הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
1956 Flag of the United States.svg 1964
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960
8 בנובמבר 1960

בסה"כ היו 537 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 269 קולות אלקטורלים כדי לנצח

שיעור ההצבעה 63.1% (מכלל הזכאים להצביע)‏[1]
  John F. Kennedy - NARA - 518134.jpg VP-Nixon.png
מועמד ג'ון פ. קנדי ריצ'רד ניקסון
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא מסצ'וסטס קליפורניה
סגן לינדון ג'ונסון הנרי קבוט לודג'
אלקטורים 303 219
בוחרים 34,220,911 34,108,157
אחוז מכלל הבוחרים 49.7% 49.6%
ElectoralCollege1960.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1960 היו הבחירות ה-44 במספרן לנשיאות ארצות הברית, שהתרחשו ב-8 בנובמבר 1960. הנשיא נועד להישבע אמונים ב-20 בינואר 1961, ולסיים את כהונתו ב-20 בינואר 1965. הנשיא היוצא, דווייט אייזנהאואר הרפובליקני לא יכול היה לרוץ לכהונה נוספת. המפלגה הרפובליקנית בחרה בריצ'רד ניקסון, סגנו של אייזנהאואר, ואילו הדמוקרטים בחרו בג'ון פיצג'רלד קנדי, סנאטור ממסצ'וסטס. קנדי נבחר בהפרש של 112,827 קולות, או 0.1% מהקולות, וכך זכה ב-303 אלקטורים לעומת 219 של ניקסון. מרוץ זה לנשיאות היה הקרוב ביותר מאז 1912. במקום השלישי זכה הנרי בירד עם 15 אלקטורים ובמקום הרביעי ברי גולדווטר עם אלקטור אחד.

כמה גורמים יכלו לגרום למירוץ הצמוד: המיתון שפגע במפלגה הרפובליקנית, והעובדה ש-17 מיליון אנשים יותר היו רשומים כדמוקרטים מאשר רפובליקנים. הוא גם הביא למפלגה קולות קתוליים שכמעט וניטרלו את הקולות הפרוטסטנטים של ניקסון. כישרון הקמפיין של קנדי עבר את זה של ניקסון. הדגש של ניקסון על הניסיון שלו לא עזר לו, והוא ביזבז אנרגיה כשערך מסע בחירות בכל 50 המדינות ולא התרכז במדינות המתנדנדות. קנדי השתמש במטה הבחירות הגדול והעשיר שלו כדי לזכות במועמדות, לקבל תמיכה מהציבור ונעזר במנהיגים האחרונים של המפלגה בערים הגדולות כדי לזכות בערים הללו. הוא התרכז בג'ונסון כדי לזכות בדרום והשתמש בטלוויזיה באופן נכון.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמדים המשמעותיים במירוץ לנשיאות היו קנדי, הסנאטור וויין מורס מאורגון, הסנאטור לינדון ג'ונסון מטקסס, הסנאטור יוברט האמפרי ממינסוטה, הסנאטור סטיוארט סימינגטון ממיזורי, המושל אדמונד בראון מקליפורניה, ומושל אילנוי לשעבר, עדלי סטיבנסון. כמה מועמדים אחרים התמודדו במדינת מגוריהם בלי סיכוי אמיתי לזכות. סימינגטון, סטיבנסון וג'ונסון סירבו לערוך קמפיין למען השגת המועמדות. למרות שזה הפחית את מספר הצירים שהשיגו לקראת הוועידה הדמוקרטית הלאומית, כל אחד מהם קיווה שבמקרה של חילוקי דעות, הוא יבחר בתור מועמד פשרה.

זקני המפלגה הדמוקרטית (כמו הנשיא לשעבר הארי ס. טרומן שתמך בסימינגטון) האמינו בהתחלה שקנדי צעיר מדי ולא מנוסה מספיק כדי להיות נשיא. הם הציעו לו להיות הסגן של מועמד יותר מנוסה לנשיאות. כשקנדי הבין שהאסטרטגיה הזאת נועדה כדי למנוע מהציבור לקחת אותו ברצינות, קנדי הצהיר "אני לא רץ לסגנות הנשיאות, אני רץ לנשיאות".

