הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
1988 Flag of the United States.svg 1996
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992
3 בנובמבר 1992

בסה"כ היו 538 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 270 קולות אלקטורלים כדי לנצח

שיעור ההצבעה 55.2% (מכלל הזכאים להצביע)[1]
  44 Bill Clinton 3x4.jpg 43 George H.W. Bush 3x4.jpg
מועמד ביל קלינטון ג'ורג' הרברט ווקר בוש
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא ארקנסו טקסס
סגן אל גור דן קווייל
אלקטורים 370 168
בוחרים 44,909,806 39,104,550
אחוז מכלל הבוחרים 43.0 37.5%
ElectoralCollege1992.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה


בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992אנגלית: United States presidential election of 1992)התמודדו שלושה מועמדים מרכזיים: הנשיא הרפובליקני המכהן, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, מושל ארקנסו הדמוקרטי ביל קלינטון, ואיש העסקים העצמאי מטקסס, רוס פרו.

בוש איבד הרבה מתומכיו השמרנים בגלל הפרת התחייבותו מנאומו המפורסם קיראו את שפתיי: לא יהיו מסים חדשים! שהתקיים במסגרת קמפיין הנשיאות שלו בשנת 1988 שבו הבטיח שלא להעלות את המיסים בארצות הברית, הכלכלה הייתה במיתון, וכוחו הגדול של בוש, מדיניות החוץ, נעשתה חשובה פחות לאחר פירוק ברית המועצות ותבוסת עיראק במלחמת המפרץ.

קלינטון זכה בריבוי קולות המצביעים, ובניצחון גדול בחבר האלקטורים. הניצחון היה הניצחון הדמוקרטי הראשון מאז 1980, ובו המפלגה הדמוקרטית הצליחה לזכות שוב בצפון מזרח המדינה, באזור הימות הגדולות ובקליפורניה, אולם זכתה רק ב-4 מדינות בדרום המדינה, ממנה הגיע קלינטון.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים רפובליקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היריב הבכיר של הנשיא בוש היה פט ביוקנן. אולם התוצאה הטובה ביותר שלו הייתה בפריימריז בניו המפשייר שנערכו ב-18 בפברואר 1992- ובהן בוש ניצח בהפרש של 53-38%. בוש זכה ב-73% מקולות הפריימריז (יותר מ-9 מיליון קולות) ואילו ביוקנן זכה במעט פחות מ-3 מיליון קולות.

בוש וסגנו, דן קוויל, זכו במועמדות בקלות. אולם הצלחת האופוזיציה השמרנית הכריחה את בוש המתון לזוז ימינה יותר מ-1988, ולכלול במצע המפלגה כמה החלטות שמרניות. הוא נתן לביוקנן לנאום בוועידה הלאומית, והנאום הלוחמני של ביוקנן הרתיע הרבה מתונים.

בנאום הניצחון שלו, בוש הבטיח שהוא לא יטיל מיסים חדשים על הציבור, אמרה שתפגע בו כעבור ארבע שנים.

מועמדים דמוקרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי ההצלחה מצד כוחות הקואליציה במלחמת המפרץ, שיעורי האהדה לג'ורג' בוש טיפסו ל-89%. נראה היה שבוש ייבחר מחדש בקלות. מועמדים דמוקרטים בכירים סירבו להגיש את מועמדותם. גם הסנאטור אל גור סירב לנסות להיבחר בגלל שבנו היה מעורב בתאונת דרכים ועבר ניתוח. כמה מועמדים אחרים בחרו לרוץ.

טום הרקין רץ כמועמד ליברלי-פופוליסטי, עם תמיכה של איגודי העובדים. פול צונגס הדגיש את עצמאותו הפוליטית ושמרנותו התקציבית. ג'רי בראון, שכבר ניסה בעבר להיבחר למועמדות, הציג מצע עם הרבה שינויים, וקרא להגבלת מספר הכהונות לחברי קונגרס, רפורמה במימון לבחירות ומס הכנסה "שטוח". בוב קרי היה מועמד אטרקטיבי בגלל הרקע הצבאי והעסקי שלו, אולם פלט כמה אמרות שפגעו בו. ביל קלינטון מיצב עצמו בתור איש מרכז, דמוקרט חדש. למרות שהיה לא ידוע, אישה בשם ג'ניפר פלאוורס טענה שהיה לה רומן איתו. קלינטון ואשתו, הילרי, התראיינו בתוכנית 60 דקות, בו הם הודו ב"קשיים בחיי הנישואין".

