הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1956

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
1952 US flag 48 stars.svg 1960
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1956
6 בנובמבר 1956

בסה"כ היו 531 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 266 קולות אלקטורלים כדי לנצח

  AdlaiEStevenson1900-1965.jpg Dwight David Eisenhower, photo portrait by Bachrach, 1952.jpg
מועמד עדלי סטיבנסון דווייט אייזנהאואר
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא אילינוי פנסילבניה
סגן אסטס קאפובר ריצ'רד ניקסון
אלקטורים 73 457
בוחרים 26,028,028 35,579,180
אחוז מכלל הבוחרים 42.0% 57.4%
ElectoralCollege1956.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה

בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1956, דווייט אייזנהאואר הצליח להיבחר לתקופת כהונה נוספת, כשהוא גובר על יריבו מ-1952, עדלי סטיבנסון.

הנשיא המכהן אייזנהאואר היה מאוד פופולארי, אבל היו לו בעיות בריאות שהיו חלק חשוב בקמפיין. סטיבנסון נשאר פופולארי בקרב הגרעין של הדמוקרטים, אבל היה חסר בסיס תמיכה ממשי. הוא (ואייזנהאואר) התעלמו במכוון מנושא זכויות האזרח. אייזנהאואר סיים את מלחמת קוריאה והכלכלה שיגשגה, כך שניצחון סוחף לאייזנהאואר הכריזמטי לא היה מוטל בספק.

זאת הייתה מערכת הבחירות האחרונה לפני צירוף אלסקה והוואי לארצות הברית. המדינות הללו הצביעו לראשונה בבחירות של 1960. זאת גם הייתה מערכת הבחירות האחרונה בה אחד מהמועמדים הראשיים נולד במאה ה-19.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כש-1956 החלה, היו שמועות שאייזנהאואר לא ירוץ לעוד תקופת כהונה בגלל בעיות בריאותיות. ב-1955 אייזנהאואר סבל מהתקף לב רציני, ובתחילת 1956, עבר ניתוח נגד דלקת המעי העקום. אך הוא החלים במהירות משני המקרים הללו ולאחר שרופאיו אישרו זאת, רץ לכהונה שנייה. בגלל הפופולאריות שלו, אייזנהאואר נבחר ללא התנגדות בוועידה הרפובליקנית הלאומית בסן פרנסיסקו.

השאלה היחידה בוועידה הייתה האם ריצ'רד ניקסון ירוץ גם הוא לכהונה נוספת. היו ראיות שאייזנהאואר העדיף מועמד פחות מפלגתי ופחות שנוי במחלוקת, כמו מושל מסצ'וסטס כריסטיאן הרטר. לפי היסטוריונים, אייזנהאואר הציע לניקסון להיות מזכיר ההגנה של ארצות הברית במקום סגן הנשיא. אך הרולד סטאסן היה הרפובליקני היחיד שהתנגד באופן ציבורי למועמדותו של ניקסון, וניקסון עדיין היה פופולארי בקרב מצביעים רפובליקניים. ניקסון גם עזר לכמה מועמדים רפובליקניים להיבחר לבית הנבחרים והם יצאו להגנתו. באביב 1956, אייזנהאואר הכריז שניקסון יהיה המועמד לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית. לא היו מחלוקות בנוגע למצע הבחירות, והאירוע הבולט היחיד היה שציר אחד הצביע למועמד פיקטיבי בשם "ג'ו סמית'" כדי למחות על כך ששני המועמדים נבחרו פה אחד.

המפלגה הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדלי סטיבנסון, המועמד של המפלגה ב-1952, נלחם בקרב חזק מול הסנאטור הפופוליסטי מטנסי על המועמדות. קאפובר זכה בפריימריז בניו המפשייר ללא תחרות. אחרי שקאפובר ניצח את סטיבנסון ניצחון מפתיע במינסוטה, סטיבנסון הבין שהוא בצרות, והסכים לערוך עימות מול קאפובר בפלורידה. העימות שודר בפעם הראשונה בטלוויזיה, והתקיים ב-21 במאי. סטיבנסון זכה ב-52% מהקולות בפלורידה. לקראת הבחירות בקליפורניה, למטה קאפובר נגמר הכסף והוא לא יכל להתמודד מול סטיבנסון, שקיבל מימון גבוה. סטיבנסון זכה ב-63% מהקולות בקליפורניה וקאפובר פרש במהירות.

