הבחירות לנשיאות ארצות הברית
.jpg)
הבחירות לנשיאות ארצות הברית מתקיימות אחת לארבע שנים, ברציפות מאז שנת 1792. מ 1845 הן מתקיימות תמיד ביום שלישי שבין ה-2 ל-8 בנובמבר. למעשה, באותו יום שלישי בחודש נובמבר מתקיימות בארצות הברית בחירות כלליות בכל שנה, ופעם בארבע שנים הבחירות הן גם לנשיאות. בשאר השנים הבחירות הן לסנאט (בכל שנה זוגית, לשליש מחברי הסנאט), לבית הנבחרים (בכל שנה זוגית), וכן לתפקידים של מושלי מדינות, בתי מחוקקים של המדינות, ותפקידים נוספים במדינות, טריטוריות וערים, לפי הצורך. בשנה שבה יש בחירות לנשיאות, מתמודדים במקביל זוגות של מתמודדים, האחד למשרת הנשיא והשני למשרה של סגנו. המצביעים בוחרים בזוג מתמודדים, שניהם מאותה המפלגה. אף על פי שבארצות הברית רשומות עשרות מפלגות (בבחירות לנשיאות של 2012 התמודדו מועמדים מעשרים מפלגות שונות ועוד עשרות עצמאיים) – החל משנת 1853, כיהנו רק נשיאים שהשתייכו לאחת משתי המפלגות הראשיות: המפלגה הרפובליקנית (18 נשיאים מאז 1853), והמפלגה הדמוקרטית (15 נשיאים).
למעשה המצביעים אינם בוחרים את הנשיא ואת סגנו באופן ישיר, אלא בוחרים בנציגים הנקראים "אלקטורים", אשר מתכנסים בחודש דצמבר כדי לבחור את הנשיא ואת סגנו. בגלל שיטת הבחירות המיוחדת לארצות הברית, שתפורט להלן, בבחירות של 2012, לדוגמה, היו רק לשישה זוגות מועמדים אפשרות תאורטית לנצח. השיטה גם מאפשרת תוצאה, הנחשבת בעיני רבים לבלתי-הוגנת, שבה נבחרים באופן חוקי נשיא וסגן-נשיא שקיבלו פחות קולות של מצביעים בספירה כלל-לאומית (שידועה כ-Popular Vote), מאשר קיבלו יריביהם. תוצאה זו אינה רק תאורטית, והיא קרתה חמש פעמים בהיסטוריה, ולאחרונה בשנת 2016; בכל חמשת המקרים, המועמד או המועמדת שהפסידו בבחירות, למרות שזכו ביותר קולות בספירה הכללית (לעיתים בהפרש של מיליונים אחדים) - השתייכו למפלגה הדמוקרטית.
שיטת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעת ייסוד ארצות הברית, רוב אזרחיה היו חקלאים בלתי משכילים, שלא הכירו את הליכי הבחירה והשלטון. על כן היו בין מנסחי החוקה של ארצות הברית שדרשו, שאת הנשיא יבחר הקונגרס, ואילו אחרים התעקשו על בחירה בידי האזרחים. הפשרה שהושגה ונוסחה בפרק השני לחוקה היא שהאזרחים יבחרו באלקטורים (בוחרים), שיתכנסו במדינות השונות ויבחרו את הנשיא ואת סגנו. מאז ועד היום, חבר האלקטורים (Electoral College) מתכנס בכל מדינה ובוחר את הנשיא ואת סגנו. הדרישה שבחירת האלקטורים תיערך באותו היום במדינות השונות, ולא במקום מרכזי, נועדה למנוע לחץ, הסתודדות, ומשא ומתן שישפיע על שיקול הדעת של האלקטורים.
