הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1912

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלוקת האלקטורים לפי מדינה

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1912 היו קרב בין שלושה מועמדים מרכזיים: הנשיא היוצא, ויליאם האוורד טאפט היה שוב המועמד של המפלגה הרפובליקנית בתמיכת האגף השמרני של המפלגה. לאחר שהנשיא לשעבר תיאודור רוזוולט לא הצליח לזכות במועמדות הרפובליקנית, הוא כינס אסיפה משל עצמו ויצר את המפלגה הפרוגרסיבית. היא בחרה ברוזוולט והריצה מועמדים למשרות אחרות במדינות גדולות. וודרו וילסון הדמוקרטי נבחר בסיבוב ה-46 של האסיפה הדמוקרטית הודות לתמיכתו של ויליאם ג'נינגס ברייאן, שהיה שלוש פעמים מועמד דמוקרטי לנשיאות ועדיין הייתה לו קבוצת תומכים גדולה ונאמנה.

וילסון ניצח גם את טאפט וגם את רוזוולט בבחירות, כשהוא זוכה ברוב סוחף בחבר האלקטורים, כשהוא זוכה ב-42% מכלל הקולות כשיריבו הקרוב ביותר זוכה ב-27% בלבד. וילסון היה לנשיא הדמוקרטי היחיד בין 1892 ו-1932. הוא גם היה הנשיא הדמוקרטי השני בין 1860 ל-1932. זאת הייתה מערכת הבחירות האחרונה בה מועמד שלא היה דמוקרטי או רפובליקני הגיע שני בספירת הקולות הכללית או בחבר האלקטורים, והבחירות הראשונות בהן 48 המדינות היבשתיות של ארצות הברית (כל המדינות מלבד הוואי ואלסקה) השתתפו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא הפרוגרסיבי תיאודור רוזוולט דחה הצעה לרוץ לכהונה שלישית ב-1908, בעקבות המסורת של הנשיאים לפרוש לאחר שתי כהונות. הוא בחר במזכיר המלחמה ויליאם האוורד טאפט להיות יורשו, וטאפט ניצח את ויליאם ג'נינגס ברייאן הדמוקרטי בבחירות הכלליות. במשך כהונתו של ממשל טאפט, נקרע קרע בין רוזוולט וטאפט, והם הפכו למנהיגים של שני אגפים שונים במפלגה: הפרוגרסיבים, שהונהגו בידי רוזוולט, והשמרנים, שהונהגו בידי טאפט. הרפובליקנים הפרוגרסיביים תמכו בהגבלת העסקת נשים וילדים, תמכו בשמורות טבע, תמכו יותר באיגודי עובדים, והתנגדו למכסי מגן על מוצרים מיובאים. הפרוגרסיבים גם תמכו בבחירות לתפקידי שופטים והתנגדו ששופטים ימונו בידי הנשיא או המושלים. השמרנים תמכו במכסי מגן גבוהים על סחורות מיובאות כדי לעודד את הצרכנים לקנות מוצרים מתוצרת אמריקנית, תמכו בבעלי עסקים על פני איגודי עובדים, והתנגדו באופן כללי לעריכת בחירות לתפקיד שופטים. ב-1910, הקרע בין שני האגפים היה עמוק, ודבר זה גרם לרוזוולט ולטאפט לפנות האחד נגד השני, למרות שהיו חברים טובים באופן אישי.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים רפובליקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה שמתייחסת לקרע במפלגה הרפובליקנית

בפעם הראשונה, מספר משמעותי של צירים לאסיפה הלאומית נבחרו בפריימריז. הפריימריז נתמכו בידי האגף הפרוגרסיבי במפלגה הרפובליקנית, שרצו לשבור את שליטת המנהיגים המפלגתיים במפלגה. 14 מדינות ערכו פריימריז לאסיפה הרפובליקנית. רוברט לה פולט זכה בשתי פריימריז מתוך הארבע הראשונות (בצפון דקוטה ובויסקונסין) וטאפט זכה בשתיים האחרות (ניו יורק ונבדה). אך החל מניצחונו בפריימריז באילינוי ב-9 באפריל, רוזוולט זכה ב-9 פריימריז מתוך העשר האחרונות (לפי הסדר: אילינוי, פנסילבניה, נברסקה, אורגון, מרילנד, קליפורניה, אוהיו, ניו ג'רזי ודרום דקוטה), כשהוא מפסיד רק במסצ'וסטס לטאפט. הפופולאריות של רוזוולט עזרה לו לנצח את טאפט אפילו במדינת מגוריו של טאפט, אוהיו.

