרור הפלסטיני שהגיע לשיאים חדשים, ובהם טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, הטבח בנמל התעופה לוד וחטיפת מטוס סבנה. ממשלת ישראל שידרה קו קשוח ובלתי מתפשר, שנראה כתואם את הלך הרוחות הכללי. ביקור חשאי של חוסיין מלך ירדן בתל אביב בחודש ספטמבר, שבו הזהיר את גולדה מאיר ומשה דיין כי נשיאי מצרים וסוריה, אנואר סאדאת וחאפז אל-אסד, מתכננים מלחמה, לא נתפס כאזהרה רצינית.

בזירה הפנימית, כמו בחיצונית, שידרה מדיניותה של מאיר קיפאון וקפיאה על השמרים. ניצני המחאה של הפנתרים השחורים לא מצאו הד בליבה. מנקודת מבטה, כל שניתן היה לומר על המחאה הוא ש"הם לא נחמדים". העיתונאי נתן דונביץ' הציע להתמודד עם הבעיה באמצעות אספקת אמצעי מניעה לעניים. הוועדה שהקימה מאיר, בראשות ישראל כץ (לימים שר העבודה והרווחה), הגישה את מסקנותיה ביוני 1973, אך מאיר לא הפגינה נכונות לפעול בהתאם למסקנות הוועדה שאישרו את התחושה כי קיימת אפליה כלפי מי שכונו "עדות המזרח". רבים מבני הדור הצעיר, יוצאי מדינות צפון אפריקה, סברו כי הליכוד מבטא את תחושתם כלפי הממסד וכלפי שלטון מפא"י בן עשרות השנים, אך טרם הבחירות נדמה היה כי דפוסי ההצבעה המסורתיים עתידים להישמר.

בתחום הכלכלי נמשכה מדיניות ההרחבה התקציבית שהחלה בשנת 1967. השירות הציבורי המשיך להתרחב, ועבודות העפר על גדות התעלה במסגרת "קו בר-לב" יצרו מתעשרים חדשים רבים בין קבלני העפר וספקי שירות אחרים. מזכ"ל ההסתדרות, יצחק בן אהרן, עודד ראשי ועדים, כמו יהושע פרץ בנמל אשדוד, שנקטו מדיניות תקיפה. גישה זו הביאה לגל ממושך של שביתות. בתקופה זו הייתה עליית מחירים מואצת, ושיעורי אינפלציה גבוהים יחסית, אך הדבר עדיין לא נתפס כמשבר כלכלי של ממש.

בתעמולת הבחירות של המערך הוצג השקט בגבולות כאחד ההישגים החשובים של הממשלה. צילומים הציגו חיילים על גדת תעלת סואץ, בהשקט ובבטחה. ביום החול האחרון שלפני מלחמת יום הכיפורים, יום חמישי, 4 באוקטובר 1973, הייתה גולדה מאיר עסוקה ברוב זמנה בבעיה הקשורה במעברם של יהודים מברית המועצות לישראל דרך אוסטריה. בתחילת החודש נפגשה עם הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי, והמפגש תואר באופן דרמטי בעיתונות כ"אחת הפגישות המרגשות ביותר בהיסטוריה היהודית מאז פגישת יוסף ואחיו במצרים".

בערב יום הכיפורים התגברה הדאגה לאור ידיעות מודיעיניות על הכנות צבאיות של סוריה ומצרים, ועל חזרתם של יועצים רוסיים ובני משפחותיהם ממדינות אלה לברית המועצות. ישיבה מיוחדת של חלק משרי הממשלה כונסה בתל אביב, ובה הוחלט להתחיל בגיוס כוחות מילואים. עם זאת, עם כניסת החג, הידיעות לא נפוצו בציבור, ולא ניכר מתח. ביום החג, בשעה 2 אחר הצהריים נשמעה צפירת אזעקה שבישרה את פרוץ המלחמה, ו"קול ישראל" חידש את שידוריו שהופסקו בשל החג. גיוס כוחות המילואים הואץ עקב הקרבות הקשים, והרבנות הראשית הורתה לחיילים שגויסו לחדול מהצום.

