הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
1972 Flag of the United States.svg 1980
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976
2 בנובמבר 1972

בסה"כ היו 538 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 270 קולות אלקטורלים כדי לנצח

שיעור ההצבעה 53.5% (מכלל הזכאים להצביע)[1]
  Carter cropped.jpg Gerald Ford, official Presidential photo.jpg
מועמד ג'ימי קרטר ג'רלד פורד
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא ג'ורג'יה מישיגן
סגן וולטר מונדייל בוב דול
אלקטורים 297 240
מספר המדינות שזכה בהן 23+מחוז קולומביה 27
בוחרים 40,831,881 39,148,634
אחוז מכלל הבוחרים 50.1% 48.0%
ElectoralCollege1976.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1976 התרחשו לאחר התפטרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון בעקבות פרשת ווטרגייט. במהלכן התמודד הנשיא המכהן, ג'רלד פורד, המועמד הרפובליקני שהיה סגנו של ניקסון, מול מושל ג'ורג'יה האלמוני יחסית, ג'ימי קרטר, המועמד הדמוקרטי. פורד נאלץ להתמודד עם כלכלה במיתון ושילם מחיר פוליטי על החנינה שהעניק לניקסון. קרטר רץ כאאוטסיידר והבטיח לחולל שינוי, וזכה בניצחון דחוק. הוא היה הנשיא הדרומי הראשון מאז אנדרו ג'ונסון ב-1869 והראשון שנבחר מאז זכארי טיילור ב-1848.

אף מועמד אמריקני מטעם המפלגה הדמוקרטית לאחר קרטר לא הצליח כמו קרטר בדרום ארצות הברית במערכת בחירות זאת.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנצח המפתיע במירוץ למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1976 היה הסנאטור ומושל ג'ורג'יה לשעבר, ג'ימי קרטר. כשהבחירות המקדימות החלו, קרטר היה אלמוני יחסית במישור הלאומי, והפרשנים הפוליטיים העריכו שמועמדים ידועים יותר, כמו הסנאטור הנרי ג'קסון מוושינגטון, המושל ג'ורג' וולאס מאלבמה ומושל קליפורניה ג'רי בראון, הם בעלי הסיכויים הגבוהים. אך בעקבות פרשת ווטרגייט, קרטר הבין שמעמדו כאאוטסיידר פוליטי, איש מרכז ותומך בשינויים מתונים, יכול לתת לו יתרון מול יריביו הממסדיים והידועים יותר. קרטר גם ניצל את מספר אסיפות הבחירה והבחירות המקדימות הגדול ב-1976 כדי להדיח את יריביו הידועים יותר אחד-אחד. ביוני 1976 הוא זכה במספר גדול מספיק של צירים כדי לזכות במועמדות, ובוועידה הדמוקרטית הלאומית הוא זכה בהצבעה בסיבוב הראשון. לאחר מכן הוא בחר בסנאטור ממינסוטה, וולטר מונדייל, ליברל ותלמיד פוליטי של יוברט האמפרי, כמועמד לתפקיד סגן הנשיא.

המפלגה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה הרפובליקנית הלאומית בקנזס סיטי. בתמונה, משמאל לימין: המועמד לתפקיד סגן הנשיא בוב דול, ננסי רייגן, רונלד רייגן וג'רלד פורד לוחצים ידיים, סגן הנשיא נלסון רוקפלר, סוזן פורד והגברת הראשונה בטי פורד

התחרות על המועמדות הרפובליקנית ב-1976 הייתה בין שני מועמדים רציניים: ג'רלד פורד, מנהיג האגף המתון של המפלגה והנשיא המכהן ממישיגן, ורונלד רייגן, מנהיג האגף השמרני של המפלגה ומושל קליפורניה לשעבר. המירוץ בין שני המועמדים היה קשה ואף שווה. בתחילת הוועידה הרפובליקנית באוגוסט 1976 עדיין אי אפשר היה לדעת מי יהיה המועמד. פורד ניצח את רייגן בהפרש זעום בסיבוב הראשון, ואז בחר בסנאטור בוב דול מקנזס כמועמד לתפקיד סגן הנשיא. זאת הייתה הוועידה האחרונה שבה המועמד לתפקיד הנשיא עדיין לא נקבע בזמן ההתכנסות.

אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוג'ר מקברייד, אלקטור לא מחויב מהבחירות הקודמות, במסגרת המפלגה הליברטריאנית
  • יוג'ין מק'ארתי, סנאטור דמוקרטי לשעבר ממינסוטה, רץ כמועמד עצמאי

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמפיין הסתיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מיתרונותיו של פורד על קרטר במסע הבחירות היה שהוא, בתור נשיא, יכל לנאום באירועים הרבים במסגרת חגיגות ה-200 לארצות הברית, דבר שיצר יחסי ציבור נאים עבור פורד. הוא ניהל את חגיגות הזיקוקים של יום העצמאות ששודרו בכל רחבי המדינה, ואירח את המלכה אליזבת' השנייה ואת הנסיך פיליפ כעבור 3 ימים, ובמקום להציג את עצמו כפוליטיקאי טיפוסי, הוא הציג עצמו כמנהיג במבחן, שמילא נאמנה את תפקיד מנהיג המדינה. רק באוקטובר הוא עזב את הבית הלבן כדי לערוך מסע בחירות ברחבי המדינה.

קרטר ופורד בעימות

ג'ימי קרטר רץ כמועמד השינוי, שלא הוכתם בשערוריות של וושינגטון, דבר שמשך מצביעים רבים לאחר פרשת ווטרגייט, שגרמה להתפטרותו של ניקסון. פורד, למרות שלא היה קשור באופן אישי לווטרגייט, נראה לרבים כאדם קרוב מדי לממשל ניקסון, במיוחד לאחר שנתן חנינה לניקסון מכל פשע שעשה במהלך כהונתו. החנינה גרמה למצבו של פורד בסקרים להידרדר. סירובו של פורד להסביר את מעשיו גם פגע בו.

פורד לא הצליח לגרום לקונגרס לבטל את חוקי הגבלת מחירי הגז הטבעי משנות ה-50, שגרמו להידלדלות מאגר הגז הטבעי של ארצות הברית במהלך משבר האנרגיה העולמי. קרטר הודיע שהוא מתנגד לביטול החוקים ואמר שמהלך כזה יחולל אסון.

לאחר הוועידה הדמוקרטית הלאומית, הסקרים הראו שקרטר מוביל על פורד ב-33%. ככל שהמירוץ התקדם, ההפרש הצטמצם יותר ויותר. במהלך מסע הבחירות, עיתון פלייבוי פרסם ריאיון שנוי במחלוקת עם קרטר, בו הודה שבמחשבותיו, חשק באישה שאינה אשתו. דבר זה פגע בקרטר בקרב נשים ונוצרים אוונגליסטים. ב-23 בספטמבר, פורד נראה טוב בעימות הבחירות הטלוויזיוני הראשון מאז 1960. הסקרים לאחר העימות הראו שרוב הבוחרים האמינו שפורד ניצח. קרטר איבד תמיכה בעקבות טענתו של פורד שלקרטר אין את הניסיון הדרוש כדי להיות מנהיג, וטען שקרטר לא הבהיר את עמדתו בנוגע לכמה נושאים. קרטר הבטיח לסיים את ההפרדה הגזעית באוטובוסים.

אולם פורד ביצע טעות גורלית במהלך מסע הבחירות שפגעה בו קשות. בעימות השני ב-6 באוקטובר, פורד טען ש"אין שליטה סובייטית על מזרח אירופה ולעולם לא תהיה אחת תחת ממשל פורד". הוא גם הוסיף שהוא לא חושב ש"הפולנים מרגישים נשלטים על ידי ברית המועצות", כשהוא טוען את אותו הדבר על יוגוסלביה ורומניה. פורד סירב לחזור בו מטענותיו עד שעבר שבוע מאז העימות. נאו-שמרנים, שהתנגדו לסובייטים בתקיפות, נבהלו. לאחר שקרטר הבטיח לחון את כל מתנגדי ופליטי מלחמת וייטנאם, התמיכה בפורד ירדה וקרטר הצליח לשמור על הפרש קטן בסקרים.