בשנת 1792 קיבל הקונגרס חוק, הקובע שהבחירות לנשיאות תיערכנה בכל מדינה ביום שתבחר, אך לפחות 34 יום לפני מועד כינוס חבר האלקטורים בדצמבר, כדי שההודעה על תוצאות הבחירות לנשיאות תגיע בזמן לפני הכינוס. המדינות החליטו בדרך כלל על יום בתחילת נובמבר, מספיק זמן אחרי הקציר כדי לאפשר לחקלאים לאסוף את התבואה, אך גם מספיק זמן לפני בוא סערות החורף. בכינוס האלקטורים נבחרו גם בעלי תפקידים למשרות של מושלים, ראשי מחוזות ועוד. עם השתכללות אמצעי התקשורת, הרכבת והטלגרף, הגיעה ההודעה תוך מספר שעות, ולעיתים השפיעה על הבחירה של בעלי התפקידים האחרים. על כן בשנת 1845 נקבע, שהבחירות לכל בעלי התפקידים תיערכנה באותו היום, הוא מועד הבחירות לנשיאות. היום בשבוע נקבע ליום שלישי, כדי להבטיח שאיש לא ייאלץ לנסוע לקלפיות ביום ראשון, הוא יום התפילה בכנסיות, אם לא ירצה בכך. ההגדרה "ביום שלישי שאחרי יום שני הראשון של חודש נובמבר", שתוצאתה היא יום שלישי שבין ה-2 ל-8 בנובמבר, נועדה להבטיח שיום הבחירות לא יחול באחד בנובמבר, תאריך שבנסיבות מסוימות היה מגדיל את הפער בין יום הבחירות (יום שלישי הראשון של נובמבר) לבין יום כינוס האלקטורים ליותר מ-34 יום.
.jpg)
במערכות הבחירות הראשונות שאחרי קבלת החוקה, המועמדים לנשיא ולסגנו לא חברו יחד לפני הבחירות. במקום זאת, נקבע שהנשיא יהיה המועמד שקיבל את מרב קולות האלקטורים, ולפחות את מחציתם; כסגנו יכהן המועמד שהגיע במקום השני. ייתכן שהכוונה שעמדה מאחורי השיטה, הייתה שבמקרים רבים לא יצליחו האלקטורים לבחור נשיא וסגן נשיא בהתאם לכללים, וכך ייקרא הקונגרס להכריע. בהתאם לפרשנות זאת, התכוונו מנסחי החוקה שהאלקטורים בסך הכל יסננו מספר קטן של מועמדים, שמהם יבחר הקונגרס את הנשיא ואת סגנו.
אולם במקביל להופעת המפלגות הפוליטיות הראשונות, החלו להיווצר במערכות הבחירות הבאות מצבים שנחשבו בלתי רצויים. במערכת הבחירות של 1796 נבחרו נשיא וסגן נשיא משתי מפלגות שונות. בבחירות הבאות ב-1800 מינתה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית של אותו זמן שני מועמדים לתפקיד נשיא וסגנו: את תומאס ג'פרסון ואת ארון בר; למרבה המבוכה, בהצבעת האלקטורים נוצר שוויון בין השניים, ובהתאם לחוקה, נדרש בית הנבחרים להכריע. כאן ציפתה למועמדים הפתעה, כאשר המועמד השלישי, מטעם המפלגה הפדרליסטית, תמך במועמד השני, בר. הבית קיים 35 סיבובי הצבעה ללא הכרעה, עד שבסיבוב ה-36 התערב מנהיג המפלגה הפדרליסטית, אלכסנדר המילטון, לטובת ג'פרסון והכריע את ההתמודדות. אנקדוטה היסטורית היא, שסופו של המילטון היה מוות מידיו של בר בדו-קרב שהוסכם ביניהם, כתוצאה מסכסוך ארוך ביניהם.
הצבעת נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשים קיבלו את הזכות להצביע בבחירות כלשהן לראשונה בשנת 1869, בוויומינג, אז טריטוריה ולא חברה באיחוד. כאשר התקבלה וויומינג כמדינה, בשנת 1890, זכות הבחירה לנשים היה תנאי שלה להצטרפות. בשנת 1893, מדינת קולורדו הייתה המדינה הראשונה באיחוד שהעניקה לנשים זכות בחירה. הבחירות של 1920 היו הראשונות בהיסטוריה של ארצות הברית, בהן ניתנה זכות הבחירה לנשים בכל המדינות, אז 48 במספר.
למרות הזמן שחלף מאז, מעולם לא נבחרה אישה למשרת נשיאה בארצות הברית, אם כי בשנת 2016 התמודדה הילרי קלינטון. בשנת 2020 נבחרה קמלה האריס לאישה הראשונה בתפקיד סגנית נשיא ארצות הברית.