הוועידה הרפובליקנית התכנסה בשיקגו מה-18 ביוני עד ל-22 ביוני. אך טאפט התחיל ללכד את תומכיו מוקדם מאוד, ומספר הצירים שנבחרו בפריימריז היה מיעוט. לטאפט הייתה התמיכה של חלק הארי של המפלגה במדינות הדרומיות. המדינות הללו הצביעו רק לדמוקרטים מאז 1880 ורוזוולט התנגד שהן יקבלו רבע ממספר הצירים באסיפה (התברר שמדינות הקונפדרצייה לשעבר תמכו בטאפט ביחס של 5 ל-1). כשהאסיפה התכנסה, רוזוולט פיקפק בכשרותם של חצי מהצירים. אך זה היה מאוחר מדי - הצירים בחרו באליהוא רוט - שהיה פעם בעל ברית של רוזוולט - להיות מנהל האסיפה. אז, הצירים של טאפט הצליחו לנצח ברוב קטן את הצירים של רוזוולט במשלחות של אלבמה, אריזונה וקליפורניה. אחרי שהפסידו בקליפורניה, שם רוזוולט זכה בפריימריז, הצירים הפרוגרסיבים איבדו תקווה. הם החליטו לעזוב את המפלגה. מאז 1872 לא היה קרע גדול כל כך במפלגה הרפובליקנית. כשהדמוקרטים קיבלו תמיכה בקרב 45% מהציבור האמריקני, כל קרע יכול להיות גורלי. תקוותו היחידה של רוזוולט באסיפה הייתה ליצור ברית התנגדות לטאפט עם לה פולט, אבל רוזוולט לא חיבב את לה פולט, ולכן לא יצר איתו ברית.

כשהוא לא מסוגל לשאת את ההשפלה שקיבל מטאפט ומהשמרנים, וכשהוא מסרב לנסות ליצור ברית עם אגפים אחרים במפלגה, רוזוולט החליט לעשות מעשה. באחר הצהריים של ה-22 ביוני, רוזוולט ביקש מתומכיו לעזוב את האסיפה. רוזוולט טען שטאפט הונה את הצירים כדי לנצח את האגף הפרוגרסיבי. עם תמיכתו של אליהוא רוט, תומכי טאפט סילקו את אנשיו של רוזוולט מהאסיפה, והאסיפה בחרה בויליאם האוורד טאפט ובג'יימס שרמן, מה שהפך את שרמן להיות סגן הנשיא היוצא הראשון שרץ לבחירה מחדש מאז ג'ון קלהון ב-1828.

מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון
ג'יימס שרמן 596
ויליאם בורה 21
צ'ארלס מריאם 20
הרברט היידלי 14
אלברט ביברידג' 2

המפלגה הפרוגרסיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקנים הפרוגרסיבים התאספו בשיקגו והכריזו על הקמת המפלגה הפרוגרסיבית. מאוחר יותר באותו קיץ, המפלגה בחרה ברוזוולט בתור מועמדה לנשיאות ובחרה בחירם ג'ונסון מקליפורניה בתור המועמד לתפקיד סגן הנשיא. הפרוגרסיבים הבטיחו העלאה ברגולציה הממשלתית והגנה על רווחת האנשים הממוצעים.

רוזוולט השווה את מסע הבחירות לארמגדון. אך עיתונים ברחבי המדינה שתמכו ברפובליקנים אמרו שרוזוולט הוא אגואיסט שרץ לנשיאות רק כדי לפגוע בטאפט וכדי לספק את האגו שלו.

