הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1896

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלוקת האלקטורים לפי מדינה

בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1896, ויליאם מקינלי הרפובליקני ניצח את ויליאם ג'נינגס ברייאן הדמוקרטי במסע בחירות שנחשב, על ידי היסטוריונים, כאחד מהדרמטיים ביותר בהיסטורית הבחירות האמריקנית.

מסע הבחירות נחשב על ידי פרשנים פוליטיים ל"היערכות מחדש", שסיימה את המערכת המפלגתית השלישית והתחילה את עידן המערכת המפלגתית הרביעית. מקינלי יצר קואליציה שייצגה אנשי עסקים, עובדים מקצועיים, עובדי מפעל מוכשרים וחקלאים משגשגים. הוא היה חזק מאוד בצפון-מזרח המדינה, בצפון המערב התיכון ובחוף המערבי. ברייאן היה מועמד הדמוקרטים, הפופוליסטים ורפובליקני הכסף. הוא היה חזק בדרום, במערב התיכון הכפרי ובמדינות הרי הרוקי.

סוגיות כלכליות כמו בימטאליזם, תקן הזהב, כסף חופשי ומכסי המגן היו הנושאים השולטים במערכת הבחירות. מנהל מסע הבחירות הרפובליקני, מארק האנה, השתמש בשיטות קמפיין מודרניות והצליח להשיג תקציב גדול של 3.5 מיליון דולר. הגירוש של "דמוקרטי הבורבון" מהמפלגה הדמוקרטית (האגף הפרו-עסקי של המפלגה, שיוצג על ידי הנשיא היוצא גרובר קליבלנד), הכינה את הקרקע לשליטה רפובליקנית של 16 שנים בבית הלבן, שהסתיימה רק בפיצול הרפובליקני של 1912, שגרם לבחירתו של וודרו ווילסון הדמוקרט. למרות שברייאן הפסיד בבחירות, קואליציית ה"אאוטסיידרים" שלו המשיכה לשלוט במפלגה הדמוקרטית גם במאה העשרים, ומילאה תפקיד מפתח בתוכניות הכלכליות של וודרו ווילסון, פרנקלין דלאנו רוזוולט ולינדון ג'ונסון. מקינלי ניצח בבחירות, והמדיניות שלו לקידום פלורליזם, צמיחה תעשייתית ותקן הזהב קבעו את סדר היום הלאומי למשך כ-20 שנים הבאות.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים רפובליקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת בחירות רפובליקנית

כמו ב1876 וב1880, הרפובליקנים חפרו עמוק בתוך מאגר הכישרונות שלהם, והגיעו אל המשרד של מושל אוהיו, ובחרו בוויליאם מקינלי כמועמדם לנשיאות, ובגארט הוברט כמועמד לתפקיד סגן הנשיא. עם מצע שקרא לתמיכה חזקה בתקן הזהב, המון רפובליקנים מהמערב יצאו מהאסיפה בסנט לואיס ויצרו את מפלגת הכסף הלאומית, שתמכה בדמוקרטים.

מנהל מסע הבחירות של מקינלי, איש עסקים עשיר מאוהיו בשם מארק האנה, ביקר אצל בעלים של עסקים גדולים ובנקים חשובים לאחר האסיפה כדי לאסוף תרומות לקמפיין. מכיוון שרוב אנשי העסקים והבנקאים פחדו מהפופוליזם של ברייאן ומהתנגדותו לתקן הזהב, להאנה לא היה קושי לגייס סכומים עצומים של כסף. האנה הצליח לגייס 3.5 מיליון דולר (שווה ל-3 מיליארד היום), סכום עצום באותה עת. מקינלי היה ותיק מלחמת האזרחים האמריקנית האחרון שנבחר להיות מועמד לנשיאות על ידי מפלגה מרכזית.

מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון
גארט הוברט 523.5
הנרי אוונס 287.5
מורגן בולקלי 39
ג'יימס וולקר 24
צ'ארלס ליפיט 8
תומאס ריד 3
צ'אנסי דפיו 3
ג'ון ת'ורסטון 2
פרדריק גרנט 2
לוי פ. מורטון 1

מועמדים דמוקרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויליאם ג'נינגס ברייאן, חבר קונגרס לשעבר מנברסקה
  • ריצ'רד בלנד, חבר קונגרס לשעבר ממיזורי
  • רוברט פטיסון, מושל לשעבר מפנסילבניה
  • הוראס בויס, מושל לשעבר מאיווה
  • ג'וזף בלאקבורן, סנאטור לשעבר מקנטקי
  • ג'ון מקלין, בעלים לשעבר של עיתון מאוהיו
כרזת בחירות דמוקרטית

חודש אחד לאחר שמקינלי נבחר להיות המועמד הרפובליקני, תומכי הכסף החופשי השתלטו על האסיפה הדמוקרטית בשיקגו. רוב הצירים הדרומיים והמערביים היו מחויבים לרעיונות הכסף החופשי (התרת תשלום חובות בכסף) של המפלגה הפופוליסטית. האסיפה גינתה את מדיניות תקן הזהב של הנשיא קליבלנד ואז גינתה את קליבלנד עצמו. אך זה השאיר את האסיפה בבעיה: לא היה יורש לקליבלנד.

עורך דין, איש קונגרס לשעבר ומועמד שלא הצליח להיבחר לסנאט בשם ויליאם ג'נינגס ברייאן מילא את החור. ברייאן, נואם מעולה, הגיע מנברסקה והיה ידוע בתור דובר בולט של מיליוני אמריקנים כפריים שעדיין סבלו מהשפל הכלכלי לאחר קריסת הבורסה. באסיפה הדמוקרטית, ברייאן נאם נאום שהמון היסטוריונים מחשיבים לאחד מהנאומים הפוליטיים הגדולים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, נאום "צלב הזהב". בנאום, ברייאן הציע הגנה לחקלאים ולעובדי המפעל שהתקשו לשרוד את השפל, והוא תקף את מנהיגי ובעלי העסקים הגדולים, תוך כדי שהוא מאשים אותם ברוב השפל הכלכלי. הוא קרא לרפורמה במערכת המוניטרית, להפסקת תקן הזהב, והבטיח סיוע ממשלתי לחקלאים ואחרים שנפגעו מהשפל הכלכלי. הנאום של ברייאן היה כל כך דרמטי עד כדי כך שאחרי שהוא סיים, כמה צירים נשאו אותו על כתפיהם מסביב לאולם האסיפה. הנאום גם איחד את הצירים ונתן לברייאן את המועמדות. ארתור סוול, בונה ספינות עשיר ממיין, נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא. הצירים חשבו שהעושר של סוול יעזור להם לשלם על מסע הבחירות. בגיל 36, ברייאן היה מבוגר רק בשנה מהגיל המינימלי שנשיא היה צריך להיות בו. ברייאן היה ונשאר האיש הצעיר ביותר שהיה מועמד לנשיאות מטעם מפלגה גדולה.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני סיבוב שלישי סיבוב רביעי סיבוב חמישי
ויליאם ג'נינגס ברייאן 137 197 219 280 652
ריצ'רד בלנד 235 281 291 241 11
רוברט פטיסון 97 100 97 97 95
ג'וזף בלאקבורן 82 41 27 27 0
הוראס בויס 67 37 36 33 0
ג'ון מקליין 54 53 54 46 0
קלוד מתיוס 37 34 34 36 0
אחרים 43 27 10 9 10
מועמד לנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני סיבוב שלישי סיבוב רביעי סיבוב חמישי
ארתור סוול 100 37 97 261 602
ג'וזף סיבלי 163 113 50 0 0
ג'ון מקליין 111 158 210 298 32
ג'ורג' וויליאמס 76 16 15 9 9
ריצ'רד בלנד 62 294 255 0 0
וולטר קלארק 50 22 22 46 22
ג'ון דניאל 11 1 6 54 36
אחרים 97 35 20 12 32

מועמדים מהמפלגה הדמוקרטית הלאומית (דמוקרטי הזהב)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמוקרטים שתמכו בתקן הזהב הגיבו למועמדותו של ברייאן בכעס, תסכול ויאוש. הם החליטו ליצור מפלגה שלישית, ואירגנו בחופזה אסיפה לאומית ב-24 ביולי, שם קיבלה המפלגה את השם "המפלגה הדמוקרטית הלאומית". פגישה באוגוסט קבעה שהמועמד ייבחר בספטמבר באינדיאנפוליס. המפלגה הציגה את עצמה בתור יורשת של תומאס ג'פרסון, אנדרו ג'קסון וגרובר קליבלנד.

