הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1940

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלוקת האלקטורים לפי מדינה

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1940 נערכו בצילה של מלחמת העולם השנייה באירופה, כשארצות הברית מתאוששת לאיטה מהשפל הגדול. הנשיא המכהן, פרנקלין דלאנו רוזוולט מהמפלגה הדמוקרטית, שבר את המסורת ורץ לתקופת כהונה שלישית, דבר שהיה נושא מרכזי במערכת הבחירות. המועמד הרפובליקני המפתיע היה איש העסקים וונדל ווילקי, "סוס שחור" שיצא כנגד כישלונו של רוזוולט לסיים את השפל וכנגד תשוקתו, לכאורה, ליציאה למלחמה. רוזוולט, שהיה מודע לחוזקה של התנועה הבדלנית בארצות הברית, הבטיח שאם יבחר מחדש, הוא לא יתערב במלחמות מחוץ לגבולות ארצות הברית. ווילקי ניהל קמפיין אנרגטי והצליח להעיר את בסיס התמיכה הרפובליקני במערב התיכון ובצפון-מזרח ארצות הברית. אך רוזוולט זכה בניצחון נוח, בגלל התמיכה החזקה שקיבל מאיגודי העובדים, מהערים הגדולות, מהמיעוטים ומהדרום הדמוקרטי.

העברת התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית ב-1947 קבע את מערכת בחירות זו בתור מערכת הבחירות היחידה בה נבחר נשיא אמריקני לכהונה שלישית. רוזוולט נבחר גם לכהונה רביעית במערכת הבחירות הבאה.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים רפובליקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודשים שלפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית בפילדלפיה ב-1940, הייתה המפלגה הרפובליקנית חלוקה בין בדלנים, שרצו להתרחק מהמלחמה בכל מחיר, לחסידי ההתערבות, שהרגישו שבריטניה ובעלות הברית צריכות את עזרתם כדי למנוע מהגרמנים לשלוט באירופה. כל שלושת המועמדים המובילים - הסנאטור רוברט טאפט מאוהיו, הסנאטור ארתור וונדנבורג ממישיגן והתובע המחוזי תומאס דיואי מניו יורק - היו בדלנים בדרגות שונות. טאפט היה המנהיג של האגף השמרני, הבדלני, שכוחו היה במערב התיכון ובחלקים מהדרום. דיואי, התובע המחוזי של מנהטן, עלה לגדולה בזכות כך ששלח לכלא כמה דמויות מפורסמות מהמאפיה. הוא זכה ברוב הבחירות המקדימות באביב 1940, והגיע לוועידה ביוני עם המספר הגבוה ביותר של צירים, אך עדיין לא הגיע למספר שנזקק לו כדי לנצח. וונדנבורג, הרפובליקני המבוגר ביותר בסנאט, היה מועמד שנתמך בעיקר במישיגן ונחשב למועמד פשרה אם דיואי או טאפט ייכשלו. אך לכל אחד מהם הייתה חולשה שהיה אפשר לנצלה: הבדלנות של טאפט והתנגדותו לכל מעורבות במלחמת העולם, שכנעה את מנהיגי הרפובליקנים שלא יזכה בבחירות הכלליות, במיוחד לאחר נפילת צרפת במאי 1940 והאיום הגרמני על בריטניה. גילו הצעיר של דיואי (38) וחוסר הידע שלו במדיניות חוץ גרמו למועמדותו להיחלש עם עלייתם של הנאצים. ב-1940, וונדנברג גם היה בדלן (עד ששינה את מדיניותו במלחמת העולם השנייה) ומסע הבחירות העצל והמנומנם שלו לא הלהיב את הבוחרים. לכן היה מקום למועמד לא מוכר להתגלות ולתפוס את תפקיד המועמד.

