הבחירות לכנסת השתים עשרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 1984 Flag of Israel.svg 1992 ›
הבחירות לכנסת השתים עשרה
1 בנובמבר 1988

שם המפלגה יו"ר הרשימה מנדטים מספר קולות
הליכוד יצחק שמיר 40 Red Arrow Down.svg -1 709,305
המערך שמעון פרס 39 Red Arrow Down.svg -5 685,363
ש"ס יצחק חיים פרץ Green Arrow Up.svg 2+ 107,709
אגודת ישראל משה זאב פלדמן 5   102,714
רצ שולמית אלוני Green Arrow Up.svg 2+ 97,513
מפד"ל אבנר חי שאקי Green Arrow Up.svg 1+ 89,720
חד"ש מאיר וילנר Gray Rectangle Tiny.svg 0 84,032
התחיה יובל נאמן 3   70,730
מפ"ם יאיר צבן 3   56,345
צומת רפאל איתן 2   45,489
מולדת רחבעם זאבי 2   44,174
שינוי אמנון רובינשטיין Red Arrow Down.svg -1 39,538
דגל התורה אברהם רביץ 2   34,279
הרשימה המתקדמת לשלום מוחמד מיעארי Red Arrow Down.svg -1 33,695
מד"ע עבד אלווהב דראושה 1   27,012
הערה - הרשימה לעיל היא של המפלגות שעברו את אחוז החסימה בלבד.
לרשימה המלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.

רה"מ לפני הבחירות

יצחק שמיר
ליכוד

רה"מ לאחר הבחירות

יצחק שמיר
ליכוד

הבחירות לכנסת השתים עשרה שהתקיימו ב-1 בנובמבר 1988, כ"א בחשוון ה'תשמ"ט, התקיימו לאחר פריצתה של האינתיפאדה הראשונה ובהשפעתה. לבחירות אלו הגיעו המפלגות הגדולות מתוך ממשלת אחדות לאומית שבה שימשו יצחק שמיר ושמעון פרס כראשי ממשלה לסירוגין, ואילו יצחק רבין שימש כשר הביטחון. אל מול ההתפתחויות במישור הבינלאומי - ניסיונות מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ בתיווך ותזוזתו של אש"ף לקראת הכרה במדינת ישראל ובהחלטה 242 - הצביעו תוצאות הבחירות על רצונו של הבוחר בהמשך הסטטוס־קוו המדיני, ובחיזוק האלמנטים הימניים בממשלת האחדות. יום לפני הבחירות, ב־30 באוקטובר 1988, התרחש אירוע טרור בו נשרפו למוות רחל וייס מירושלים ושלושת ילדיה, כאשר נסעו באוטובוס מטבריה לירושלים דרך יריחו, ונקלעו למארב בו הושלך על האוטובוס בקבוק תבערה. החייל דוד דלרוזה, שניסה להצילם, נפצע קשה ונפטר מפצעיו מאוחר יותר. יש הסבורים כי אירוע זה הוא שהביא להתחזקות הימין בבחירות. אחרים רואים בתוצאות הבחירות המשך וחיזוק למגמות שנראו בבירור במהלך הבחירות לכנסת האחת עשרה של שמירה על דפוסי הצבעה קיימים, ורצון להימנע משינוי מדיני.

בחירות אלו היו הראשונות מאז 1969 שנערכו במועד הקבוע בחוק (ב־1973 נדחו הבחירות בעקבות מלחמת יום כיפור ומ־1977 הן הוקדמו); עד כה, הן גם היו האחרונות להתקיים במועד כזה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת האחדות הלאומית, אשר בראשה עמדו לחלופין שמעון פרס ויצחק שמיר, הגיעה להישגים רבים בשנות קיומה. הנסיגה מעומק לבנון אל רצועת הביטחון, הורדת האינפלציה לרמה שאיפשרה פעילות משקית תקינה והעלאת יהודי אתיופיה היו אך אחדים מן ההישגים שהגיעה אליהם ממשלה זו. אך ממשלה זו הייתה מבוססת על "מאזן אימה" מדיני: שני הגורמים העיקריים שהרכיבו את הממשלה, המערך והליכוד, לא הצליחו לנהל מדיניות חוץ על פי דרכם. הסכם לונדון אליו הגיע שמעון פרס עם חוסיין מלך ירדן טורפד על ידי שותפיו הקואליציוניים. התוצאה הייתה קפאון מדיני, אשר היה בין הגורמים העיקריים לפריצת האינתיפאדה הראשונה.