צירים מ-41 מדינות הגיעו לאסיפה. קליבלנד סירב לנסות להיבחר שוב, ולכן ויליאם וילס נראה כמועמד המוביל אך הוא סירב להקריב את עצמו למען המפלגה. אז, כמעט כל ציר באסיפה בחר בג'ון פאלמר בתור מועמד לנשיאות. סימון בוקאנר ג'וניור, מושל לשעבר מקנטקי, נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא. קליבלנד הודיע על תמיכתו בפאלמר ולא בברייאן.

פאלמר נראה כמו מועמד טוב מלבד פגם אחד: בגיל 79, הוא היה מבוגר מדי כדי לשכנע מצביעים לקחת את מסע הבחירות ברצינות. אותו מקרה קרה לבוקאנר, בן ה-73. למרות זאת, הצמד השלים האחד את השני: הם נלחמו בצדדים שונים במלחמת האזרחים, והצוות שלהם הדגיש אחדות לאומית. בתור מושלים, כל אחד מהם קיבל מוניטין של שימוש בזכות הווטו שלו.

למרות גילם המתקדם, פאלמר ובוקאנר נאמו נאומים במקומות שונים, מה שהעניק להם כבוד מצד המפלגה.

למרות זאת, כמה דמוקרטים לאומיים ראו במפלגה רק כלי כדי למנוע את ניצחונו של ברייאן. המפלגה הדמוקרטית הלאומית אכן שיתפה פעולה עם הרפובליקנים שקיוו שהם יקחו מספיק קולות מברייאן. בסופו של דבר, המפלגה קיבלה 100,000 דולר מהרפובליקנים.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון לפני החילופים סיבוב ראשון אחרי החילופים
ג'ון פאלמר 757.5 769.5
אדוארד בראג 130.5 118.5

המפלגה הפופוליסטית ומועמדים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מפלגות שלישיות היו פעילות ב-1896. המפלגה הגדולה ביותר הייתה המפלגה הפופוליסטית. המפלגה נוצרה ב-1892, והם ייצגו את האינטרסים החקלאיים בדרום, במערב ובמערב התיכון הכפרי. ג'יימס וייבר, המועמד הפופוליסטי לנשיאות בשנת 1892, זכה ב-4 מדינות, וב-1894 הפופוליסטים השיגו ניצחונות בבחירות לקונגרס ולרשויות מחוקקות במספר מדינות בדרום ובמערב. ב-1896, הפופוליסטים האמינו שהם יכולים להחליף את הדמוקרטים בתור האופוזיציה הראשית לרפובליקנים. אך בחירתו של ברייאן, שהסכים עם מטרות ויעדים פופוליסטיים, הכניסה את המפלגה לדילמה. הם נקרעו בין הרצון לבחור מועמד משלהם ובין הרצון לתמוך בברייאן, ובסופו של דבר, מנהיגות המפלגה החליטה שמועמד נוסף רק יפצל את כוחות הרפורמה ויתן את הניצחון לרפובליקנים השמרנים. באסיפה הלאומית שלהם, הפופוליסטים בחרו בברייאן בתור המועמד שלהם, אך כדי להדגיש את עצמאותם, בחרו בתומאס ווטסון להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא. ברייאן קיבל בהתלהבות את המינוי, אך היה מעורפל בנוגע לבחירת ווטסון במקום סוול. בבחירות אלו, הפופוליסטים התחילו להתמזג עם המפלגה הדמוקרטית, ובתוך כמה מערכות בחירות, המפלגה נעלמה לגמרי. בקרב המפלגה היה פיצול בין אלו שתמכו בשיתוף פעולה עם הדמוקרטים ובין אלו שתמכו בשיתוף פעולה עם הרפובליקנים.