פרטי שיטת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבחירות לנשיאות מתקיימות במסגרת חמישים המדינות ומחוז קולומביה, וחלק מפרטי הנוהל משתנים ממדינה למדינה. על כן התהליך כולו מורכב למדי. תושבי הטריטוריות האמריקאיות, כמו: פוארטו ריקו, גואם, איי הבתולה של ארצות הברית, אינם רשאים להצביע בבחירות.
כל מדינה בוחרת אלקטורים, שיצביעו בשם האזרחים בעת כינוס חבר האלקטורים. כל מדינה רשאית לבחור את השיטה שבה ייבחרו האלקטורים. רשמית, לא קיים חוק פדרלי שמחייב אלקטור לבחור במועמד מסוים, אולם בכמחצית מהמדינות יש חוקים המחייבים זאת; וגם במדינות שבהן אין חיוב כזה, כל אלקטור בוחר רק את המועמדים שלשמם הוא נבחר[דרושה הבהרה]. יוצאי הדופן לכלל הזה הם נדירים, ומעולם לא גרמו לשינוי תוצאה של בחירות לנשיאות.
ערך מורחב – חבר האלקטורים
מספר האלקטורים נבחר בקפידה, כדי לשרת מספר מטרות. הכלל הנוהג היום, והקיים מאז 1972, קובע שמספר האלקטורים של כל מדינה שווה למספר נציגיה בקונגרס. כלומר: שני אלקטורים כנגד שני הסנטורים שיש לכל מדינה; ועוד אלקטורים כמספר נציגיה בבית הנבחרים, שפרופורציוני לגודל האוכלוסייה בכל מדינה. למחוז קולומביה אין נציגים בסנאט, אך יש לה מספר אלקטורים כמו למדינה באותו הגודל – 3 אלקטורים. על פי כלל זה, מספר האלקטורים כיום (2020) הוא 538. הכלל הזה מבטיח מספר אלקטורים שהוא בערך מתכונתי לגודל האוכלוסייה, ובכך עונה על הדרישה לייצוג יחסי של האזרחים; אולם הוא גם מעניק משקל יתר למדינות הקטנות ביחס לגדולות באוכלוסייתן, בכוונה, כדי שכוחן לא יאבד באופן מעשי אל מול המדינות הגדולות.
ברוב הגדול של המדינות (48 מתוך 50), זוג המועמדים שזכה ברוב יחסי של קולות האזרחים זוכה בכל האלקטורים המוקצים לאותה מדינה, שיטה המכונה "טופס כללי" (General Ticket), או בעגה "המנצח גורף את כל הקופה" (Winner Takes it All). רק במדינות נברסקה ומיין שני אלקטורים ניתנים למנצח, והשאר (כמחצית מהאלקטורים במדינות אלה) מתחלקים באופן יחסי. השיטה הזאת נועדה להקטין את הסיכוי של תוצאה צמודה או אפילו תיקו בין שני זוגות מועמדים, ובכך למנוע את המצב הבלתי רצוי כיום, שהקונגרס נדרש להכריע (בימיה הראשונים של ארצות הברית, בחירה על ידי הקונגרס הייתה אפילו רצויה בעיני חלק מהמייסדים). אולם חסרונה של השיטה הוא, שייתכן מצב שבו מנצח זוג מועמדים שקיבל פחות קולות בספירה הכללית (ה-Popular Vote) מהזוג המפסיד. המצב הנדיר הזה אכן התרחש רק חמש פעמים, בבחירות של 1824, 1876, 1888, 2000 ו-2016.
בעקבות הקושי לבחור נשיא, התקבל התיקון ה-12 לחוקה, שקובע כי האלקטורים יצביעו בנפרד לנשיא ולסגן הנשיא, כך שיהיה ברור מראש מי מהמועמדים מיועד לכל משרה.
שיטות ההצבעה בבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לצד הליך הצבעה סטנדרטי (ידוע גם כהליך הצבעה מסורתי), כלומר הצבעה ביום הבחירות בקלפי שהאזרח רשום אליה, יש בארצות הברית מגוון הליכי הצבעה לא סטנדרטיים. את הליכי ההצבעה הלא סטנדרטיים נהוג לחלק לשלושה סוגים עיקריים – הצבעה מוקדמת, הצבעת נפקדים והצבעה בדואר.