אל האינתיפאדה הגיעה מדינת ישראל כשהיא אינה מוכנה. המדינה ספגה ביקורת רבה הן במישור הבינלאומי והן במישור הפנימי. העדרה של מדיניות מגובשת השתקף הן בשיטות שננקטו לדיכוי האינתיפאדה, והן במישור התקשורתי הפנימי והבינלאומי. נראה כי איש אינו יודע כיצד להחזיר את השד הפלסטיני לבקבוקו, וכיצד לתקן את הנזק שנגרם למעמדה של ישראל בעולם. ניסיונות התיווך של מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' שולץ, הסתיימו בכישלון. מכתבו של שולץ אל שמיר, מ־4 במרץ 1988, שבו הציע קיומה של ועידה בינלאומית ומשא ומתן עם נציגים פלסטיניים במסגרת משלחת ירדנית, הביא לוויכוח פנימי בין שרי המערך ובין שרי הליכוד, אך לא לתוצאות מעשיות. שנת 1988 הייתה שנת בחירות בארצות הברית, וברור היה כי הנשיא רונלד רייגן, העומד לסיים שמונה שנות כהונה, אינו יכול להפעיל לחץ על ישראל לביצוע צעדים כלשהם.

במקביל, החלה תזוזה באש"ף לקראת הכרה במדינת ישראל. על אף שהיו אלו אנשי אש"ף שהשתתפו באירועי האינתיפאדה, ועל אף ההתנקשות בחיי חליל אל וזיר (הוא "אבו ג'יהאד") ב־16 באפריל 1988, היה הארגון בשל להחלטה. הכרזת העצמאות הפלסטינית שהתקבלה בראשית נובמבר 1988 אמנם לא הכילה הכרה מפורשת בישראל, התחייבות שלא לבצע מעשי טרור וקבלה מלאה של החלטה 242, אולם הודעה על כך נמסרה במהרה בידי יאסר ערפאת, דבר שהביא לפתיחת דיאלוג בין ארצות הברית ואש"ף.

כל אלו נתקלו במדינת ישראל בחומה בצורה שהציב ראש הממשלה יצחק שמיר. שמיר ייצג קו נוקשה המתנגד למשא ומתן עם אש"ף ועם כל נציג הקשור בו, המתנגד לוועידה בינלאומית, ולמעשה חפץ בהמשך הסטטוס קוו, אשר נופץ לרסיסים עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בשנתיים שבהן היה ראש ממשלה מ־1986 הצליח שמיר להביא לאי מימוש "הסכם לונדון" ולהביא לכישלון יוזמותיו של שולץ. שמיר הצליח להציג את פעולותיו של שמעון פרס כחתרנות ותככנות, ולהציג מולו חזות מוצקה, לפיה היה הוא, שמיר, המדינאי היציב, המוביל את ישראל בדרך הבטוחה, אל מול התככנות וההרפתקנות המדינית של פרס. גם בתוך המערך נשמעו קולות שונים ובעוד פרס מנסה להביא להתקדמות מדינית, ניסה יצחק רבין לשבור בצורה צבאית את האינתיפאדה. עם זאת, המערך, כמפלגה, היה מחויב להתקדמות מדינית, וססמתו בבחירות אלו הייתה "המערך - הדרך לפריצת דרך".

נראה היה כי רוחות השינוי שהחלו מנשבות בעולם, תחילת נפילת הגוש הקומוניסטי, פעולותיו הנועזות של מיכאיל גורבצ'וב, השינויים שחלו בעולם הערבי, לרבות החלטת המלך חוסיין להתנתק מבחינה מינהלית מיהודה ושומרון, כמו גם הקולות שנשמעו מתוך אש"ף, פסחו על שמיר. שמיר ביקש לשמור את המצב המדיני כמות שהוא, ולא להסכים לתזוזה לכל כיוון.