תעשיין מוול סטריט בשם וונדל ווילקי, שמעולם לא רץ למשרה ציבורית לפני כן, היה למועמד המפתיע. ווילקי, יליד אינדיאנה ודמוקרט לשעבר שתמך ברוזוולט ב-1932, נחשב לבחירה בלתי סבירה. ווילקי הגיע לתודעת הציבור כשביקר את ניסיונותיו של רוזוולט להילחם במונופולים בתעשיית החשמל. ווילקי היה המנכ"ל של חברת חשמל שסיפקה כוח חשמלי ל-11 מדינות. ב-1933, רוזוולט יצר את רשות עמק טנסי, שהבטיחה שליטה על שיטפונות ולספק כוח חשמלי זול לאוכלוסייה החלשה בעמק טנסי. אך רשות עמק טנסי התחרתה בחברה של ווילקי וגרמה לווילקי להפוך למבקר חריף של התוכנית. הוא אמר שלממשלה יש יתרונות לא הוגנים מול בעלי חברות פרטיות, ולכן הממשלה לא יכולה להתחרות נגדם באופן ישיר. אך ווילקי לא ביקר את כל תוכניות הרווחה, ולמעשה הוא תמך באלו שהאמין שלא יוכלו להצליח במערכת השוק החופשי. זאת ועוד, בניגוד למועמדים המובילים, ווילקי תמך במתן עזרה לבריטים במלחמה ללא התערבות מעשית במלחמה, וכך זכה בתמיכת רפובליקנים מהחוף המזרחי שלא אהבו את עמדת מנהיגי מפלגתם. רבים מהרפובליקנים האמינו שווילקי יוכל למשוך מצביעים, ואילי התקשורת הרפובליקנים תמכו בו. אך נראה שווילקי לא יצליח, כיוון שסקרים הראו שדיואי יקבל 67% מהקולות ואילו ווילקי 3% בלבד.

הכיבוש הגרמני המהיר של צרפת במאי 1940 זיעזע את דעת הקהל האמריקנית, אפילו כשטאפט אמר לקהל בקנזס שאמריקה צריכה לטפל בבעיות פנים כדי למנוע מרוזוולט להשתמש במלחמה כתירוץ להרחבת הסוציאליזם. וונדנבורג ודיואי התנגדו לכל עזרה לבריטניה שתוביל למלחמה עם גרמניה. אך האהדה לבריטניה גברה מיום ליום, וחיזקה את מועמדותו של ווילקי. שבוע לפני הוועידה, סקרים הראו שדיואי מתנדנד במקום הראשון, ושווילקי עלה למקום השני. המדיניות הפרו-בריטית של ווילקי זכתה בצירים, וכשהצירים התכנסו בפילדלפיה, דווח שדיואי השיג 47%, ווילקי 29%, ואילו טאפט, וונדנבורג והרברט הובר השיגו 8%, 8% ו-6% בהתאמה.

מאות אלפי, ואולי מיליוני טלגרמות נשלחו והודיעו על תמיכה בווילקי. רבים מהצירים לא נבחרו בבחירות מקדימות אלא בידי מנהיגי המפלגה מכל מדינה, והם ידעו על דעת הקהל. הצירים החלו להצביע. דיואי הוביל בסיבוב הראשון אך איבד כוח במהירות בעוד שווילקי וטאפט קיבלו כוח בכל סיבוב. בסופו של דבר, הצירים מהמדינות הגדולות כמו ניו יורק, מישיגן ופנסילבניה תמכו בווילקי, והבטיחו את ניצחונו.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני סיבוב שלישי סיבוב רביעי סיבוב חמישי סיבוב שישי לפני החילופים סיבוב שישי אחרי החילופים
וונדל ווילקי 105 171 259 306 429 655 998
רוברט טאפט 189 203 212 254 377 318 -
תומאס דיואי 360 338 315 250 57 11 -
ארתור וונדנברג 76 73 72 61 42 - -
ארתור ג'יימס 74 66 59 56 59 - -
ג'וזף מרטין 44 26 - - - - -
הנפורד מקניידר 34 34 28 26 4 - -
פרנק גנט 33 30 11 4 1 1 -
הרברט הובר 17 21 32 31 20 10 -
סטיילס ברידג'ס 28 9 1 1 - - -
נמנעים 40 29 11 11 11 5 2

כיוון שווילקי לא חשב על מי שיבחר בתור מועמד לתפקיד סגן הנשיא, הוא נתן לרפובליקנים לבחור זאת בעצמם, ומי שנבחר היה מנהיג המיעוט בסנאט, צ'ארלס מקנרי מאורגון, למרות שמקנרי התנגד למועמדותו של ווילקי.

מועמד לסגנות נשיאות סיבוב ראשון
צ'ארלס מקנרי 848
דיואי שורט 108
סטיילס ברידג'ס 2

מועמדים דמוקרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חורף, אביב וקיץ 1940, היו שמועות שרוזוולט מתכנן לשבור את המסורת ולרוץ לתקופת כהונה שלישית. מסורת של שתי כהונות, למרות שלא עוגנה בחוקה, הייתה מקובלת מאז שג'ורג' וושינגטון בחר לא לרוץ לכהונה שלישית, ולמרות ששני נשיאים שכיהנו שתי כהונות (יוליסס סימפסון גרנט ותיאודור רוזוולט) ניסו להיבחר לכהונה שלישית, שנים מספר לאחר שסיימו את כהונתם, אף נשיא מכהן לא ניסה לעשות זאת. רוזוולט לא אישר זאת ואפילו רמז לכמה דמוקרטים שהוא יפרוש. אך כשמערב אירופה נכבש ובריטניה אויימה בידי הנאצים באביב ובקיץ, החליט רוזוולט שרק הוא יכול לנווט את האומה בבטחה מול האיום הנאצי. מנהיגי המפלגה גם חששו שאין דמוקרט אחר שיצליח לנצח את ווילקי.

