הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
1944 US flag 48 stars.svg 1952
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948
2 בנובמבר 1948

בסה"כ היו 531 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 266 קולות אלקטורלים כדי לנצח

  Harry S. Truman.jpg ThomasDewey.png
מועמד הארי טרומן תומאס דיואי
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא מיזורי ניו יורק
סגן אלבן ברקלי ארל וורן
אלקטורים 303 189
בוחרים 24,179,347 21,991,292
אחוז מכלל הבוחרים 49.6% 45.1%
ElectoralCollege1948.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1948 נחשבות, בידי רוב ההיסטוריונים, לבחירות המפתיעות ביותר בהיסטוריה האמריקנית. רוב הפרשנים סברו כי הנשיא המכהן הארי טרומן ינוצח בידי המועמד הרפובליקני, תומאס דיואי. להפתעתם, טרומן ניצח, כשהוא מתגבר על פיצול במפלגתו שלו. הניצחון המפתיע של טרומן היה הניצחון החמישי ברציפות של המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות. כתוצאה מהבחירות לקונגרס של 1948, הדמוקרטים השתלטו גם על שני בתי הקונגרס. לכן היבחרו של טרומן אישררה את מעמד המפלגה הדמוקרטית כמפלגת הרוב, מעמד שבו יישארו עד 1952.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפובליקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי המפלגות הגדולות חיזרו אחרי הגנרל דווייט אייזנהאואר, הגנרל הפופולארי של מלחמת העולם השנייה, אשר דעותיו במועד זה לא היו ידועות. בשנים הבאות התברר שהוא היה רפובליקני, אך ב-1948 סירב לקבל את המועמדות של אף מפלגה.

משסירב איינזהאואר לרוץ, נפתחה ההתמודדות בין ששת האחרים. המושל דיואי, שהיה המועמד ב-1944, נחשב למועמד המוביל כשהבחירות המקדימות החלו. דיואי היה מוכר בתור המנהיג של האגף הרפובליקני החזק במזרח המדינה. ב-1946 הוא נבחר שוב להיות מושל ניו יורק בהפרש הגדול בהיסטוריית המדינה. הבעיה שלו הייתה שרפובליקנים רבים לא חיבבו אותו. הוא הצטייר כאדם קר, נוקשה ומחושב. הסנאטור טאפט היה המנהיג של האגף השמרני של המפלגה. הוא פתח את מסע הבחירות שלו ב-1947, כשהוא תוקף את מדיניות החוץ והפנים של המפלגה הדמוקרטית. במדיניות החוץ, טאפט היה בדלן שהאשים את טרומן ביישום תוכנית מורגנטאו בגרמניה הכבושה, שהרסה את הכלכלה האירופאית והכריחה את משלם המסים האמריקאי לממן אותה במסגרת תוכנית מרשל. במדיניות הפנים, טאפט והשמרנים רצו לבטל כמה מתוכניות הרווחה שנוצרו במסגרת הניו דיל בשנות ה-30. הם אמרו שהתוכניות הללו יקרות מדי ופוגעות בבעלי עסקים. לטאפט היו שתי חולשות: הוא נראה כמועמד יבש, ומנהיגי המפלגה ראו אותו כשמרן ושנוי במחלוקת מדי כדי לנצח בבחירות. התמיכה בטאפט הייתה מוגבלת למערב התיכון ולחלקים מהדרום. למרות שגם הסנאטור וונדנברג והמושל וורן היו פופולאריים מאוד במדינות שלהם, הם סירבו לנהל מסע בחירות. תומכיהם קיוו שבמקרה של תיקו בין דיואי, טאפט וסטאסן, הוועידה הרפובליקנית תפנה אל המועמד שלהם בתור מועמד פשרה. הגנרל מקארתור עדיין היה ביפן במסגרת צבאות בעלות הברית. הוא אמר שלמרות שהוא עדיין משרת, הוא לא ידחה את המועמדות במקרה שזאת תוצע לו. תומכיו הכניסו את שמו בבחירות בוויסקונסין.