עונת הפריימריז החלה, כצפוי, כשהרקין ניצח באיווה. ב-18 בפברואר, צונגס זכה בניו המפשייר, אולם קלינטון סיים במקום השני והכתיר את עצמו כ"Comeback Kid". בראון ניצח באסיפת הבחירה במיין, ובוב קרי זכה בדרום דקוטה. קלינטון זכה לניצחון ראשון בג'ורג'יה. צונגס זכה ביוטה ובמרילנד, וכן באסיפת בחירה בוושינגטון. הארקין זכה באסיפות בחירה באיידהו ובמינסוטה וג'רי בראון זכה בקולורדו. קרי פרש מהבחירות כעבור יומיים. קלינטון זכה בפריימריז בדרום קרולינה ובוויומינג וצונגס זכה באריזונה. הארקין פרש. בראון זכה באסיפת הבחירה בנבאדה. ב-10 במרץ, הסופר טיוזדיי, קלינטון זכה בכמעט כל המדינות, והתחיל להוביל במירוץ. קלינטון זכה בפריימריז במישיגן ובאילנוי. לאחר שסיים במקום השלישי במישיגן, צונגס פרש. באמצעות שימוש במספר חינם, ג'רי בראון הצליח לקבל תרומות. בראון הפתיע וניצח בקונטיקט, ורמונט ואלסקה. כשהמירוץ הגיע לניו יורק ולויסקונסין, בראון הוביל בשתי המדינות הללו. אולם הוא עשה טעות גורלית כשהכריז, בנאום לפני הקהילה היהודית של ניו יורק סיטי, שהוא שוקל למנות את הכומר ג'סי ג'קסון לסגנו. קלינטון ניצח בהפרש של 15% בניו יורק ובהפרש של 4% בויסקונסין. לאחר מכן, קלינטון ניצח בכל שאר המדינות, כולל בקליפורניה, ביתו של בראון, בה ניצח בהפרש של 7%. הניצחון הקנה לקלינטון מספיק צירים כדי לקבל את המועמדות.

קלינטון בחר באל גור להיות סגנו ב-9 ביולי 1992. הבחירה בעוד מועמד דרומי הייתה נגד האסטרטגיה של לאזן מועמד דרומי בצפוני. גור איזן את קלינטון בהרבה דרכים אחרות: ערכי המשפחה שלו ועמדותיו בנוגע לאיכות הסביבה היו יותר חזקות משל קלינטון. הדמיון בין שניהם איפשר לגור לדבר על נושאים חשובים בקמפיין של קלינטון, כמו התמרכזות והחלפת דורות.

רוס פרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפחד מפוליטיקאים מקצועיים וחשש מתקציב גירעוני איפשר לרוס פרו, איש עסקים מטקסס, להיות מועמד מפתיע- בנקודה אחת הוא הוביל בסקרים. פארו התנגד להסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה ולחוב פנימי וחיצוני. הייתה לו מספיק תמיכה כדי להכניס את שמו לכל מדינה באיחוד. ביוני, הסקרים הראו ש-39% מהציבור תמכו בפרו (לעומת 31% לבוש ו-25% לקלינטון). פארו פגע במסע הבחירות שלו כשפרש מהמירוץ ביולי רק כדי לחזור אליו. לטענתו, הוא פרש בגלל שתומכים רפובליקנים פגעו בחתונת בתו.

מועמדים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מערכת הבחירות, ראלף ניידר הגיש את מועמדותו בפעם הראשונה.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שקלינטון זכה במועמדות המפלגה הדמוקרטית, הסקרים הראו שהוא במקום השלישי ואילו רוס פארו מוביל. סקרים שנערכו רק בין קלינטון ובוש הראו שבוש מוביל. אולם ככל שהכלכלה נכנסה למיתון, שיעורי התמיכה בנשיא החלו לרדת והדמוקרטים עמדו מאחורי המועמד שלהם. לאחר בחירתו של אל גור למועמד לתפקיד סגן הנשיא, פארו פרש, כשהוא משוכנע שהמירוץ הנשיאותי יוכרע בידי בית הנבחרים. קלינטון הבטיח לחולל מהפכה באמריקה ולהקטין את פער המעמדות שנוצר בתקופות רייגן ובוש. הנאום הקפיץ את מועמדותו של קלינטון, ושיעורי התמיכה בו קפצו מ-25% ל-55% מול 31% לבוש.