בתחום הכלכלי היה המצב תקין, אם כי לא מזהיר. האינפלציה ההרסנית של שנת 1984 הודברה בשיתוף פעולה בין כל הגורמים הכלכליים במשק, לרבות ההסתדרות, אך הימשכות האינתיפאדה הביא לפגיעה במשק, הן בשל קשיים מדיניים והן בשל קשיים כלכליים (פועלים מהשטחים ומסחר איתם). האבטלה הייתה בעלייה, משבר הקיבוצים היה בעיצומו, ואף המושבים היו בקשיים, מפעלים כ"אתא" נסגרו, וחברות קבלניות גדולות כחברת "קלארין" וחברתו של אברהם גינדי נקלעו לקשיים. שר האוצר משה נסים ניחן באופי שקט, בניגוד לאופיו הסוער של קודמו בתפקיד יצחק מודעי, אשר הודח מתפקיד שר האוצר ולאחר מכן מתפקיד שר המשפטים בשל סכסוך עם שמעון פרס. קביעת המדיניות הכלכלית לא הייתה בלעדית לשר האוצר, כי אם בוצעה בהסכמה בין שתי המפלגות הגדולות ומתוך תיאום. גם דרך זו של תיאום כלכלי היה בה כדי לשמור על ההישגים הכלכליים הקיימים, אך לא להביא לפריצת דרך ולצמיחה.

בקרב ערביי ישראל הביאה האינתיפאדה להתחזקות התחושה הלאומית. ההצבעה למפלגות הציוניות ירדה בצורה משמעותית (מ־49% במערכת הבחירות הקודמת ל־34% בבחירות אלו) והרשימות הנספחות למערך נעלמו בצורה סופית.

מערכת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליכי דמוקרטיזציה במפלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות הללו היו הבחירות הראשונות שבהן הועברה בחירת המועמדים לכנסת בשתי המפלגות הגדולות, מקביעת "ועדה מסדרת" לפורום רחב יותר של מרכזי המפלגות, כשלב ביניים לקראת העברת ההחלטה לבוחר, ב"בחירות מקדימות". הליכוד פתח בדרך זו עוד במערכות בחירות קודמות (החל מ־1977), ובמערכת בחירות זו הצטרף אליו המערך.

במערך הביאה השיטה לגיבוש חבורת צעירים שאפתנים שכונתה "השמינייה", אשר כללה את יוסי ביילין, חיים רמון, אברהם בורג, עמיר פרץ, ניסים זווילי, יעל דיין, נוואף מסאלחה וחגי מרום. צעירים אלו דחקו את רגלי הדור המבוגר כאבא אבן, אשר לא מצא את מקומו ברשימה.

בליכוד התגבשה שיטה שנקראה "השביעיות". שיטה זו כללה התגבשות פאנל של 35 אנשים שנבחרו בהצבעה, ובשלב הבא, שהתקיים לאחר שבוע, דורגו השמות בפאנל על פי התמודדות בחמש "שביעיות". ההתמודדות, שהתקיימה ביוני 1988, הביאה לעלייתו של כוכב חדש בשמי הליכוד. היה זה בנימין נתניהו, שעבורו הייתה זו ההתמודדות הראשונה, אשר נבחר למקום החמישי ברשימת הליכוד, לאחר ששב מתפקידו כשגריר ישראל לארגון האומות המאוחדות.

יצחק שמיר ושמעון פרס עמדו שוב בראש מפלגותיהם.

מהלך מערכת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הבחירות, אליה הגיעו שני הצדדים כשותפים לממשלת האחדות, הייתה ברובה שקטה וללא אירועים סוערים.