מועמדים דמוקרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה הדמוקרטית התכנסה בבולטימור מה-25 ביוני עד ל-2 ביולי. בהתחלה, נראה כאילו המועמד המוביל הוא צ'אמפ קלארק ממיזורי, יושב ראש בית הנבחרים, ואכן בתחילת האסיפה הוא קיבל את רוב הצירים. אך בגלל שהמפלגה הדמוקרטית השתמשה בחוק שני השלישים, קלארק לא הצליח לקבל את שני השלישים הדרושים כדי לזכות. סיכוייו של קלארק לזכות נפגעו כשהטמאני הול, המערך הפוליטי החזק והמושחת של המפלגה הדמוקרטית בניו יורק סיטי, תמך בו. אך במקום לעזור לו, מהלך זה הוביל את ויליאם ג'נינגס ברייאן, שהיה מועמד לנשיאות שלוש פעמים ועדיין המנהיג של הדמוקרטים הליברליים, להתנגד לקלארק ולקרוא לו "מועמד של וול סטריט". ברייאן החליט לתמוך במושל ניו ג'רזי, וודרו וילסון, שהגיע למקום השני בסוף כל סיבוב, ונחשב לרפורמיסט מתון. באופן אירוני, וילסון כמעט איבד תקווה וחשב לפרוש, וכמעט נתן לנציגיו לבחור במועמד אחר. המעבר של ברייאן מקלארק לוילסון גרם לצירים אחרים לעשות את אותו הצעד, ווילסון התחזק בכל סיבוב בזמן שקלארק ירד בכוחו. וילסון הצליח לנצח בסיבוב ה-46. תומאס מרשל, מושל אינדיאנה, שמשלחתו תמכה בוילסון בסיבובים המאוחרים, נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא.

מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני
תומאס מרשל 389 644.5
ג'ון בורק 304.67 386.33
ג'ורג' צ'מברליין 157 12.5
אלמור הורסט 78 0
ג'יימס פרסטון 58 0
מרטין וייד 26 0
ויליאם מק'קומבס 18 0
יוג'ין אוסבורן 8 0
ויליאם סולזר 3 0

המפלגה הסוציאליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוג'ין דבס השיג 6% מהקולות

המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה הייתה קואליציה אזורית של מפלגות מקומיות והייתה רוויה במיעוטים אתניים, במיוחד גרמנים ופינים. היא גם קיבלה תמיכה מהאזורים הפופוליסטים בדרום ובמכרות במערב. ב-1912, המפלגה הצליחה להשיג ניצחונות, במיוחד במערב התיכון. יוג'ין דבס, שרץ לנשיאות ב-1900, 1904 וב-1908 ועשה זאת שוב ב-1912.

המפלגה הייתה מפוצלת בין שמרנים שרצו לסיים את השחיתות, ובין רדיקלים שדרשו סיום לקפיטליזם ורצו לשתף פעולה עם איגוד פועלי התעשייה העולמי. השמרנים התנגדו להגירה ואמרו שהיא פגעה בפועלים, ואילו הרדיקלים ראו במהגרים שותפים למלחמה.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמפיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמפיין הנשיאותי לבחירות 1912 היה תחרותי מאד. סגן הנשיא ג'יימס שרמן מת ב-30 באוקטובר, פחות משבוע לפני הבחירות, כך שטאפט נשאר בלי מועמד לתפקיד סגן הנשיא. כשהרפובליקנים היו מחולקים ביניהם, הדמוקרטים ניצחו בקלות ב-5 בנובמבר. אך רוזוולט עזר לוילסון: אם רוזוולט לא היה מתחרה, טאפט יכול היה לנצח במירוץ. רבים מתומכי רוזוולט היו מעדיפים את טאפט על פני וילסון.

בזמן שרוזוולט נאם ב-14 באוקטובר במילווקי, הוא נורה בחזהו. הכדור עבר דרך קופסת משקפיו ועותק של נאומו בן חמישים העמודים שקופל לשניים, לפני שפגע בנשיא לשעבר, שהמשיך בנאומו על אף פציעתו.

בחירות 1912 נחשבות לגאות התנועה הפרוגרסיבית. אם טאפט לא היה מתמודד, יכול להיות שוילסון היה מנצח בכל זאת, כיוון ששמרנים רבים היו מעדיפים אותו, אך וילסון עדיין היה פופולארי בקרב התנועה הפרוגרסיבית ורוב הדמוקרטים.