בשונה מרוב הדמוקרטיות בעולם, בארצות הברית אין מנגנון בחירות מרכזי אחד. הואיל ומדובר בפדרציה יש לכל מדינה עצמאות רבה בקביעת כללי ההצבעה בבחירות בתחומה. לכן, יש הבדלים ניכרים בהליכי ההצבעה הלא סטנדרטיים בין מדינה למדינה ולעיתים גם בתוך אזורים שונים במדינה עצמה וההיסטוריה של התפתחות הליכי ההצבעה הלא סטנדרטיים שונה ממדינה למדינה.
הצבעה בקלפי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך שבעת העשורים הראשונים לקיומה של ארצות הברית, הבחירות נמשכו מספר ימים וזאת כדי לאפשר לאזרחים מהאזור הכפרי להגיע לערים ולבתי המשפט המחוזיים שם היה נהוג להצביע. בשנת 1845 הממשל הפדרלי קבע יום בחירות אחד אחיד בכל מדינות ארצות הברית. יום הבחירות נקבע למועד קבוע – יום השלישי שבא אחרי יום השני הראשון בנובמבר. הממשל הפדרלי קבע רק יום אחד לבחירות כדי למנוע מאזרחים לעבור בין מדינה למדינה וכך להצביע יותר מפעם אחת.
במדינות רבות, ובהן ניו יורק, ניו ג'רזי, הוואי, קנטקי ואוהיו, נחשב יום הבחירות כיום שבתון. במדינות אחרות, אך לא בכולן, ניתנת לעובדים הזכות לצאת על חשבון זמן העבודה ולהצביע. ציר בית הנבחרים מטעם המפלגה הדמוקרטית, ג'ון קונירס, הציע להפוך את יום הבחירות לחג לאומי, בשם יום הדמוקרטיה. על פי ההצעה, בכל יום בחירות פדרלי יהנו העובדים מפגרה, כדי לאפשר להם להצביע, לאייש נקודות קלפי, ולהגביר את המודעות לדמוקרטיה.
הצבעה מרחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבעה מרחוק היא הליך בו אנשים שלא יכולים להצביע בקלפי אליו הם רשומים מצביעים באופן אחר. בשיטה זו, האזרח מצביע בקלפי אחרת מזו שהוא רשום אליה, או בקלפי ייעודית, או בהצבעה בדואר, או בהצבעה באמצעות שליח, או בהצבעה מקוונת. הצבעה מרחוק מיועדת לאזרחים שלא יכולים להגיע לקלפי אליו הם רשומים, כגון חיילים בשירות פעיל, סגל דיפלומטי, ימאים, אזרחים החיים מחוץ למדינתם, ולאזרחים שמתקשים להגיע לקלפי אליו הם רשומים, כגון פצועים, חולים ונכים.
הצבעה מרחוק הונהגה בארצות הברית לראשונה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. אדווין סטנטון, מזכיר המלחמה בממשלו של אברהם לינקולן, הגה את הרעיון ליצור מנגנון הצבעה מרחוק לבחירות לנשיאות של 1864, כדי לאפשר לחיילים הנמצאים רחוק מביתם להצביע בבחירות. חידוש זה השתלם ללינקולן הרפובליקני, שהצליח בעזרת קולות החיילים להביס את יריבו הדמוקרטי, ג'ורג' מקללן.
ב-1896 הייתה ורמונט המדינה הראשונה שאפשרה הצבעה מרחוק גם לאזרחים. עד אמצע המאה ה-20, רוב מדינות ארצות הברית אימצו סוג כלשהו של הצבעה מרחוק – לאנשי צבא ולאזרחים.
הצבעה מרחוק בארצות הברית נחלקת לשני תתי סוגים: הצבעה מרחוק "מגבילה" ,והצבעה מרחוק "ליברלית".בשיטה המגבילה חייב המצביע להצהיר מראש על אחת ממספר סיבות מוגדרות כדי להיות זכאי להצביע בשיטה זו. בשיטה הליברלית, הידועה יותר כ-No Excuse או כ-No Fault, המצביע אינו חייב לנמק את רצונו להצביעה בשיטה זו. קליפורניה הייתה המדינה הראשונה שאפשרה הצבעה מרחוק ליברלית, בבחירות האמצע של 1978.