בוועידה הדמוקרטית בשיקגו בחודש יולי, רוזוולט ניצח בקלות את פרלי וגארנר, סגן הנשיא שלו. גארנר היה שמרן מטקסס שלא חיבב את מדיניותו הכלכלית והחברתית של רוזוולט. לכן רוזוולט בחר בהנרי וולאס מאיווה, מזכיר החקלאות וליברל מובהק, בתור המועמד לתפקיד סגן הנשיא. אך כמה שמרנים במפלגה ראו את וולאס כיותר מדי רדיקלי. רוזוולט התעקש לשים את וולאס בתפקיד והנרי וולאס נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון המועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון
פרנקלין דלאנו רוזוולט 946 הנרי וולאס 626
ג'יימס פרלי 72 ויליאם בנקהד 329
ג'ון גארנר 61 פול מקנאט 68
מילארד טיידינגס 9 אלבה אדמס 11
קוראל הול 5 ג'יימס פרלי 7
ג'סי ג'ונס 5
ג'וזף או'מקהוני 3
אלבן ברקלי 2
פרנטיס בראון 1
לואיס ג'ונסון 1
סקוט לוקאס 1
באסקומב טימונס 1
דיוויד וולש 1

הבחירות הכלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ווילקי יצא כנגד רצונו של רוזוולט לשבור את מסורת שתי הכהונות. אפילו כמה דמוקרטים תומכי רוזוולט התנגדו לכך שרוזוולט ירוץ לתקופת כהונה נוספת. ווילקי גם ביקר את מה שהיה, לדעתו, בזבוז כספים במסגרת הניו דיל, והציע את יעול התוכניות. אך הרבה אמריקאים האשימו את מנהיגי העסקים בשפל הגדול, והעובדה שווילקי ייצג את אותם אנשים פגעה בו. ווילקי לא חשש לבקר במקומות שבהם התמיכה לרוזוולט הייתה גבוהה במיוחד, למרות שהמון זועם התפרע כשראה אותו. ווילקי גם אמר שרוזוולט משאיר את האומה לא מוכנה למלחמה, אך עניין זה נפתר כשרוזוולט סיפק נשק לבריטים במסגרת תוכנית החכר והשאל. ווילקי מיד אמר שרוזוולט מתכנן להכניס את האומה למלחמה. לאחר שזה פגע בתמיכה ברוזוולט, רוזוולט הצהיר שלא ישלח ילדים אמריקאיים להילחם במלחמות זרות, הצהרה שיתחרט עליה. ביום הבחירות, רוזוולט קיבל 27 מיליון קולות לעומת 22 מיליון לווילקי, וניצח אותו בחבר האלקטורים עם 449 אלקטורים לעומת 82. ווילקי היה מועמד רפובליקני יותר טוב מקודמיו, והיה חזק במערב התיכון. רוזוולט, לעומת זאת, ניצח בערים הגדולות.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
פרנקלין דלאנו רוזוולט דמוקרטית ניו יורק 449 הנרי וולאס איווה 449
וונדל ווילקי רפובליקנית ניו יורק 82 צ'ארלס מקנרי אורגון 82
נורמן תומאס סוציאליסטית ניו יורק 0 מיינרד קרוגר אילינוי 0
רוג'ר באבסון איסור מסצ'וסטס 0 אדגר מורמן אילינוי 0


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 - 1792 - 1796 - 1800 - 1804 - 1808 - 1812 - 1816 - 1820 - 1824 - 1828 - 1832 - 1836 - 1840 - 1844 - 1848 - 1852 - 1856 - 1860 - 1864 - 1868 - 1872 - 1876 - 1880 - 1884 - 1888 - 1892 - 1896 - 1900 - 1904 - 1908 - 1912 - 1916 - 1920 - 1924 - 1928 - 1932 - 1936 - 1940 - 1944 - 1948 - 1952 - 1956 - 1960 - 1964 - 1968 - 1972 - 1976 - 1980 - 1984 - 1988 - 1992 - 1996 - 2000 - 2004 - 2008 - 2012 - 2016 Seal of the President of the United States.svg