לאחר מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת יום הכיפורים, אשר פרצה ביום שבת, יום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, באה כהפתעה לציבור בישראל. המלחמה "טרפה את הקלפים" ושינתה את הנושאים שעמדו על הפרק במערכת הבחירות. הקרבות הקשים נמשכו כשלושה שבועות, כך שלא נותר די זמן לארגן את הבחירות במועדן המקורי. הבחירות נדחו בחודשיים, והוחלט על עריכתן ביום האחרון של שנת 1973. בעת עריכת הבחירות, חלק ניכר מחיילי המילואים היה עדיין מוצב בחזית, כך ששיעור הקלפיות הצבאיות באותן בחירות היה גבוה במיוחד.

אחרי המלחמה, היה הציבור עדיין בהלם ועדיין לא עיכל את תוצאות המלחמה. גם הממשלה עדיין לא הבינה את עומק השבר. בתעמולת הבחירות הומרו החיילים השלווים על גדת התעלה בתמונות של האלוף אהרון יריב (אשר היה מזוהה עם המערך) נושא ונותן עם המצרים על השגת הסכם הפרדת כוחות באוהל המוצב ב"קילומטר ה-101", ושל גולדה מאיר המופיעה בוועידת ז'נבה שנפתחה ב-20 בדצמבר 1973 ומצהירה "באנו לז'נבה בשם אמהות ויתומים - לסיים 25 שנות טירוף". המערך הציג את כינוס הועידה כהזדמנות לקידום הסדרי שלום. הליכוד התנגד לכינוס הועידה, וטען שהיא משמשת אמצעי לזריעת אשליות שלום בתעמולת המערך, ועלולה להסתיים בויתורים שיכולים לסכן את ביטחון המדינה. ססמת הבחירות החדשה של המערך בבחירות אלו — "בכל זאת - מערך" — ביטאה את ההבנה כי הייתה שגיאה קשה של המערך באופן ניהול המדינה. בכל זאת, אמרה הססמה, יש לשוב ולהפקיד את השלטון בידיים מוסמכות.

הזעזוע בציבור מהמלחמה הביא את הממשלה להורות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. ב-21 בנובמבר 1973 הוקמה "ועדת אגרנט". תפקיד הוועדה הוגדר על ידי הממשלה כחקר הנסיבות המיידיות לפרוץ המלחמה והתפקוד בה. ההתמקדות בנסיבות המיידיות למלחמה נתפס בחלקים גדולים של הציבור כניסיון של הממשלה להימנע מחקירת מחדלים של הדרג המדיני. זאת, והעובדה כי חלקים גדולים של דוח הוועדה הוגדרו כסודיים, עוררו ביקורת על כך שהוועדה אינה ממלאת את מטרתה.

הליכוד העלה את אי-המוכנות למלחמה למרכז הזירה. בנובמבר נשא מנחם בגין נאום בכנסת ובו העלה את השאלה "מדוע לא קידמו את הכלים?", כלומר, מדוע לא הייתה ישראל ערוכה לאפשרות של מלחמה.

בבחירות התמודדו, פרט למערך ולליכוד, אף מספר מפלגות חדשות. שולמית אלוני הקימה תנועה בשם "רצ" - התנועה לזכויות האדם והאזרח. הפנתרים השחורים התמודדו אף הם, וכן התמודד מאיר כהנא.

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו ב־31 בדצמבר 1973, נמנו 1,566,855 קולות כשרים מתוך 2,037,478 בעלי זכות הצבעה, אחוז ההצבעה היה כ־78.6%. אחוז החסימה עמד, בהתאם, על 15,669 קולות. בבחירות הושגו התוצאות הבאות:

הערות מספר מנדטים קולות באחוזים מספר הקולות שם הסיעה
51 39.6 621,183 המערך
39 30.2 473,309 הליכוד
10 8.3 130,349 מפד"ל
5 3.8 60,012 חזית דתית תורתית
4 3.6 56,560 ליברלים עצמאיים
4 3.4 53,353 רק"ח
3 2.2 35,023 רצ
רשימת לוויין של המערך 2 1.4 22,604 קידמה ופיתוח
1 1.4 22,147 מוקד
רשימת לוויין של המערך 1 1.0 16,408 רשימה ערבית לבדואים וכפריים
0.9 13,332 הפנתרים השחורים
0.8 12,811 רשימת הליגה
0.7 10,469 העולם הזה - כח חדש
0.7 10,202 תנועה לשוויון חברתי
0.6 9,949 שיתוף ואחווה
0.4 5,945 פנתרים כחול לבן
0.3 4,433 תנועה לאחווה
0.2 3,269 רשימה ערבית ישראלית
0.2 3,195 רשימת תימנים
0.1 1,201 רשימה סוציאליסטית מהפכנית
0.1 1,101 תנועה עממית