בחירות אלה היו הבחירות הראשונות שבהן חל התיקון לחוק יסוד: הכנסת, לפיו ועדת הבחירות המרכזית מוסמכת לפסול רשימות השוללות את קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי, שוללות את האופי הדמוקרטי של המדינה, או מסיתות לגזענות. ועדת הבחירות המרכזית פסלה את רשימתו של מאיר כהנא, שבחירתו לכנסת לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה גרמה לדאגה והייתה מקור לפרובוקציות ולסכסוכים עם המיעוט הערבי. בנוסף, הוגשה בקשה לפסילת הרשימה המתקדמת לשלום, רשימה ערבית-יהודית קיצונית בהשתתפות אנשי שמאל כמוחמד מיעארי, מתי פלד ואורי אבנרי, אך הבקשה נדחתה ברוב של 20 מול 19 מחברי הוועדה.

רשימת כ"ך ערערה לבית המשפט העליון. בית המשפט דחה את טענת כ"ך בדבר פסלות הסעיף וקבע שיש לפרשו פרשנות מצמצמת ולהשתמש בו רק במקרים קיצוניים, אך הוא קבע שבמקרה זה הוכח שאכן הרשימה שוללת את אופיה הדמוקרטי של ישראל ומסיתה לגזענות גם לפי המבחנים המחמירים, ולכן יש לפסול אותה. בנוסף, רבע מחברי ועדת הבחירות המרכזית ערערו לבית המשפט העליון על ההחלטה לאשר את הרשימה המתקדמת לשלום, אך בית המשפט פסק (ברוב של שלושה שופטים מול שניים) שלא הובאו ראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות לכך שהרשימה שוללת את קיום מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

מפלגות חדשות התמודדו לראשונה על קולו של הבוחר. רחבעם זאבי הקים את תנועת מולדת והתמודד עמה לראשונה בבחירות אלו. צומת, תנועתו של רפאל איתן, פרשה מן התחיה והתמודדה בצורה עצמאית. באגף השמאלי של המפה התמודדה מפ"ם באופן עצמאי לראשונה מאז שנת 1969, ואילו במגזר החרדי התפצלה אגודת ישראל לשתי מפלגות, כאשר לראשונה תמך המחנה הליטאי במפלגה נפרדת - דגל התורה.

תעמולת המפלגות נסבה בעיקר בנוגע לאינתיפאדה. המערך הציע תוכנית 4 שנים להשגת שלום וביטחון (עם "גדר אלקטרונית" שתיצור חיץ בין ישראל והשטחים). הליכוד תקף את התוכנית ואת חברי המערך באמצעות הסיסמה "המערך רצ שמאלה", תוך כדי טענות שממשלת מערך לאחר הבחירות תיתמך בידי מפלגות קיצוניות שיגרמו לחזרה לקווי 67. אגודת ישראל ניסתה לחייב מצביעים להצביע עבורה באמצעות נדרים, דבר שגרם לרב עובדיה יוסף להופיע בתשדיר של ש"ס ולהתיר את כל הנדרים. מפלגת התחיה דרשה טיפול תקיף באינתיפאדה. ואילו מפ"ם התמקדה בנושא הכלכלי ודרשה תוכנית סוציאליסטית למשק.

אירוע חמור שאירע יום לפני הבחירות, היה, לדעת אחדים, בעל השפעה מכרעת על תוצאותיהן. בקבוק תבערה שנזרק על אוטובוס שעבר ביריחו, ב־30 באוקטובר 1988, הצית את האוטובוס וגרם למותם של אם ושלושת ילדיה; החייל דוד דלרוזה, אשר ניסה להצילם, נפטר לאחר חודשיים שבהם נלחם על חייו.

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות, שנערכו ב־1 בנובמבר 1988, נמנו 2,283,123 קולות כשרים מתוך 2,894,267 בעלי זכות הצבעה (אחוז הצבעה של 79.7%). אחוז החסימה עמד, בהתאמה, על כ־22,831 קולות. בבחירות הושגו התוצאות הבאות:

ראש הרשימה מספר מנדטים קולות באחוזים מספר הקולות שם הסיעה
יצחק שמיר 40 31.1 709,305 הליכוד
שמעון פרס 39 30.0 685,363 המערך
יצחק חיים פרץ 6 4.7 107,709 ש"ס
משה זאב פלדמן 5 4.5 102,714 אגודת ישראל
שולמית אלוני 5 4.3 97,513 רצ
אבנר חי שאקי 5 3.9 89,720 מפד"ל
מאיר וילנר 4 3.7 84,032 חד"ש
יובל נאמן 3 3.1 70,730 התחיה
יאיר צבן 3 2.5 56,345 מפ"ם
רפאל איתן 2 2.0 45,489 צומת
רחבעם זאבי 2 1.9 44,174 מולדת
אמנון רובינשטיין 2 1.7 39,538 שינוי
אברהם רביץ 2 1.5 34,279 דגל התורה
מוחמד מיעארי 1 1.5 33,695 הרשימה המתקדמת לשלום
עבד אלווהב דראושה 1 1.2 27,012 מד"ע
אבא גפן - 0.7 16,674 גמלאים
יהודה עמיטל - 0.7 15,783 מימד
טל נפתלי אורבך - 0.2 4,253 דרך ארץ
יעקב חסדאי - 0.2 4,182 תנועת לאו"ר
רפאל סוויסה - 0.1 3,222 התנועה למען חברה צודקת
שמעון בן שלמה - 0.1 2,947 ישי - יחד שבטי ישראל
רענן נעים - 0.1 2,838 תנועה למען המושבים
משה דואק - 0.1 1,654 תרשיש
דוד סנהי - 0.1 1,574 הכח השקט
בנצי קורן - 0.0 1,018 התנועה למען חיילים משוחררים
סאלם מנצורה - 0.0 909 התאחדות התימנים
ויקטור תייר - 0.0 446 אחדות - למען ויקטור תייר לכנסת

בחירות חוזרות נערכו ב-15 אפריל 1991 בשתי קלפיות, בבני ברק ורמת גן, לאחר שנתגלו בהן אי סדרים חמורים ומכיוון ש-34 קולות בלבד חסרו למפלגת התחיה לזכות במנדט הרביעי על חשבונה של דגל התורה, אך תוצאות הבחירות החוזרות לא שינו את חלוקת המנדטים‏[1].

לאחר הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכנסת השתים עשרה

על הנייר, זכה הליכוד בבחירות אלו. לליכוד, מפלגות הימין והדתיים, היה רוב של 65 מנדטים. אך יצחק שמיר נתקל בקשיים בהרכבת הממשלה. החרדים העלו דרישות קיצוניות, ושמיר חש בנוח במסגרת ממשלת אחדות לאומית. לבסוף התגבשה ממשלת אחדות בהנהגתו, שבה היה שמיר לראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, בעוד שמעון פרס היה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה, ואילו יצחק רבין כיהן כשר הביטחון.

ממשלה זו החזיקה מעמד כשנה וחצי, ונפלה בעקבות אירועי התרגיל המסריח - ניסיונו של שמעון פרס להקים ממשלת שמאל-דתיים צרה, אשר כשל.

המפלגות הדתיות והחרדיות התחזקו מאוד וש"ס הייתה לראשונה לשחקן משמעותי בזירה הפוליטית. מנהיגה הצעיר והכריזמטי אריה דרעי זכה לתפקיד שר הפנים לאחר הבחירות, והפך לגורם משמעותי ומשפיע בפוליטיקה הישראלית.

אל מול השינויים בזירה העולמית והמזרח-תיכונית, אשר יביאו במהלך השנים הקרובות לאירועים דרמטיים כנפילת הגוש המזרחי ועליית יהודי ברית המועצות, למלחמת המפרץ הראשונה ולועידת מדריד אשר בעקבותיה, העמיד הבוחר הישראלי ממשלה של המשכיות ושמירת הסטטוס קוו, ובראשה יצחק שמיר, אשר התנגד לכל שינוי ולכל תזוזה מדינית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Flag of Israel.svg מערכות בחירות בישראל
1949  •  1951  •  1955  •  1959  •  1961  •  1965  •  1969  •  1973  •  1977  •  1981  •  1984  •  1988  •  1992  •  1996  •  1999  •  2001  •  2003  •  2006  •  2009  •  2013  •  2015


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]