לסוציאליסטים לא היה הרבה כסף. האירוע הכי גדול של דבס במסע הבחירות היה נאום לפני 15,000 אנשים בניו יורק סיטי. הקהל שר את המנון צרפת ואת האינטרנציונל. הם גינו את טאפט ואת רוזוולט.

רוזוולט ערך מסע בחירות נרחב והרבה להגיד שהמועמדות הרפובליקנית נגנבה ממנו. הוא קרא להתערבות ממשלתית בכלכלה, ולחיסול המונופולים. וילסון תמך במדיניות אינדיבידואליסטית במקום. טאפט, שידע שהוא עומד להפסיד, ערך מסע בחירות שקט וקרא לחיזוק השופטים. כמה שמרנים במפלגה הרפובליקנית אפילו אמרו שטאפט פרוגרסיבי מדי. הרפובליקנים ניסו להציג את רוזוולט כקיצוני ומסוכן, אבל זה לא השפיע. בחירות 1912 היו ההפסד הגדול ביותר של הרפובליקנים.

המועמדות של רוזוולט הייתה הפעם היחידה במאה העשרים שמועמד של מפלגה שלישית הצליח לנצח מועמד ממפלגה מרכזית. למרות שלא ניצח, רוזוולט הצליח לנקום בטאפט, שקיבל 23% מהקולות בלבד לעומת 27% לרוזוולט. כשהוא זוכה רק בשמונה אלקטורים, טאפט סבל תבוסה גדולה יותר מכל נשיא יוצא לשעבר שנכשל בניסיונו להיבחר שוב. ניקולס באטלר נבחר להיות מחליפו של שרמן. וילסון ניצח בבחירות בקלות למרות שקיבל פחות קולות ואחוזים ממה שויליאם ג'נינגס ברייאן קיבל. וילסון קיבל 6.3 מיליון קולות ו-42% מהקולות לעומת 6.4 מיליון ו-43% מהקולות לברייאן ב-1908. דבס קיבל 6% מהקולות, שיא של המפלגה הסוציאליסטית, והפעם היחידה (והאחרונה) מאז 1860 בה ארבעה מועמדים קיבלו יותר מ5% מהקולות.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלו היו הבחירות הראשונות שהשתתפו בהן 48 מדינות, כשאריזונה וניו מקסיקו הצטרפו לארצות הברית בתחילת השנה.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
וודרו וילסון דמוקרטית ניו ג'רזי 435 תומאס מרשל אינדיאנה 435
תיאודור רוזוולט פרוגרסיבית ניו יורק 88 חירם ג'ונסון קליפורניה 88
ויליאם האוורד טאפט רפובליקנית אוהיו 8 ניקולס באטלר ניו יורק 8
יוג'ין דבס הסוציאליסטית אינדיאנה 0 אמיל סידל ויסקונסין 0
יוג'ין צ'אפין האיסור אילינוי 0 אהרון ווטקינס אוהיו 0
ארתור ריימר העבודה הסוציאליסטית מסצ'וסטס 0 אוגוסט גילהאוס ניו יורק 0

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהם לא מצליחים לבסס את עצמם כמפלגה שלישית, המפלגה הפרוגרסיבית איבדה כוח במהירות. המועמדים שלה לא הצליחו ב-1914. המפלגה התפרקה ב-1916 כשרוב חבריה חוזרים עם רוזוולט למפלגה הרפובליקנית. אך השמרנים של טאפט שלטו במפלגה, וכמה פרוגרסיבים החליטו לעבור למפלגה הדמוקרטית.


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 - 1792 - 1796 - 1800 - 1804 - 1808 - 1812 - 1816 - 1820 - 1824 - 1828 - 1832 - 1836 - 1840 - 1844 - 1848 - 1852 - 1856 - 1860 - 1864 - 1868 - 1872 - 1876 - 1880 - 1884 - 1888 - 1892 - 1896 - 1900 - 1904 - 1908 - 1912 - 1916 - 1920 - 1924 - 1928 - 1932 - 1936 - 1940 - 1944 - 1948 - 1952 - 1956 - 1960 - 1964 - 1968 - 1972 - 1976 - 1980 - 1984 - 1988 - 1992 - 1996 - 2000 - 2004 - 2008 - 2012 Seal Of The President Of The United States Of America.svg