הזעם הציבורי בשל מלחמת יום הכיפורים לא הביא לסילוק המערך מן השלטון, אך הכתובת האלקטורלית הייתה על הקיר. המערך בצירוף סיעות הלוויין הערביות ירד מ-64 מנדטים ל-54, ירידה שנייה ברציפות. הליכוד, לעומתו, עלה ל-39 מנדטים. יתר על-כן, בניגוד לדפוס המסורתי לפיו מצביעים העורקים ממפלגת האם נוטים לעבור קודם למפלגות ביניים, אפשר היה להבחין במעבר משמעותי של מצביעים ישירות מהמערך לליכוד. ר"ץ, תנועתה של פורשת המערך שולמית אלוני, קיבלה שלושה מנדטים. תנועת "הפנתרים" שהתפצלה לשתי תנועות בבחירות כשלה בשל כך (שני המועמדים קיבלו במקובץ 1.3 אחוזים, אך אף אחד מהם לא הצליח להגיע לאחוז החסימה בנפרד).

בחירות אלו היו הבחירות הראשונות שבהן חולקו המנדטים לפי "חוק בדר-עופר", שיטת חלוקת עודפי קולות הנותנת עדיפות למפלגות הגדולות יותר.

לאחר הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחושות הקשות של הציבור לא מצאו את ביטוין בבחירות ואחריהן, לפחות לסברת ראשי המערך, ניתן היה להמשיך כבעבר. הממשלה החדשה שהוקמה ב-10 במרץ 1974 כללה את גולדה מאיר כראש ממשלה ואת משה דיין כשר הביטחון [1], כמו לפני הבחירות.

להפתעת הממשלה החלה מחאת יחיד של הלוחם מוטי אשכנזי מול משרדי הממשלה לצבור תאוצה. אשכנזי תבע נטילת אחריות ודרש את התפטרותו של דיין. שר הביטחון אמנם איבד הרבה מיהירותו הזחוחה ומהפופולריות שלו, אך עדיין הייתה הדרישה כי על שרים או ראשי ממשלה לשאת באחריות לביצועיהם או תפקודם בבחינת רעיון מהפכני, שלא עלה כלל על דעת ראשי המערך. המחאה מול משרדי הממשלה בירושלים הלכה והתעצמה, כשאל אשכנזי מצטרפים אנשים נוספים, ביניהם רבים שהשתחררו משרות המילואים בחזית.

פרסומו של דוח הביניים של ועדת אגרנט ב-1 באפריל 1974 היה אמור להשתיק את קולות המחאה. המנדט שהוענק לוועדה מנע עיסוק באחריות הדרג המדיני, אך כאשר הופיע דוח הביניים נתפשו המסקנות, שהטילו את מלוא האחריות על הדרג הצבאי, כהתחמקות מאחריות של הדרג המדיני. האמירה המקובלת הייתה: "זרקו את דדו לכלבים", כלומר, הטילו את האשמה ברמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) והאשמים האמתיים יצאו פטורים בלא כלום. המחאה התעצמה ומכיוון שדיין הבהיר כי אינו מוכן לשלם את המחיר לבדו, התפטרה הממשלה כולה.

במקומה הוקמה ממשלה שבראשה עמד יצחק רבין, שבגלל היותו שגריר ישראל בארצות הברית נחשב "נקי" ממעורבות במה שכונה "המחדל". לתפקיד שר הביטחון של הממשלה שהוצגה ב-3 ביוני 1974 מונה שמעון פרס, שכיהן קודם כשר התקשורת והתחבורה. לתפקיד שר האוצר מונה יהושע רבינוביץ, שהובס בבחירות לראשות עיריית תל אביב על ידי שלמה להט. אנשי "דור הביניים", ובראשם גולדה מאיר ופנחס ספיר, לא היו שותפים בממשלה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Flag of Israel.svg מערכות בחירות בישראל
1949  •  1951  •  1955  •  1959  •  1961  •  1965  •  1969  •  1973  •  1977  •  1981  •  1984  •  1988  •  1992  •  1996  •  1999  •  2001  •  2003  •  2006  •  2009  •  2013