היו בחירות מקדימות ב-16 מדינות. קנדי נכנס ל-7 מתוכם. האמפרי נכנס ל-5. מורס נכנס ל-3, ואילו בראון לאחת. הסקרים הראו שבראון הוא בלתי מנוצח בקליפורניה. מורס איתגר את האמפרי בבחירות במחוז קולומביה ואת ג'ון קנדי בבחירות במרילנד. אורגון רשמה את כל המועמדים מלבד בראון. בויסקונסין ובוירג'יניה המערבית התמודדו קנדי והאמפרי. דתו הקתולית של קנדי יצרה עבורו בעיה. כשהם זוכרים את מה שקרה לאל סמית', מועמד דמוקרטי קתולי ב1928, המון תהו אם דעות קדומות נגד קתולים יפגעו בקנדי ובסיכוייו לזכות בבחירות. כדי להוכיח שהוא מסוגל למשוך מצביעים, קנדי איתגר את הסנאטור הליברלי ממינסוטה יוברט האמפרי בבחירות בוויסקונסין. למרות שקנדי ניצח את האמפרי בוויסקונסין, העובדה שרוב ניצחונותיו באו מאזורים קתוליים השאירה את רוב מנהיגי המפלגה לא בטוחים שקנדי יוכל למשוך קולות ממצביעים שאינם קתולים. בינתיים, במחוז קולומביה, האמפרי ניצח את הסנאטור מאורגון וויין מורס. קנדי גם ניצח את מורס בבחירות במרילנד. לאחר מכן, קנדי התמודד מול האמפרי בוירג'יניה המערבית, שהייתה מדינה פרוטסטנטית, עם דעות קדומות נגד קתולים. הקמפיין של האמפרי היה דל תקציב ולא יוכל היה להתמודד עם מטה הקמפיין המאורגן והעשיר של קנדי. אחיותיו, אחיו ואשתו של קנדי הסתובבו ברחבי המדינה כדי למשוך מצביעים. לאחר עימות מוצלח מול האמפרי בטלוויזיה, קנדי ניצח את האמפרי עם 60% מהקולות. האמפרי פרש מהמירוץ וקנדי קיבל את הניצחון שהיה זקוק לו כדי לשכנע את מנהיגי המפלגה שהוא מסוגל לנצח במדינה שאינה קתולית. למרות שקנדי השתתף רק ב-9 בחירות מקדימות, הכישלון של ג'ונסון וסימינגטון בעשיית קמפיין שיכנע את מנהיגי המפלגה שלא יצליחו למשוך מצביעים שלא מהמדינה שלהם. למרות שסטיבנסון היה המועמד הדמוקרטי ב-1952 וב-1956, ועדיין שמר על תמיכה מצד ליברלים ואינטלקטואלים, שתי התבוסות שלו לאייזנהאואר גרמו למנהיגי המפלגה לרצות "פנים חדשות". בחודשים לקראת הועידה, קנדי טייל ברחבי המדינה כשהוא משכנע צירים להצביע עבורו. אך כשהוועידה נפתחה, לקנדי עדיין היו חסרים כמה קולות כדי לנצח.

הוועידה הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה הדמוקרטית הלאומית התכנסה בלוס אנג'לס, קליפורניה. שבוע לפני פתיחתה, קנדי קיבל אתגר חדש כשג'ונסון וסטיבנסון הודיעו רשמית על מועמדותם. אך אף אחד מהם לא יוכל היה להתמודד מול מטה הקמפיין של קנדי. ג'ונסון איתגר את קנדי לעימות טלוויזיוני, בו קנדי ניצח וג'ונסון לא הצליח לקבל תמיכה שלא מהדרום. כיוון שסטיבנסון הכריז על מועמדותו רק שבוע לפני הועידה, צירים ליברלים רבים שתמכו בו כבר היו מחויבים להצביע לקנדי, ולמרות תמיכתה של אלינור רוזוולט, סטיבנסון לא יוכל היה לקחת אותם מקנדי, שניצח בסיבוב הראשון.