המועמד המפתיע של 1948 היה סטאסן, "ילד הפלא" של הפוליטיקה במינסוטה. סטאסן נבחר להיות המושל בגיל 31. הוא התפטר ב-1943 כדי לשרת בצי. ב-1945 הוא היה חבר בוועדה שיצרה את ארגון האומות המאוחדות. סטאסן נחשב למועמד הליברלי ביותר מבין כל הרפובליקנים, אך דעתו המעורפלת בנוגע לכמה נושאים ספגה ביקורת. סטאסן הדהים את דיואי ואת מקארתור בבחירות בוויסקונסין, וכך הדיח את מקארתור מהמירוץ. סטאסן ניצח את דיואי בנברסקה, וכך הפך למועמד המוביל החדש. בשלב זה ביצע טעות אסטרטגית כשניסה לנצח את טאפט באוהיו. סטאסן האמין שאם ינצח את טאפט במדינה שלו, יפרוש טאפט מהמירוץ, והצירים שלו יתמכו בסטאסן ולא בדיואי. אך טאפט ניצח את סטאסן באוהיו, וזכה לשנאתם של השמרנים. למרות זאת סטאסן עדיין הוביל על פני דיואי בבחירות באורגון. דיואי הבין שתבוסה באורגון תסתום את הגולל על מועמדותו, ושלח את הארגון הפוליטי החזק שלו למדינה והוציא סכומים אדירים על מסע הבחירות שם. דיואי גם הסכים לערוך עימות מול סטאסן ברדיו לפני הבחירות-היה זה העימות הראשון בין שני מועמדים ששודר ברדיו. הנושא המרכזי בעימות היה האם לאסור את פעילותה של המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. סטאסן, למרות הליברליות שלו, תמך באיסור על פעילותה של המפלגה, ואילו דיואי התנגד לכך, כשהוא אומר "אי אפשר לירות ברעיון עם אקדח". רוב הפרשנים סברו שדיואי ניצח בעימות, ומספר ימים לאחר מכן הוא ניצח בבחירות. מהנקודה הזאת ואילך, לדיואי הייתה התנופה הדרושה כדי לזכות בבחירות.

הוועידה הרפובליקנית הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה התקיימה בפילדלפיה. היא שודרה בטלוויזיה הלאומית. דיואי האמין שהיה לו מספר גדול של צירים. יריביו - טאפט, סטאסן, והסנאטור וונדנברג, התכנסו בסוויטה של טאפט כדי לארגן גוש שיעצור את דיואי, אבל לא הצליחו להסכים על מועמד חלופי. מסע הבחירות של דיואי הצליח להשיג יותר ויותר תומכים. לאחר הסיבוב השני, דיואי היה במרחק של 33 קולות מניצחון. לאחר שטאפט לא הצליח לשכנע את סטאסן לפרוש, טאפט החליט לפרוש בעצמו. דיואי ניצח, ובחר בארל וורן, המושל הפופולארי, להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא. כשהוועידה הסתיימה, רוב הפרשנים הפוליטיים העריכו שהמועמדים הרפובליקניים הם המנצחים הכמעט וודאיים בבחירות הכלליות.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני סיבוב שלישי
תומאס דיואי 434 515 1,094
רוברט טאפט 224 274 0
הרולד סטאסן 157 149 0
ארתור וונדנברג 62 62 0
ארל וורן 59 57 0
דווייט גרין 56 0 0
אלפרד דריסקול 35 0 0
ריימונד בולדווין 19 19 0
ג'וזף מרטין 18 10 0
קרול ריס 15 0 0
דאגלס מקארתור 11 8 0
אוורט דירקסן 1 0 0
נמנעים 1 0 0

דמוקרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 ביולי, התכנסה הוועידה הדמוקרטית בפילדלפיה, באותו אזור שבו הרפובליקנים נפגשו כמה שבועות קודם לכן. המורל היה נמוך, הרפובליקנים השתלטו על שני בתי הקונגרס בבחירות אמצע הקדנציה ב-1946, והסקרים הראו שטרומן עומד להפסיד למועמד הרפובליקני דיואי. חלק מהסקרים אף הצביעו על הפרש דו-ספרתי. יותר מכך, כמה דמוקרטים ליברליים הצטרפו למפלגה הפרוגרסיבית של הנרי וולאס, ומנהיגי המפלגה חששו שוולאס יקח מספיק קולות מטרומן כדי שהרפובליקנים יזכו במדינות הצפון והמערב התיכון.