בשנת 1986 עבר חוק פדרלי להסדרת הצבעה מרחוק – The Uniformed and Overseas Citizens Absentee Voting Act (UOCAVA) (אנ'). החוק הסדיר הצבעה של כוחות הצבא, הימאים בצי הסוחר, עובדים בממשל הפדרלי המוצבים מחוץ לארצות הברית, ואזרחים אמריקאים החיים מחוץ לארצות הברית.
בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 החלו מדינות ארצות הברית להתנסות בסוגים נוספים של הליכי הצבעה לא סטנדרטיים, בנוסף להצבעה מרחוק. כך למשל, מספר מדינות הוסיפו הליך הצבעה מרחוק, בה ויתרו על דרישת המגורים ודרישה לציין סיבה מוגדרת.
הגדלת הנגישות של ההצבעה מרחוק, נתפסת בעיני רבים כדרך מהותית לשיפור כמות המצביעים במערכות בחירות.
הצבעה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבעה מוקדמת היא הליך נוחות בו אנשים שלא יכולים להצביע ביום הבחירות המיועד או שלא נוח להם להצביע ביום זה, מצביעים במהלך תקופה מוגדרת מראש לפני הבחירות.
במשך שבעת העשורים הראשונים לקיומה של ארצות הברית, הבחירות נמשכו מספר ימים וזאת כדי לאפשר לאזרחים מהאזור הכפרי להגיע לערים ולבתי המשפט המחוזיים שם היה נהוג להצביע. בשנת 1845 הממשל הפדרלי קבע יום בחירות אחד אחיד בכל מדינות ארצות הברית. יום הבחירות נקבע למועד קבוע – יום השלישי שבא אחרי יום השני הראשון בנובמבר. הממשל הפדרלי קבע רק יום אחד לבחירות כדי למנוע מאזרחים לעבור בין מדינה למדינה וכך להצביע יותר מפעם אחת.
בארבעת העשורים האחרונים התווספו הליכי הצבעה לא סטנדרטיים שונים ומגוונים להצבעת הנפקדים הקלאסית הקיימת מאז מלחמת האזרחים, ביניהם הצבעה מוקדמת.
הצבעה מוקדמת בארצות הברית יכולה להתבצע דרך הדואר, או באתרי הצבעה ייעודיים. בחלק מהמדינות נהוג למקם אתרי הצבעה ייעודיים להצבעה מוקדמת בסופרמרקטים ובמרכזי קניות, כדי להקל עוד יותר על המצביעים.
הצבעה מוקדמת מותרת ב-31 מהמדינות ללא צורך בסיבה, ואסורה ב-16 מהן. ב-3 מהמדינות ניתן להצביע הצבעה מוקדמת מנומקת.
מספר המצביעים בהליכי הצבעה לא סטנדרטיים גדל בהתמדה. כך, למשל, רק אחוז חד ספרתי מכלל המצביעים הצביע בהצבעה מוקדמת במהלך המאה ה-20 אך בשנת 2000 זינק שיעור המצביעים בהצבעה מוקדמת ל-16% מכלל המצביעים.
בבחירות 2004 ניצלו 22% מהמצביעים את זכותם להצבעה מוקדמת.
בבחירות של 2012 כ-46 מיליון בוחרים – שליש מכלל הבוחרים – הצביעו בהליכי הצבעה לא סטנדרטיים. מחצית ממספר זה הצביעו בהצבעת נפקדים, כ-17 מיליון מצביעים הצביעו בהצבעה מוקדמת ויותר משישה מיליון מצביעים הצביעו דרך הדואר.
הצבעה בדואר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבעה בדואר היא הליך בו ההצבעה או לפחות חלק ממנה מתבצע באמצעות הדואר. פתקי ההצבעה והמעטפות מחולקים לאזרחים דרך הדואר, והם מחזירים את המעטפה דרך הדואר, דרך מרכזים ייעודיים, או דרך תיבת איסוף ייעודית.
הצבעה בדואר היא כל הליך הצבעה בו רשות הדואר של ארצות הברית ממלאת תפקיד בפרוצדורה של ההצבעה. כאמור, בהצבעת נפקדים ובהצבעה מוקדמת ניתן להצביע דרך הדואר, אך אפשר להצביע בהליכים אלו גם בדרכים אחרות. על כל פנים, כל מדינות ארצות הברית מתירות להצביע הצבעת נפקדים דרך הדואר. בהליך הצבעה כללי בדואר מקבלים כל המצביעים הרשומים במדינה את פתקי ההצבעה ואת מעטפות ההצבעה בדואר בשבועות לפני הבחירות. המצביעים יכולים לשלוח חזרה את המעטפות עם הצבעתם בדואר, או להפקיד אותן בתיבות איסוף ייעודיות (Drop Box) או להביא אותם לאתרים איסוף ייעודיים.