אז, במהלך מפתיע, קנדי ביקש מג'ונסון להיות סגנו. עד היום לא ידוע למה קנדי הציע את המועמדות לג'ונסון ולמה הוא בחר לקחת אותה. כמה היסטוריונים אומרים שקנדי ביקש לקחת סגן אחר, אבל הציע לג'ונסון את המועמדות ראשון בגלל השפעתו בתור מנהיג הרוב בסנאט, והופתע כשג'ונסון הסכים. סיפור אחר אומר שלאחר שג'ונסון קיבל את המועמדות, רוברט קנדי הגיע לחדרו ללחוץ עליו לוותר על המועמדות, דבר שהתחיל יריבות מרה ביניהם שהיו לה השלכות על המפלגה בשנות ה-60.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון
ג'ון קנדי 806
לינדון ג'ונסון 409
סטיוארט סימינגטון 86
עדלי סטיבנסון 79.5
רוברט מאיינר 43
יוברט האמפרי 41
ג'ורג' סמתרס 30
רוס בארנט 23
הרשל לאבלס 2
פאט פראון 1
אורוול פאבוס 1
אלברט רוזליני 1

המפלגה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קבלת התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית ב-1951, הנשיא דווייט אייזנהאואר לא יכול היה לרוץ לכהונה נוספת.

ב-1959, נראה כאילו סגן הנשיא ניקסון יקבל אתגר רציני מצד מושל ניו יורק נלסון רוקפלר, המנהיג של האגף הליברלי-מתון של המפלגה. אך לאחר סיור לאומי שחשף שרוב הרפובליקנים תמכו בניקסון, רוקפלר ויתר על מועמדותו.

אחרי פרישתו של רוקפלר, ניקסון לא חווה התנגדות ממשית. בוועידה הרפובליקנית הלאומית בשיקגו, אילנוי, ניקסון זכה ברובם המוחלט של הצירים, כשהסנאטור השמרן ברי גולדווטר מאריזונה זוכה ב-10 צירים שמרנים. ניקסון בחר בסנאטור לשעבר ממסצ'וסטס והשגריר באו"ם, הנרי קבוט לודג' ג'וניור, בתור סגנו. ניקסון בחר בלודג' כיוון שניסיונו בענייני חוץ יכול היה להרשות לניקסון להתרכז יותר במדיניות חוץ ולא בענייני פנים, שבהם ניקסון האמין שהדמוקרטים מנצחים. ניקסון חשב לתת לרוקפלר את תפקיד סגנו, אבל רוקפלר לא היה מעוניין להיות סגן נשיא.

הדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות, רוב הדרום כעס מאוד על תמיכתם של קנדי וניקסון בזכויות האזרח. מיסיסיפי ואלבמה שלחו אלקטורים חופשיים לחבר האלקטורים שהצביעו להארי בירד, סנאטור דמוקרטי שתמך בהפרדה גזעית מוירג'יניה לנשיאות ובסטרום ת'ורמונד, סנאטור דמוקרטי שגם תמך בהפרדה מקרוליינה הדרומית לתפקיד הסגן. אלקטור חופשי אחד מאוקלהומה בחר בבירד בתור נשיא ובגולדווטר בתור סגן נשיא.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבטחות במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלף מסע הבחירות קנדי טען שתחת ממשל אייזנהאואר, ארצות הברית פיגרה מאחורי ברית המועצות במלחמה הקרה, מבחינה צבאית וכלכלית, והצהיר שכנשיא "יתניע את אמריקה שוב". ניקסון אמר שאם ייבחר, ימשיך את "השלום והשגשוג" שממשל אייזנהאואר הביא למדינה בשנות ה-50. ניקסון גם טען שבגלל המלחמה עם הסובייטים, אי אפשר לבטוח באדם צעיר כמו קנדי בתור נשיא.

אירועים במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי וניקסון הצליחו למשוך קהלים גדולים לראות אותם. באוגוסט, רוב הסקרים הראו שניקסון מוביל במקצת על קנדי, ופרשנים רבים אמרו שניקסון הוא המנצח. אך לניקסון היה מזל רע במהלך כל מסע הבחירות. במהלך מסיבת עיתונאים של אייזנהאואר ששודרה בטלוויזיה, עיתונאי שאל את אייזנהאואר האם הוא יכול לחשוב על רעיון מרכזי וטוב שניקסון הגה במהלך תפקידו, ואייזנהאואר הגיב ב"אם תתן לי שבוע, אולי אחשוב על אחד". למרות שאייזנהאואר התבדח, התגובה פגעה בניקסון, ופגעה בניסיונו להציג את עצמו כאדם שמחליט יותר טוב מקנדי. הדמוקרטים אף הפכו את התגובה של אייזנהאואר לתשדיר תעמולה.