כתוצאה מהפופולאריות הדועכת של טרומן, רבים ממנהיגי המפלגה ניסו לחפש מועמד פופולארי יותר לנשיאות. בין המנהיגים הללו היו ג'ייקוב ארווי שהנהיג את שיקגו, פרנק יוג, שהנהיג את ניו ג'רזי, ג'יימס רוזוולט, בנו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, והסנאטור קלאוד פפר מפלורידה. המטרה הגדולה שלהם הייתה דווייט אייזנהאואר. ב-1947, הוצע לטרומן להיות המועמד לסגנות הנשיאות לצד אייזנהאואר אם מקארתור היה זוכה במועמדות הרפובליקנית. אך אייזנהאואר סירב להיות מועמד. מתנגדיו של טרומן הסכימו באי רצון להתמודדותו בבחירות. בוועידה, קבוצה של ליברליים מהצפון בהנהגת יוברט האמפרי, הצליחו לאשר מצע (למרות התנגדות מהדרום) שתמכה בקידום זכויות אזרח לשחורים. בנאום לקידום המצע, האמפרי אמר ש"הגיע הזמן שהמפלגה הדמוקרטית תצא מהצל של זכויות המדינות ותלך אל זריחת זכויות האדם!". באופן אירוני, למרות שטרומן לא רצה לתמוך בזכויות כדי למנוע פיצול במפלגה, הרעיון קיבל תמיכה ממנהיגי המפלגה מהערים הגדולות, שחשו שהמצע יכול לגרום לאוכלוסייה השחורה הגדלה בעריהם להצביע לדמוקרטים. המצע גרם לצירים דרומיים רבים, שהובלו בידי מושל קרוליינה הדרומית סטרום ת'ורמונד, לעזוב את הוועידה. הצירים הדרומיים שנשארו בחרו בריצ'רד ראסל כדי לנסות לחסום את טרומן. אך 947 צירים הצביעו לטרומן כמועמד המפלגה, וראסל קיבל אך ורק 266 צירים מהדרום. טרומן בחר באלבן ברקלי להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון המועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון
הארי טרומן 947.5 אלבן ברקלי 1234
ריצ'רד ראסל 266
ג'יימס רו 15
פול מקנאט 2
אלבן ברקלי 1

פרוגרסיביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד המפלגה הדמוקרטית סבלה מפיצול, מפלגה פרוגרסיבית חדשה שהשתמשה בשם בו השתמשו תיאודור רוזוולט ב-1912 ורוברט לה פולט ב-1924, הוקמה מחדש ב-1948 והציבה כמועמד את הנרי וולאס, מי שהיה מזכיר החקלאות, סגן נשיא ארצות הברית ומזכיר המסחר של ארצות הברית של פרנקלין רוזוולט. ב-1946 טרומן פיטר את וולאס ממשרת מזכיר המסחר, כיוון שוולאס התנגד למהלכיו של טרומן נגד ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה. המצע של וולאס התנגד למדיניות של טרומן במלחמה הקרה, כמו תוכנית מרשל ודוקטרינת טרומן. המפלגה תמכה ברגולציה לעסקים, שליטה בעסקים הגדולים, סיום האפליה כלפי נשים ושחורים, שכר מינימום וביטול פעילותה של ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית שחקרה קומוניסטים. וולאס ותומכיו האמינו שהוועדה פוגעת בזכויות האזרח. אך הפרוגרסיבים היו שנויים במחלוקת, בגלל האמונה שהם נשלטו בידי קומוניסטים. וולאס אמר שאינו קומוניסט, אך לא התנער מתמיכתם ואף אמר שהם "הדבר הכי קרוב לקדושים נוצרים מעונים". וולאס נפגע עוד יותר כשנחשפו מכתבי "גורו יקר" אותם שלח לגורו הרוסי ניקולאי רוריך. הקשר עם הקומוניסטים גרם לכמה פרוגרסיבים לפרוש מהמפלגה, כמו נורמן תומאס שרץ בתור מועמד המפלגה הסוציאליסטית.