מ-1981 ואילך התנסתה אורגון בהליך הצבעה בדואר לכלל האוכלוסייה (all-mail) – בתחילה בבחירות מקומיות, ואז בבחירות פדרליות – ובשנת 2000 הייתה המדינה הראשונה להנהיג הליך הצבעה בדואר לכלל האוכלוסייה בבחירות לנשיאות. בשנת 2011 מדינת וושינגטון אימצה את הליך all-mail, קולורדו בשנת 2013, ולאחר מכן אימצו הליך זה גם יוטה, הוואי והבירה וושינגטון די.סי.. לצד הליך ההצבעה בדואר, עדיין אפשר להצביע במדינות אלו גם בהליך הצבעה המסורתית בקלפי.
בבחירות של 2012 כ-46 מיליון בוחרים – שליש מכלל הבוחרים – הצביעו בהליכי הצבעה לא סטנדרטיים. מחצית ממספר זה הצביעו בהצבעת נפקדים, כ-17 מיליון מצביעים הצביעו בהצבעה מוקדמת ויותר משישה מיליון מצביעים הצביעו דרך הדואר.
בבחירות לנשיאות ארצות הברית של שנת 2016 כ-33 מיליון מצביעים הצביעו באמצעות הדואר (כרבע מכל המצביעים).[1]
בארצות הברית הבוחרים רשאים להצביע מוקדם יותר או להצביע בדואר. ברוב האזורים בארצות הברית המצביעים אינם נדרשים לספק סיבה מיוחדת שתאפשר להם לעשות זאת.[2]
האפשרות להצביע בדואר קיימת כיום הן במדינות עם רוב רפובליקני והן במדינות עם רוב דמוקרטי[3],
אף על פי כן, הנושא הפך שנוי במחלוקת במהלך מערכת הבחירות לנשיאות של שנת 2020. הזמינות של האפשרות להצביע בדואר הוכחה כדרך להגדלת אחוזי ההצבעה בקרב הציבור האמריקני.[4][5]
מספר האמריקנים שהצביעו מוקדם יותר ובדואר הגיע לשיא ב-2020 בשל מגפת הקורונה.[6]
אחרי הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום שני שבין ה-13 ל-19 בחודש דצמבר מתכנס חבר האלקטורים, כל קבוצה במדינתה, כדי לבחור את הנשיא ואת סגנו. פתקי ההצבעה נשלחים במעטפות חתומות אל הקונגרס שבוושינגטון הבירה. בכינוס מיוחד ומשותף של שני הבתים, בית הנבחרים והסנאט, שנערך ב-6 בינואר, נפתחות המעטפות במעמד נשיא הסנאט, הוא סגן נשיא ארצות הברית המכהן, ויושב ראש בית הנבחרים. אם מועמד זוכה ברוב מוחלט של האלקטורים (כלומר לפחות מחצית האלקטורים ועוד אחד, מספר שעומד כיום על 270), הוא מוכרז כמנצח. במקרה שאין מועמד שקיבל את מספר האלקטורים המינימלי, אם מפני שיש יותר משני מועמדים לתפקיד, ואם בגלל שוויון בין שני מועמדים, ההכרעה עוברת לקונגרס. בית הנבחרים בוחר את הנשיא מבין שלושת המועמדים המובילים, ואילו הסנאט בוחר את סגן הנשיא מבין שני המועמדים המובילים. בבחירת הנשיא בידי בית הנבחרים, המשקל המוענק לכל מדינה הוא קול אחד בלבד, ואילו בבחירת סגן הנשיא מצביעים כל הסנאטורים, בהם יש שני נציגים לכל מדינה. בכל ההיסטוריה של ארצות הברית, נדרש בית הנבחרים לבחור נשיא רק פעמיים, והסנאט נדרש לבחור את הסגן רק פעם אחת; כל המקרים קרו במאה ה-19.