עימות בין שני המועמדים לסגנות, וולטר מונדייל ובוב דול, גם פגע ברפובליקנים, כשדול התעקש שחוסר מוכנות צבאית מצד הנשיאים הדמוקרטים היה אחראי לכל המלחמות של ארצות הברית במאה העשרים. דול, חייל במלחמת העולם השנייה, אמר שבכל מלחמה של ארצות הברית ממלחמת העולם הראשונה ועד למלחמת וייטנאם, הנשיא היה דמוקרטי, וטען שמספר החללים ב"מלחמות הדמוקרטיות" שווה בגודלו לאוכלוסיית דטרויט. רבים הרגישו שהביקורת לא הייתה מוצדקת, ושדול נראה קריר מדי בעימות. גורם אחד שעזר לפורד לפני הבחירות היה מספר הופעות טלוויזיה עם שחקן הבייסבול לשעבר ג'ו גראגיונלה, שנשאר ידידו גם לאחר הבחירות.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות כשלים במסע הבחירות, הצליח פורד להפוך את המירוץ לצמוד. הבחירות נערכו ב-2 בנובמבר, והיה צריך את כל הלילה והבוקר לאחר מכן כדי להכריז על המנצח. רק ב-3:30 לפנות בוקר רשת NBC הכריזה שקרטר זכה במיסיסיפי, והשיג את מספר 270 האלקטורים שהיה דרוש לו בשביל לנצח. בספירת הקולות הכללית, קרטר עבר את פורד בשני אחוזים.

במספר האלקטורים, הבחירות היו הצמודות ביותר מאז 1916: קרטר זכה ב-23 מדינות עם 297 אלקטורים, ופורד זכה ב-27 מדינות ו-240 אלקטורים (אלקטור אחד מוושינגטון, שהיה מחויב לפורד, הצביע לרייגן). ניצחונו של קרטר הגיע במיוחד בגלל ניצחונו הגדול בדרום (שבו הפסיד רק בווירג'יניה) וניצחונותיו הקטנים במדינות צפוניות גדולות כמו ניו יורק, אוהיו ופנסילבניה. פורד הצליח במערב, וזכה בכל מדינה מלבד הוואי. המירוץ היה צמוד במיוחד באורגון, בה פורד ניצח בהפרש קטן מאוד.

המדינות שהבטיחו את ניצחונו של קרטר היו ויסקונסין ואוהיו. אם פורד היה זוכה בהן, הוא היה זוכה בנשיאות. 27 המדינות שפורד זכה בהן הן מספר המדינות הגדול ביותר שמועמד מפסיד זכה בהן.

קרטר היה הדמוקרט הראשון מאז ג'ון קנדי שזכה במדינות הדרום העמוק (אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה, מיסיסיפי, קרולינה הדרומית, פלורידה וטקסס), והראשון מאז לינדון ג'ונסון שזכה לרוב מובהק במדינות הדרומיות. קרטר זכה ל-66.7% מהקולות במדינת מגוריו, ג'ורג'יה. הוא היה הדמוקרט היחיד מאז 1964 שזכה לרוב הקולות בספירה הכללית עד לברק אובמה ב-2008. הוא גם אחד מ-5 מועמדים דמוקרטים שזכו ברוב הקולות מאז מלחמת האזרחים, כשהאחרים הם סמואל טילדן, פרנקלין רוזוולט, לינדון ג'ונסון וברק אובמה.