ממפלגת זכויות המדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמוקרטיים הדרומיים שהתנגדו לתמיכה בזכויות האדם התכנסו בברמיגהאם, אלבמה ויצרו את המפלגה הדמוקרטית של זכויות המדינות, שנודעה בתור המפלגה ה"דיקסיקרטית". מטרתה הייתה להמשיך את ההפרדה הגזעית בדרום ואת חוקי ג'ים קרואו שאישרו אותה. מושל קרוליינה הדרומית סטרום ת'ורמונד הוכרז כמועמד. לדיקסיקרטים לא היה סיכוי לנצח בבחירות, אבל מטרתם הייתה לזכות במספיק מדינות דרומיות כדי שהבחירות יאלצו להיות מוכרעות בידי בית הנבחרים, שם הם יקבלו הבטחות מדיואי או טרומן בתמורה לתמיכתם. אפילו אם דיואי היה זוכה בבחירות מיד, הדיקסיקרטים קיוו שפרישתם תראה למפלגה הדמוקרטית שהיא צריכה את קולות הדרום כדי לנצח. אך רוב הדמוקרטים הדרומיים סירבו לתמוך במפלגה. המפלגה הייתה חזקה במיוחד באלבמה, לואיזיאנה, מיסיסיפי וקרוליינה הדרומית.

הבחירות הכלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמפיין הסתיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מן הפופולאריות השוקעת של טרומן, והפיצול במפלגה הדמוקרטית, נראה היה כאילו דיואי הוא בלתי מנוצח. הרפובליקנים החליטו שהמועמדים שלהם רק צריכים להימנע מטעויות שיעלו להם בבחירות, ודיואי אכן נאם נאומים שהיו מלאים בהצהרות אופטימיות. טרומן העדיף קמפיין יותר משוחרר. הוא צחק על דיואי, ביקר את העובדה כי דיואי לא התייחס לנושאים שונים, ותקף את הקונגרס הנשלט בידי הרפובליקנים כי אינו עושה דבר, לכך דיואי לא הגיב. למעשה, דיואי בקושי הזכיר את שמו של טרומן במסע הבחירות.

הרפובליקנים קידמו מצע שכלל הרחבת הביטוח הלאומי, מימון דיור ציבורי, תמיכה בזכויות האזרח וקידום הבריאות והחינוך הציבורי. מצע זה לא היה אהוד בקרב השמרנים. טרומן כינס את הקונגרס ב"יום הלפת" (יום בו אנשי מיזורי שותלים לפת) וביקש מהרפובליקנים לקדם את המצע שלהם. כיוון שהקונגרס לא עשה דבר, טרומן המשיך בהתקפותיו על הקונגרס. טרומן התעלם מהעובדה שהמצע של דיואי היה ליברלי ותקף את השמרנים בקונגרס.

טרומן נאם בפני קהל רב בכל המדינה. אך כל הסקרים עדיין הראו שדיואי מוביל, ושטרומן יפסיד, ולא משנה מה יעשה. למען האמת, טרומן היה היחיד שהאמין שינצח, בזמן שמטה הבחירות שלו ואפילו אשתו לא האמינו בכך.

בשבועות האחרונים, בתי קולנוע אמריקאיים הסכימו לשדר סרטי תעמולה של שני המועמדים. הסרט של דיואי, שצולם בתקציב גדול, גרם לדיואי להצטייר כמרוחק וקר. הסרט של טרומן, בתקציב קטן, התרכז במעורבתו של טרומן באירועים עולמיים חשובים והציג אותו כהחלטי. פרשנים הצביעו על הסרטים כגורם חשוב בהחלטת הקולות הצפים.

בימים האחרונים של מסע הבחירות, העיתונים היו כל כך בטוחים בתבוסתו של טרומן עד שהכינו מראש כותרות ליום שאחרי הבחירות.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל הבחירות, ה-2 בנובמבר, דיואי הגיע למלון רוזוולט עם משפחתו וחיכה לתוצאות. טרומן הגיע למלון אימס. משהגיעו התוצאות הראשוניות, התברר שטרומן מוביל ולא איבד את ההובלה גם בהמשך, למרות שלדעת פרשנים מובילים כשהקולות האחרים יגיעו, יתברר שדיואי ניצח. בנוסף התברר כי וולאס ות'ורמונד לא לקחו קולות מטרומן. ב-10:30, דיואי היה משוכנע שהפסיד ובירך את טרומן.