בעקבות ההכרזה על המנצחים בבחירות, מתקיים טקס השבעתם ב-20 בינואר, ואז הם מתמנים לנשיא ולסגן נשיא באופן רשמי.
השינוי במועד כניסת הנשיא לתפקידו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשכונן הליך הבחירות, בסוף המאה ה-18, נקבע שהנשיא ייכנס לתפקידו בחודש מרץ של השנה שלאחר שנת הבחירות. לכך היו מספר סיבות:
- לשם ספירת הקולות ופרסום תוצאות הבחירות נדרש זמן רב. באמריקה של סוף המאה ה-18 ורוב המאה ה-19, הדרכים בחלק גדול מהקהילות היו משובשות והתחבורה הייתה איטית. רכבות נכנסו לשימוש רק במחצית המאה ה-19, בעיקר ממלחמת האזרחים (1861 ואילך). לאחר ספירת הקולות היה צורך לשלוח את התוצאות לוושינגטון, והדבר עשוי היה להימשך זמן רב נוסף, בעיקר לאור גשמי החורף וכן הצפות היו עלולות להקשות על הגעת השליחים נושאי התוצאות לוושינגטון.
- כאמור לעיל, תוצאות הבחירות אינן מצביעות על נשיא נבחר אלא על זהות חבר האלקטורים המורכב מהאלקטורים שנבחרו בכל מדינה, מטעם כל מפלגה, לשם בחירת הנשיא. לאחר סיכום התוצאות, היה צורך לשלוח הודעות לאלקטורים הנבחרים ולזמנם לוושינגטון כדי להצביע בבחירות לנשיאות.
- לאחר שהתקבלה הכרעה - ולעיתים, כאמור, נדרשו כמה סבבי הצבעה כדי לבחור - היה צורך להודיע לנשיא הנבחר על בחירתו. אז היה הנשיא הנבחר צריך למכור או להשכיר את ביתו ורכושו, להודיע לשותפיו, למעסיקיו וללקוחותיו על הפסקת עבודתו ולארגן העברה של חלק מרכושו לוושינגטון. ההודעה לנשיא נמסרה בחודשי החורף - בינואר, בדרך כלל - ולכן היה לעיתים צורך לחכות עד מרץ והפשרת השלגים כדי שהנשיא הנבחר יוכל להגיע לוושינגטון ולהחליף את הנשיא היוצא.
לאור התפתחות אמצעי התקשורת, שאפשרו סיכום תוצאות הבחירות במהירות והעברת ההודעה עליהן במהירות, ולאור השיפור בדרכי התחבורה - בעיקר הרכבת אך גם המטוס - התקבל בשנת 1933 התיקון ה-20 לחוקת ארצות הברית, שקיצר תקופה זו שבין הבחירות לבין השבעת הנשיא הנבחר, מארבעה חודשים לחודשיים, וקבע את מועד השבעת הנשיא הנבחר ל-20 בינואר של השנה שלאחר הבחירות.
כיום ניתן לדעת בוודאות את תוצאות הבחירות כבר מספר ימים אחרי יום הבחירות, מבלי לחכות לספירה הרשמית של קולות האלקטורים. זאת מכיוון שהצבעתו של אלקטור למועמד אחר מזה שלשמו הוא נבחר היא נדירה מאוד, ונושאת סנקציות בכמחצית ממדינות האיחוד. על כן, מוכרזים המנצחים באופן לא רשמי באמצעי התקשורת כבר סמוך ליום ההצבעה. מאותו יום ועד יום ההשבעה, מכונה המועמד לנשיאות שניצח "הנשיא הנבחר," (President Elect), למעט במקרים שהמנצח הוא הנשיא המכהן, שנבחר לכהונה שנייה. על פי חוקת ארצות הברית, נשיא יכול להיבחר לשתי כהונות בלבד.
פרנקלין דלאנו רוזוולט היה היחיד מכל נשיאי ארצות הברית שנבחר למשרה הרמה ארבע פעמים ברציפות, דבר שהביא לתיקון ה-22 לחוקה; תיקון זה מגביל את כהונתו של אדם כנשיא ארצות הברית לשתי קדנציות, אלא אם השלים קודם לכן תקופת כהונה של נשיא שנפטר או התפטר, במשך פחות משנתיים.