בוועידה הרפובליקנית, ניקסון הבטיח לערוך קמפיין בכל 50 המדינות. התוכנית לא הצליחה כשבאוגוסט, ניקסון שבר את הברך שלו בקרוליינה הדרומית. הברך הזדהמה וניקסון נאלץ להפסיק את מסע הבחירות לשבועיים. כשעזב את בית החולים, ניקסון עדיין דרש לבקר בכל המדינות, וכך נוצר מצב שהוא ערך מסע בחירות במדינות שלא יכול היה לנצח בהן, או שהיו בעלות מספר אלקטורים קטן מדי כדי לעזור לו לזכות בבחירות. כך לדוגמה, בסוף השבוע שלפני הבחירות, ניקסון היה באלסקה, שהייתה בעלת 3 אלקטורים, ואילו קנדי השקיע את זמנו במדינות גדולות כמו אוהיו, ניו ג'רזי, מישיגן ופנסילבניה.

הבחירה בג'ונסון כמועמד לסגן הנשיא עזרה לקנדי. ג'ונסון תמך בקנדי בקולניות ועזר לדמוקרטים לזכות בכמה מדינות דרומיות שהטילו ספק בקנדי, ובמיוחד בטקסס. מצד שני, השגריר לודג' ערך קמפיין מנומנם ועשה כמה טעויות שפגעו בניקסון. בין הטעויות הייתה הבטחה שניקסון ימנה אדם שחור לקבינט שלו. דבר זה פגע במצביעים שחורים שראו בכך ניסיון לזכות בקולותיהם וגם פגע בדרומיים שתמכו בהפרדה הגזעית ויכלו לתמוך בניקסון.

עימותים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקודת השיא של מסע הבחירות הייתה ארבעת העימותים בין קנדי לניקסון. אלו היו העימותים הראשונים בין מועמדי המפלגות הגדולות ששודרו בטלוויזיה והיו חשובים מאוד. ניקסון התעקש להמשיך בקמפיין עד שנותרו כמה שעות לעימות. הוא לא החלים לחלוטין מפציעת הברך שלו ולכן נראה חיוור, חולני, רזה ועייף. הוא גם סירב להתאפר לפני השידור וכך הטלוויזיות בשחור לבן ראו היטב את הזיפים על פניו. לאחר העימות אמו של ניקסון התקשרה אליו כדי לשאול האם הוא חולה. קנדי, לעומתו, נח והתכונן לעימות, ונראה שזוף, בטוח ורגוע במהלך העימות. כ-70 מיליון אמריקאים צפו בעימות הראשון. צופי הטלוויזיה הסיקו שקנדי ניצח, ואילו המספר המועט יותר של מאזיני הרדיו הסיק שניקסון ניצח. לאחר העימות, קנדי התחיל להוביל במקצת על ניקסון. בשלושת העימותים הבאים ניקסון החזיר לעצמו את משקלו, לבש מייק-אפ ונראה יותר חזק מהופעתו הראשונה. אולם בשלושת העימותים הבאים צפו כ-20 מיליון אנשים פחות. פרשנים אמרו שניקסון ניצח בעימות השני והשלישי ואילו קנדי ניצח בראשון, כשברביעי היה תיקו.

נושאים במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבר שפגע בקנדי במהלך מסע הבחירות שלו הייתה הדעה הקדומה נגד קתולים. כמה פרוטסטנטים האמינו שאם קנדי יבחר לנשיאות, הוא יקבל פקודות מהאפיפיור ברומא. כדי למנוע חשש בקרב מצביעים, קנדי אמר ש"אני לא המועמד הקתולי לנשיאות, אני המועמד הדמוקרטי לנשיאות שהוא במקרה קתולי. אני לא מדבר בשם הכנסייה שלי בענייני ציבור - והכנסייה שלי לא מדברת בשמי". הוא הבטיח לכבד את הפרדת הדת מהמדינה ואמר שלא יתן לבעלי תפקידים קתולים להכתיב לו את המדיניות. קנדי גם שאל האם רבע מהאמריקנים הם אזרחים מדרגה שנייה רק בגלל שהם קתולים. קנדי היה הקתולי הראשון (והיחיד עד כה) שנבחר לנשיאות, למרות שיש האומרים שהוא עדיין איבד כמה קולות פרוטסטנטים בגלל הקתוליות שלו.