הוועידה הדמוקרטית הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהוועידה נערכה בשיקגו, מושל ניו יורק אוורל הארימן, שנתמך בידי הארי טרומן, איתגר את סטיבנסון על המועמדות. אך כמות הצירים של סטיבנסון הייתה גדולה מספיק כדי שייבחר בסיבוב הראשון.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון
עדלי סטיבנסון 900.5
אוורל הארימן 210
לינדון ג'ונסון 80
סטיוארט סימינגטון 45.5
אלברט צ'נדלר 36.5
ג'יימס דייוויס 33
ג'ון באטל 32.5
ג'ורג' טימרמן 23.5
פרנק לאוש 5.5

מועמדים לתפקיד סגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיא של הוועידה הדמוקרטית קרה כשסטיבנסון, בניסיון להכניס התלהבות למסע הבחירות, הכריז שהצירים יבחרו במועמד לתפקיד סגן הנשיא. כך התחיל מאבק בין כמה אנשים על התפקיד. רוב ההתלהבות נבעה מכך שלמועמדים היה רק יום אחד לערוך קמפיין. שני המובילים היו הסנאטור קאפובר, ששמר על הצירים שזכה בבחירות המקדימות, והסנאטור הצעיר ג'ון פיצג'ראלד קנדי ממסצ'וסטס שהיה אנונימי באותו פרק זמן. למרות שסטיבנסון העדיף את קנדי, הוא לא התערב בבחירת המועמד. קנדי הפתיע את המומחים כשהוביל בסיבוב השני, כשחסרים לו רק 15 צירים כדי לנצח. אך מספר מדינות החליטו לעזוב את המועמדים המקומיים שלהן ולתמוך בקאפובר, וכך הוא ניצח. התבוסה רק חיזקה את קנדי, כשהוא נהיה מפורסם ברמה הלאומית, ובכך שלא זכה במועמדות הוא היה חף מאשמת ההפסד בבחירות.

מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני לפני החילופים סיבוב שני אחרי החילופים
אסטס קאפובר 466.5 551.5 755.5
ג'ון קנדי 294.5 618 589
אלברט גור סניור 178 110.5 13.5
רוברט ואגנר ג'וניור 162.5 9.5 6
יוברט האמפרי 134 74.5 2
לות'ר הדג'ס 40 0.5 0
PT מאנר 33 0 0
יוברט האמפרי 26 0 0
לירוי קולינס 29 0 0
קלינטון אנדרסון 16 0 0
פרנק קלמנט 14 0 0
פאט בראון 1 0 0
לינדון ג'ונסון 1 0 0
סטיוארט סימינגטון 1 0 0

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמפיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטיבנסון עבד קשה כדי לנצח, כשבפעם הראשונה התעמולה בטלוויזיה הייתה במה מרכזית. רוב הפרסומות התרכזו בעקרות בית, בגלל שניצחונו של אייזנהאואר ב-1952 התבסס, במידה רבה, על הקול הנשי.

סטיבנסון הציע להעלות את התקציב הממשלתי למען תוכניות רווחה והסכמים עם ברית המועצות, להפחתת תקציב הביטחון ופירוק גרעיני. הוא גם הציע להפסיק את גיוס החיילים ולעבור לצבא של מתנדבים. אייזנהאואר התנגד לרעיונות האלה, למרות שעבד גם הוא על חוק להפסקת ניסויים גרעיניים. אייזנהאואר שמר על הפופולאריות שהרוויח במלחמת העולם השנייה, והוביל במהלך כל הקמפיין.