מפלגות שלישיות אחרות היו מפלגת העבודה הסוציאליסטית, מפלגת האיסור וגם מפלגת הכסף הרפובליקנית שתמכה בדמוקרטים.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמפיין הסתיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקול והגובה המרשימים של ברייאן הותירו רושם עמוק על רבים שנהרו לראות אותו נואם

הנושא המרכזי של מסע הבחירות בשנת 1896 כלל את השאלה הכלכלית הבאה: האם אמריקה תישאר עם תקן הזהב, כמו שמקינלי והרפובליקנים רצו, או שהכלכלה תעבור לרעיונות הכסף החופשי שברייאן והפופוליסטים הציעו?

ברייאן אמר שאם הכלכלה תנטוש את תקן הזהב ותגבה את הדולר בכסף ולא בזהב, יותר כסף מנייר יוכל להיכנס למחזור (סלוגן פופולארי של תומכי ברייאן היה "16 ל-1"- כלומר, שעל כל דולר אחד שמגובה בזהב, הממשלה תוכל להדפיס 16 דולרים מגובים בכסף). ברייאן ותומכיו טענו שה"כסף הקל" הזה יאפשר לחקלאים עניים בדרום ובמערב המדינה לצאת מחובות, ושאם יותר כסף יהיה במחזור, הכלכלה תצא מהשפל הכלכלי שנמשך מאז 1893.

מהצד השני, מקינלי והרפובליקנים טענו שתקן הזהב הוא חיוני לכלכלה האמריקנית, ושאם האומה תנטוש אותו, ערך הכסף ירד בחצי והאינפלציה תגאה. כדי לצחוק על מה שהיה, לדעתם, מדיניות כלכלית רדיקלית ולא חכמה מצד ברייאן, הרפובליקנים הדפיסו שטרות דולר מזויפים עם פניו של ברייאן, שהיה כתוב עליהם "באל נשים מבטחנו... בשביל 53 הסנטים האחרים" ובכך הדגימו את דעתם ששטר הדולר יהיה שווה רק 47 סנטים אם יהיה מגובה בכסף ולא בזהב.

המפלגה הרפובליקנית ניהלה קמפיין תקיף, והשתמשה ב-16 מיליון דולר לעומת מיליון לדמוקרטים (16 ל-1). כיוון שלברייאן לא היה תקציב, ברייאן החליט שהסיכוי הכי טוב בשבילו לזכות בבחירות היה לעשות מסע נאומים ברכבת; כך הוא יוכל לדבר אל המצביעים ישירות. ברייאן היה המועמד הנשיאותי הראשון שסייר במדינה ופגש מצביעים בעצמו. לפניו, זה נחשב לא מכובד שמועמד נשיאותי יראה בציבור לפני בחירות.

החידוש של אירוע כזה, יחד עם הרטוריקה של ברייאן ותשוקתו, גרמה לנוכחות גבוהה במיוחד בנאומים שלו. בכמה חלקים בדרום ובמערב, תומכי ברייאן קיבלו אותו במצעדים, נאומים והפגנות תמיכה פראיות. למרות שברייאן סייר ברוב האומה, הוא ריכז את מאמציו במיוחד במערב התיכון, כיוון שהאמין ששם תוכרע מערכת הבחירות. בתוך 100 ימים, ברייאן נאם מעל 500 נאומים למיליוני אנשים, עבר 18,000 מיילים בתוך 3 חודשים ונאם בפני כמעט 5 מיליון אנשים, הישג יוצא דופן באותה תקופה.

בניגוד לניסיונות של ברייאן, מקינלי החליט לערוך קמפיין מסורתי, ולנאום ממרפסת בייתו בקנטון, אוהיו. במקום שמקינלי ילך לראות את הבוחרים, מארק האנה הביא, באמצעות רכבת, אלפי מצביעים אל ביתו של מקינלי. אז מקינלי נאם ממרפסת ביתו. מקינלי אמר שהרפורמות הכלכליות והחברתיות של ברייאן הן איום רציני לכלכלת המדינה. כשהשפל הכלכלי לאחר קריסת הבורסה מסתיים, התמיכה במדיניות השמרנית יותר של מקינלי עלתה, ואילו המדיניות הרדיקלית של ברייאן התחילה לאבד מכוחה אצל חקלאים ועובדי מפעל במערב התיכון.