אך הקמפיין של קנדי השיג יתרון כשהכומר מרטין לותר קינג ג'וניור, מנהיג המאבק לזכויות האזרח, נעצר בג'ורג'יה בצעדה למען זכויות האזרח. ניקסון סירב להתערב בעניין, אולם קנדי לחץ על הרשויות המקומיות לשחרר את קינג מהכלא, וגם התקשר לאשתו ואביו של קינג. כתוצאה מכך, קינג החליט לתמוך בקנדי, שנהיה פופולארי בקרב הקהילה האפרו-אמריקאית. ביום הבחירות, קנדי קיבל יתרון גדול בקרב האוכלוסייה השחורה, וזה עזר לו לנצח במדינות כמו ניו ג'רזי, קרוליינה הדרומית, אילנוי ומיזורי. שני המועמדים גם דיברו על כלכלה ועל דרכים להעלות את הצמיחה הכלכלית כדי להביא את השגשוג לכולם (במיוחד למיעוטים). כמה היסטוריונים ביקרו את ניקסון, שסירב להתייחס למצב הכלכלי הטוב במהלך תקופתו של אייזנהאואר ולא ניצל את הפופולאריות הגבוהה של אייזנהאואר. במהלך השבועיים האחרונים, רוב הפרשנים והסקרים חזו ניצחון קטן לקנדי. אך 10 ימים לפני הבחירות, אייזנהאואר ערך מסע בחירות לניקסון. התמיכה של אייזנהאואר חיזקה את ניקסון וביום הבחירות הסקרים הצביעו על תיקו.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליל הבחירות ב-8 בנובמבר היה אחד מהמפורסמים בהיסטוריה האמריקנית. ניקסון צפה במשדרי הבחירות בחדר מלונו בלוס אנג'לס ואילו קנדי צפה מביתו במסצ'וסטס. בהתחלה הגיעו התוצאות מן הערים הגדולות בצפון ובמערב התיכון כמו בוסטון, ניו יורק סיטי, פילדלפיה, פיטסבורג, דטרויט ושיקגו, וקנדי הוביל. אך אז הגיעו התוצאות מאזורים כפריים ומערי הפרוורים, מהרי הרוקי וממדינות החוף הפסיפי, וניקסון הדביק את הפער. לפני חצות, עיתון הניו יורק טיימס הוציא כותרת שבה הוא אומר שקנדי נבחר לנשיאות, כשראשיו מקווים להימנע מהמבוכה שנגרמה לשיקגו טריבון 12 שנים קודם לכן, כשהכריזו על תומאס דיואי בתור זוכה הבחירות במקום הארי טרומן.