לו פורד היה זוכה בבחירות, התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית היה פוסל אותו מלרוץ לכהונה נוספת ב-1980 כיוון ששירת בתפקיד יותר משנתיים לאחר התפטרותו של ניקסון.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה מספר האלקטורים השותף מדינת השותף מספר האלקטורים של השותף
ג'ימי קרטר דמוקרטית ג'ורג'יה 297 וולטר מונדייל מינסוטה 297
ג'רלד פורד רפובליקנית מישיגן 240
רונלד רייגן רפובליקנית (עצמאי) קליפורניה 1 בוב דול קנזס 241
יוג'ין מק'ארתי עצמאי מינסוטה 0 0
רוג'ר מקברייד הליברטריאנית ורמונט 0 דיוויד ברגלנד קליפורניה 0
לסטר מדוקס אמריקאית עצמאית ג'ורג'יה 0 ויליאם דייק ויסקונסין 0
תומאס אנדרסון אמריקאית 0 רוס שקלפורד 0
פיטר קמג'ו העובדים הסוציאליסטית קליפורניה 0 ווילי רייד 0
גוס הול הקומוניסטית ניו יורק 0 ג'רוויס טיינר 0
מרגרט רייט העם 0 בנג'מין ספוק 0
לינדון לארוש העבודה ניו יורק 0 וויין אבנס 0

הערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאת הייתה הפעם האחרונה שמועמד דמוקרטי ניצח בטקסס, קרוליינה הדרומית, מיסיסיפי ואלבמה. אף מועמד דמוקרטי עד אובמה ב-2008 לא זכה בקרוליינה הצפונית. אובמה גם זכה בווירג'יניה, המדינה הדרומית היחידה שקרטר לא זכה בה.
  • נכון ל-2008, קרטר הוא הדמוקרט האחרון שזכה בבחירות בלי לזכות במדינות הבאות: קליפורניה, אורגון, וושינגטון, ניו מקסיקו, נבאדה, איווה, מישיגן, אילינוי, ניו ג'רזי, ורמונט, ניו האמפשייר או קונטיקט. קלינטון ואובמה זכו בכולן, ובבחירות הצמודות של 2000 ו-2004, אל גור זכה בכולם חוץ מנבאדה וניו האמפשייר, וג'ון קרי זכה בכולם חוץ מאיווה, נבאדה וניו מקסיקו.
  • בפעם הראשונה, רשתות טלוויזיה השתמשו בצבעים כדי לייצג את המדינות שהמועמדים זכו בהן. מדינה שקרטר זכה בה הייתה מוצגת באדום, ומדינה שפורד זכה בה הייתה מוצגת בכחול. השיטה הצליחה לתפוס, אולם הצבעים עבור שתי המפלגות התהפכו.
  • הבחירות היו הפעם הראשונה מאז 1908, והפעם האחרונה עד היום, שנבאדה לא בחרה במועמד המנצח. זאת הייתה מערכת הבחירות הראשונה מאז צירוף ניו מקסיקו ב-1912 בה ניו מקסיקו לא בחרה במועמד המנצח.
  • פורד הוא הנשיא השני והאחרון שזכה ביותר מחצי מהמדינות אך הפסיד. הראשון היה ניקסון ב-1960.
  • זאת מערכת הבחירות המוקדמת ביותר שבה הנשיא הנבחר עדיין חי. דול ומונדייל עדיין שניהם חיים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 - 1792 - 1796 - 1800 - 1804 - 1808 - 1812 - 1816 - 1820 - 1824 - 1828 - 1832 - 1836 - 1840 - 1844 - 1848 - 1852 - 1856 - 1860 - 1864 - 1868 - 1872 - 1876 - 1880 - 1884 - 1888 - 1892 - 1896 - 1900 - 1904 - 1908 - 1912 - 1916 - 1920 - 1924 - 1928 - 1932 - 1936 - 1940 - 1944 - 1948 - 1952 - 1956 - 1960 - 1964 - 1968 - 1972 - 1976 - 1980 - 1984 - 1988 - 1992 - 1996 - 2000 - 2004 - 2008 - 2012 Seal Of The President Of The United States Of America.svg