אייזנהאואר גם קיבל תמיכה בגלל שני משברי חוץ שקרו כמה שבועות לפני הבחירות. אזרחי הרפובליקה העממית של הונגריה החליטו למרוד בשלטון הסובייטי אך המרד שכך עם הקמת ממשלה חדשה. ובמצרים, כוחות צבא ישראלים, צרפתים ובריטים פלשו לסיני כדי למוטט את משטרו של גמאל עבד אל נאצר ולכבוש את תעלת סואץ שהולאמה זמן קצר קודם לכן. בזמן שרוב הלחץ במלחמת סיני הגיע מהאו"ם, פעולותיו של אייזנהאואר היו מוגבלות בזמן שהכוחות הסובייטים דיכאו את המרד. אייזנהאואר גינה את שתי הפעולות אך רק הצליח ללחוץ על כוחות המערב לסגת מסיני. פעולות אלה חיזקו את התמיכה באייזנהאואר. ממשל אייזנהאואר גם תמך בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך ב-1954, שסיים את ההפרדה הגזעית החוקית בבתי ספר ציבוריים. כתוצאה, אייזנהאואר קיבל את תמיכתם של 40% מהמצביעים השחורים. הוא היה הרפובליקני האחרון שקיבל כמות כזאת של תמיכה ממצביעים שחורים.

בבחירות אייזנהאואר זכה ב-57% מקולות המצביעים, וב-41 מתוך 48 מדינות. סטיבנסון זכה רק ב-6 מדינות דרומיות ובמדינת הגבול מיזורי, ונהיה המועמד המפסיד הראשון מאז ויליאם ג'נינגס ברייאן ב-1900 שזכה במיזורי. אייזנהאואר ניצח בלואיזיאנה, והיה למועמד הרפובליקני הראשון שזכה בה מאז תקופת השיקום.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
דווייט אייזנהאואר רפובליקנית ניו יורק 457 ריצ'רד ניקסון קליפורניה 457
עדלי סטיבנסון דמוקרטית אילינוי 73 אסטס קאפובר טנסי 73
לא מחויבים 0 0
תומאס אנדרוז זכויות המדינות וירג'יניה 0 תומאס וורדל קליפורניה 0
וולטר ג'ונס דמוקרטית אלבמה 0 הרמן טלמדג' ג'ורג'יה 0

טריוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיזורי נחשבת למדינה שחוזה את תוצאות הבחירות בגלל שבמשך מאה שנה, היא כמעט תמיד העניקה את האלקטורים למנצח. 1956 היא שנה חריגה כיוון שהיא הצביעה לסטיבנסון ברוב דחוק של 3,984 קולות.
  • אייזנהאואר הגיע למקום השלישי בקרולינה הדרומית, מאחורי סטיבנסון והאלקטורים הלא מחויבים, כשהוא הנשיא היוצא הראשון שעושה זאת מאז ויליאם האוורד טאפט ב-1912. זה קרה גם לג'ורג' הרברט ווקר בוש ב-1992 כשהגיע למקום השלישי במיין אחרי ביל קלינטון ורוס פרו.
  • נכון ל-2008, הבחירות הללו היו הפעם האחרונה ששני המועמדים בבחירות הקודמות נלחמו פעם נוספת (מקרים אחרים קרו ב-1800, 1828, 1840, 1892 וב-1900).
  • נכון ל-2008, הוועידה הדמוקרטית של 1956 הייתה הפעם האחרונה שהוועידה בחרה את המועמד לסגן הנשיא כבר בסיבוב הראשון
הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 - 1792 - 1796 - 1800 - 1804 - 1808 - 1812 - 1816 - 1820 - 1824 - 1828 - 1832 - 1836 - 1840 - 1844 - 1848 - 1852 - 1856 - 1860 - 1864 - 1868 - 1872 - 1876 - 1880 - 1884 - 1888 - 1892 - 1896 - 1900 - 1904 - 1908 - 1912 - 1916 - 1920 - 1924 - 1928 - 1932 - 1936 - 1940 - 1944 - 1948 - 1952 - 1956 - 1960 - 1964 - 1968 - 1972 - 1976 - 1980 - 1984 - 1988 - 1992 - 1996 - 2000 - 2004 - 2008 - 2012 Seal Of The President Of The United States Of America.svg