כדי להבטיח ניצחון, האנה שילם למספר נואמים רפובליקנים (כולל תיאודור רוזוולט) לסייר ברחבי המדינה ולהגיד שברייאן קיצוני ומסוכן. כמה בעלי מפעלים גדולים הכריזו שאם ברייאן יזכה בבחירות, המפעל ייסגר. מקינלי הרוויח ניצחון קרוב אך מוצק, כשהוא זוכה במזרח ובצפון-מזרח המדינה, כשברייאן הצליח במיוחד בקרב החקלאים בדרום, במערב ובמערב התיכון הכפרי. פלח ההצבעה הגרמני-אמריקני תמך במקינלי, שקיבל קולות ממעמד הביניים, עובדי המפעל המוכשרים, עובדי הרכבות, וחקלאים משגשגים. בספירת הקולות הכללית, המירוץ היה קרוב, כשמקינלי זוכה ב51% לעומת 47% של ברייאן. בחבר האלקטורים, מקינלי זכה ב-271 אלקטורים לעומת 176 לברייאן.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקינלי קיבל קצת יותר מ-7 מיליון קולות, וברייאן קצת פחות מ-6 מיליון וחצי. ההצבעה הייתה כל כך קרובה, עד שכל שינוי קטן יכל לשנות את התוצאה: אם דמוקרטי הזהב לא היו נוטשים את ברייאן, אם ברייאן היה מדבר יותר על יציבות הכסף, אם הייתה הגבלה משפטית לגבי הוצאת דיבה בעיתונות, אם הייתה הגבלה משפטית לגבי סכום הכסף שהיה מותר להוציא בקמפיין, ואם לרפובליקנים היה מנהל קמפיין פחות טוב.

הדמוקרטים הלאומיים לא זכו באף מדינה, אך הם פיצלו את הקול הדמוקרטי בכמה מדינות ועזרו למקינלי לזכות בקנטקי. אחוז הקולות שפאלמר השיג היה גבוה יותר מהפרש הניצחון של מקינלי. אך מקינלי היה זוכה בבחירות גם אם היה מפסיד בקנטקי.

לאחר היבחרו של מקינלי, כמה חברים במפלגת דמוקרטי הזהב ניסו להציג את הבחירות בתור ניצחון למפלגה שלהם. הם היו משוכנעים שתבוסתו של ברייאן תאפשר להם לזכות שוב במפלגה הדמוקרטית. הבחירות שינו את המפלגה הדמוקרטית, וגרמו לה לעבור שינוי: ממפלגה שתמכה בסחר חופשי, כסף יציב ומעורבות ממשלתית נמוכה, המפלגה הפכה למפלגה שייצגה את השכבות החלשות יותר.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
ויליאם מקינלי רפובליקנית אוהיו 271 גארט הוברט ניו ג'רזי 271
ויליאם ג'נינגס ברייאן דמוקרטית/פופוליסטית נברסקה 176 ארתור סוול מיין 149
תומאס ווטסון ג'ורג'יה 27
ג'ון פאלמר דמוקרטית לאומית אילינוי 0 סימון בוקאנר קנטקי 0
ג'ושוע לברינג האיסור מרילנד 0 הייל ג'ונסון אילינוי 0
צ'ארלס מאטשט העבודה הסוציאליסטית ניו יורק 0 מתיו מגווייר ניו ג'רזי 0
צ'ארלס בנטלי האיסור הלאומית נברסקה 0 ג'יימס סאות'גייט צפון קרוליינה 0


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 - 1792 - 1796 - 1800 - 1804 - 1808 - 1812 - 1816 - 1820 - 1824 - 1828 - 1832 - 1836 - 1840 - 1844 - 1848 - 1852 - 1856 - 1860 - 1864 - 1868 - 1872 - 1876 - 1880 - 1884 - 1888 - 1892 - 1896 - 1900 - 1904 - 1908 - 1912 - 1916 - 1920 - 1924 - 1928 - 1932 - 1936 - 1940 - 1944 - 1948 - 1952 - 1956 - 1960 - 1964 - 1968 - 1972 - 1976 - 1980 - 1984 - 1988 - 1992 - 1996 - 2000 - 2004 - 2008 - 2012 Seal Of The President Of The United States Of America.svg