מערכות הבחירות לנשיאות ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
השוואה לבחירות כלליות אחרות בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שנה | 2020 | 2021 | 2022 | 2023 | 2024 |
|---|---|---|---|---|---|
| סוג | נשיאות | - | אמצע הכהונה | - | נשיאות |
| נשיא | כן | לא | לא | לא | כן |
| סנאט | קבוצה 2 (33 מושבים)[7] | לא | קבוצה 3 (34 מושבים) | לא | קבוצה 1 (33 מושבים) |
| בית הנבחרים | כל 435 המושבים | לא | כל 435 המושבים | לא | כל 435 המושבים |
| מושל | 11 מדינות, 2 טריטוריות
דלאוור, אינדיאנה, מונטנה, ניו המפשייר, קרוליינה הצפונית, דקוטה הצפונית, יוטה, ורמונט, וושינגטון, מערב וירג'יניה, סמואה האמריקנית, פוארטו ריקו |
2 מדינות | 36 מדינות, 3 טריטוריות ומחוז קולומביה
אלבמה, אלסקה, אריזונה, ארקנסו, קליפורניה, קולורדו, קונטיקט, פלורידה, ג'ורג'יה, הוואי, איידהו, אילינוי, איווה, קנזס, מיין, מרילנד, מסצ'וסטס, מישיגן, מינסוטה, נברסקה, נבדה, ניו המפשייר, ניו מקסיקו, ניו יורק, אוהיו, אוקלהומה, אורגון, פנסילבניה, רוד איילנד, קרוליינה הדרומית, דקוטה הדרומית, טנסי, טקסס, ורמונט, ויסקונסין, ויומינג, גואם, איי מריאנה הצפוניים, איי הבתולה של ארצות הברית |
3 מדינות | 11 מדינות, 2 טריטוריות
דלאוור, אינדיאנה, מונטנה, ניו המפשייר, קרוליינה הצפונית, דקוטה הצפונית, יוטה, ורמונט, וושינגטון, מערב וירג'יניה, סמואה האמריקנית, פוארטו ריקו |
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
ספר: הבחירות לנשיאות ארצות הברית |
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.
| |
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מצפן הבחירות
- בחירות בארצות הברית
- FairVote.org
- סטטיסטיקות בחירות בארצות הברית: מדריך משאבים מספריית הקונגרס
- סטטיסטיקות בחירות
בלומברג, המדריך המלא: כך בוחרים נשיא/ה בארה"ב, באתר TheMarker, 6 בנובמבר 2016- גיל טרוי, הקול היהודי: כוח פוליטי וזהות בבחירות לנשיאות ארצות הברית, באתר תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית, ספטמבר 2016
- ניסים סופר, מלינקולן ועד טראמפ – על הליכי הצבעה לא סטנדרטיים בבחירות בארצות הברית, באתר "דיומא", 10 בנובמבר 2020
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Corse, Alexa; McMillan, Robert (23 במאי 2020). "Voting by Mail in November? States Need to Prepare Now". Wall Street Journal (באנגלית אמריקאית). ISSN 0099-9660. נבדק ב-2020-06-02.
{{cite news}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - ^ "Voting Outside the Polling Place: Absentee, All-Mail and other Voting at Home Options". www.ncsl.org. נבדק ב-2020-07-02.
- ^ Wines, Michael (2020-05-25). "Which Party Would Benefit Most From Voting by Mail? It's Complicated". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-05-28.
- ^ Hill, Charlotte; Grumbach, Jacob; Bonica, Adam; Jefferson, Hakeem (2020). "We Should Never Have to Vote in Person Again". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-05-17.
{{cite news}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - ^ Thompson, Daniel M.; Wu, Jennifer A.; Yoder, Jesse; Hall, Andrew B. (2020-06-09). "Universal vote-by-mail has no impact on partisan turnout or vote share". Proceedings of the National Academy of Sciences (באנגלית). 117 (25): 14052–14056. doi:10.1073/pnas.2007249117. ISSN 0027-8424.
- ^ Gamio, Lazaro; Keefe, John; Lu, Denise (2020-09-22). "Tracking Absentee Votes in the 2020 Election". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-09-23.
- ^ בקבוצה 2 של הסנאט יש 33 מושבים אך בבחירות בשנת 2020 התקיימו בחירות מיוחדות גם במדינות אריזונה וג'ורג'יה ולכן התמודדו על 35 מושבים
| הבחירות לנשיאות ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