השיקגו טריביון, עיתון שהיה מזוהה באותה תקופה עם המפלגה הרפובליקנית, היה כל כך בטוח בניצחונו של דיואי עד שהוציא עיתון עם הכותרת "דיואי ניצח את טרומן". למחרת היום, טרומן צולם כשהוא מחזיק בעיתון. הסקרים היו שגויים מכיוון שהעיתונים הפסיקו לערוך סקרים שבועות לפני הבחירות והחמיצו את העלייה בכוחם של הדמוקרטים. התברר ש-14% מתומכי דיואי האמינו לטענתו של טרומן שהשפל הכלכלי יחזור בהנהגת הרפובליקנים, ולכן תמכו בו. במערכות הבחירות הבאות, הסקרים נערכו עד ליום לפני הבחירות.

מדינות המפתח היו אוהיו, קליפורניה ואילינוי. טרומן ניצח בכולן בהפרש של אחוז אחד. ביחד, למדינות הללו היו 78 אלקטורים. אם דיואי היה זוכה בהן, הוא אמנם היה מקבל פחות קולות מטרומן, אך יותר אלקטורים והיה זוכה בבחירות. אם דיואי היה זוכה רק בשתיים מהמדינות הללו, הדיקסיקרטים היו מצליחים במטרתם להביא את הבחירות לבית הנבחרים. טרומן גם ניצח בהפרש זעום באיידהו ונבאדה, ואילו דיואי ניצח בהפרש זעום בניו יורק ופנסילבניה, המדינות עם הכי הרבה אלקטורים באותו הזמן, וגם במישיגן. דיואי האמין שהוא הפסיד בגלל שלא זכה בקולות החקלאים.

ניצחונו של טרומן יכול להיות מיוחס למספר סיבות: סגנון הקמפיין שלו, סגנון הקמפיין של דיואי, התמיכה במדיניות החוץ שלו, וחוסר שביעות הרצון מהקונגרס. הכלכלה שהתחילה לצמוח ב-1948, וכך המפלגה הדמוקרטית ניצחה גם בבחירות לבתי הקונגרס. הדיקסיקרטים ניצחו רק ב-4 מדינות. מצע זכויות האדם עזר לטרומן לזכות ברוב מהאוכלוסייה השחורה בצפון ובמערב התיכון. הפרוגרסיבים קיבלו רק 2.4% מהקולות.

הבחירות הללו היו הפעם השלישית בה המועמד המנצח הפסיד בפנסילבניה ובניו יורק (הפעמיים הקודמות היו ב-1868 וב-1916. זה גם קרה ב-1968, 2000 וב-2004). זאת גם הייתה הפעם האחרונה בה מועמד דמוקרטי ניצח באריזונה חוץ מביל קלינטון ב-1996.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
הארי טרומן דמוקרטית מיזורי 303 אלבן ברקלי קנטקי 303
תומאס דיואי רפובליקנית ניו יורק 189 ארל וורן קליפורניה 189
סטרום ת'ורמונד דיקסיקרטית קרוליינה הדרומית 39 פילדיג רייט מיסיסיפי 39
הנרי וולאס פרוגרסיבית/העובדים האמריקנית איווה 0 גלן טיילור איידהו 0
נורמן תומאס סוציאליסטית ניו יורק 0 טאקר סמית' מישיגן 0
קלאוד ווטסון האיסור קליפורניה 0 דייל לרן פנסילבניה 0


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 - 1792 - 1796 - 1800 - 1804 - 1808 - 1812 - 1816 - 1820 - 1824 - 1828 - 1832 - 1836 - 1840 - 1844 - 1848 - 1852 - 1856 - 1860 - 1864 - 1868 - 1872 - 1876 - 1880 - 1884 - 1888 - 1892 - 1896 - 1900 - 1904 - 1908 - 1912 - 1916 - 1920 - 1924 - 1928 - 1932 - 1936 - 1940 - 1944 - 1948 - 1952 - 1956 - 1960 - 1964 - 1968 - 1972 - 1976 - 1980 - 1984 - 1988 - 1992 - 1996 - 2000 - 2004 - 2008 - 2012 - 2016 Seal of the President of the United States.svg