ניקסון נאם ב-3 בבוקר ורמז שאולי קנדי ניצח. רק באחר הצהריים של יום רביעי, 9 בנובמבר, התברר שקנדי ניצח. הבחירות היו צמודות מאוד: בקליפורניה, נראה היה שקנדי ניצח בהפרש של 37,000 קולות, אך בסוף התברר שניקסון ניצח בהפרש של 36,000 קולות. בהוואי, נראה היה שניקסון ניצח, אולם קנדי זכה במדינה בהפרש צמוד במיוחד של 115 קולות. באחוז הקולות, קנדי ניצח את ניקסון בעשירית האחוז (0.1%)- ההפרש הכי קטן במאה ה-20. בחבר האלקטורים, קנדי זכה לניצחון גדול יותר, כשהוא זוכה ל-303 קולות לעומת 219 של ניקסון. (269 קולות היו דרושים לניצחון בבחירות). 15 אלקטורים - 8 ממיסיסיפי, שישה מאלבמה ואחד מאוקלהומה, הצביעו להנרי בירד, דמוקרט שמרן. קנדי זכה ב-12 מדינות בהפרש של פחות מ-3 אחוזים, וניקסון זכה ב-6 באותו הפרש. קנדי הפסיד רק ב-3 מדינות באזור הצפון-מזרחי המאוכלס, וגם זכה במדינות גדולות כמו מישיגן, אילנוי ומיזורי במערב התיכון. בעזרת לינדון ג'ונסון, הוא זכה גם ברוב הדרום, כולל במדינות גדולות כקרוליינה הדרומית, ג'ורג'יה וטקסס. ניקסון הפסיד רק ב-3 מדינות מערביות (כשהוא זוכה בקליפורניה), וניצח במדינות החקלאיות, כשהגדולה מביניהן היא אוהיו. מומחים אמרו שקנדי זכה ביותר קולות בגלל הקתוליות שלו מאשר הפסיד, כשהקתולים הצפוניים עברו אליו בגלל התקפות על דתו. ניקסון איבד 28% ממצביעי אייזנהאואר וקנדי איבד רק 15% ממצביעי סטיבנסון, כלומר, הדמוקרטים שמרו יותר טוב על המצביעים שלהם מ-1956.

קנדי היה המועמד האחרון שזכה בנשיאות בלי לזכות באוהיו, והיה המועמד היחיד שלא היה נשיא באותה תקופה שעשה כך במאה ה-20. הוא גם אחד משני הדמוקרטים היחידים שזכו בנשיאות מבלי לזכות בפלורידה: השני היה ביל קלינטון, שהפסיד בפלורידה ב-1992 וזכה בה ב-1996. ניקסון היה המועמד הנשיאותי הראשון שהפסיד אך זכה ביותר מחצי מהמדינות - הוא זכה ב-26 מדינות. המועמד השני שעשה זאת היה ג'רלד פורד ב-1976, שזכה ב-27 מדינות.

אלו היו הבחירות הראשונות בהן השתתפו אלסקה והוואי. אלו היו גם הבחירות הראשונות בהן שני המועמדים נולדו במאה ה-20. קנדי היה הדמוקרט הצפוני והסנאטור האחרון שזכה בנשיאות עד לבחירתו של ברק אובאמה ב-2008.

מחלוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפובליקנים רבים האמינו שקנדי זכה בבחירות רק בזכות הונאת קולות, במיוחד בטקסס ובאילנוי. שתי מדינות אלו היו חשובות כיוון שאם ניקסון היה זוכה בהן, הוא היה הנשיא. למרות שניקסון אמר שלא יערער על תוצאות הבחירות, תומכיו עירערו עליהן, אך הערעור לא השפיע, חוץ ממתן האלקטורים של הוואי לניקסון.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
ג'ון פיצג'רלד קנדי דמוקרטית מסצ'וסטס 303 לינדון ג'ונסון טקסס 303
ריצ'רד ניקסון רפובליקנית קליפורניה 219 הנרי קבוט לודג' ג'וניור מסצ'וסטס 219
הנרי בירד ללא וירג'יניה 15 ג'יימס סטרום ת'ורמונד קרוליינה הדרומית 14
ברי גולדווטר אריזונה 1
לא מחויבים 0 0
אורוול פאבוס זכויות המדינות ארקנסו 0 ג'ון קרומלין אלבמה 0
צ'ארלס סאליבן החוקה מיסיסיפי 0 מריט קרטיס קליפורניה 0
ברקן לי שמרנית יוטה 0 קנט קורטני לואיזיאנה 0

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 - 1792 - 1796 - 1800 - 1804 - 1808 - 1812 - 1816 - 1820 - 1824 - 1828 - 1832 - 1836 - 1840 - 1844 - 1848 - 1852 - 1856 - 1860 - 1864 - 1868 - 1872 - 1876 - 1880 - 1884 - 1888 - 1892 - 1896 - 1900 - 1904 - 1908 - 1912 - 1916 - 1920 - 1924 - 1928 - 1932 - 1936 - 1940 - 1944 - 1948 - 1952 - 1956 - 1960 - 1964 - 1968 - 1972 - 1976 - 1980 - 1984 - 1988 - 1992 - 1996 - 2000 - 2004 - 2008 - 2012 - 2016 Seal of the President of the United States.svg