לאחר הועידה, קלינטון וגור החלו לנסוע באוטובוס בכל המדינה, ואילו בוש וקווייל התחילו לתקוף את דמותו של קלינטון, והאשימו אותו ברדיפת נשים ובהשתמטות מהצבא. מסע הבחירות של בוש הדגיש את הצלחותיו בנושא מדיניות החוץ כמו מבצע סופה במדבר, וסיומה של המלחמה הקרה. בוש גם הדגיש את ניסיונו הצבאי לעומת החוסר בניסיון של קלינטון, ותקף את חוסר ידיעתו במדיניות חוץ. אולם, בגלל חשיבותו של הנושא הכלכלי, הקמפיין של בוש דישדש בכל המדינות, אפילו בכאלו רפובליקניות. הסקרים נתנו לבוש מספרים בחלקים העליונים של מספרי ה-30, ואילו קלינטון זכה ליותר מ-50% תמיכה באופן קבוע. ככל שהמדיניות הכלכלית של בוש הותקפה, בוש רצה לחזק את הבסיס השמרני של התומכים בו. בוועידה הלאומית, בוש נתן לפט ביוקנן לנאום. ביוקנן תקף את הפרוגרסיביות החברתית של קלינטון וגור, ולעג לניסיון שלהם לתייג עצמם כ"דמוקרטים חדשים". לאחר הועידה הלאומית, בוש התחזק מעט בסקרים, אולם בטווח הארוך, קלינטון שמר על ההובלה. בספטמבר, קלינטון המשיך להוביל על בוש בפער גדול, עד שרוס פארו חזר לבחירות. מטה בוש שמח על כך, וטען שמטרתם היא להשתוות עם קלינטון במספר התומכים. אחוזי התומכים בפארו נשארו נמוכים, עד שניתנה לו ההזדמנות להשתתף בעימות משולש. בזמן שתומכיו של בוש נשארו נאמנים לו, פארו החל לקחת תומכים מקלינטון. הוא ובוש החלו לתקוף את קלינטון על אישיותו.

בעיות אישיותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבה טענות כנגד אישיותו של קלינטון הועלו במהלך מסע הבחירות. הוא הואשם בהשתמטות מגיוס בתקופת מלחמת וייטנאם, ושימוש במריחואנה (לטענה זו הגיב קלינטון ב"לא לקחתי לריאות"). בוש גם האשים את קלינטון בפגישה עם קומוניסטים במהלך טיול לרוסיה בתקופת לימודיו. בנוסף, הוא הואשם ברדיפת שמלות.

עוד האשמות שהועלו היו בנוגע לרומן שהיה לקלינטון עם ג'ניפר פלאוורס. קלינטון הכחיש.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בנובמבר, קלינטון זכה בבחירות והיה לנשיא ה-42 של ארצות הברית, בהפרש גדול בחבר האלקטורים, ועם 43% מקולות המצביעים מול 37% לבוש, ו-19% לפרו. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז 1968 בה זכה מועמד לנשיאות בבחירות עם אחוזי תמיכה של פחות מ-50%. רק מחוז קולומביה וארקנסו של קלינטון נתנו רוב מוחלט מקולותיהן למועמד אחד. בכל שאר המדינות, בוש או קלינטון זכו בריבוי קולות.

37.4% אחוזי התמיכה שבוש קיבל היו התוצאה הנמוכה ביותר עבור נשיא מכהן מאז ויליאם האוורד טאפט ב-1912 (23.2%) שגם הוא נאלץ להתמודד עם שני יריבים (וודרו וילסון ותיאודור רוזוולט).

התוצאה של בוש הייתה הנמוכה ביותר עבור מועמד של המפלגות הגדולות מאז אלף לנדון שקיבל 36.5% אחוזים מהקולות ב-1936. לבוש היו אחוזי תמיכה נמוכים יותר אפילו מאשר הרברט הובר שהובס ב-1932 (וזכה ל-39.7% תמיכה).

פרו זכה ל-19,741,065 קולות ול-18.9% אחוזי תמיכה. הוא המועמד השלישי היחיד שהופיע בעימות טלוויזיוני עם שני המועמדים של המפלגות הגדולות (ג'ון אנדרסון הופיע בעימות עם רונלד רייגן ב-1980 אולם הנשיא ג'ימי קרטר לא הופיע בעימות). פרו טען שהסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה פוגע בהיצע העבודות. הוא הוביל בסקרים כמעט חודשיים- הישג שלא היה כמותו למועמד ממפלגה שלישית כמעט מאה שנה. הוא איבד הרבה מתמיכתו כשהודיע על פרישתו רק כדי לחזור.

19 אחוזי התמיכה של פרו עשו אותו למועמד השלישי הכי מוצלח מאז תיאודור רוזוולט ב-1912. אחוזי התמיכה שלו גם היו הגבוהים ביותר ביחס לכל מועמד שלישי אחר שלא זכה באלקטורים.

למרות שלא ניצח באף מדינה, פרו קיבל 30.44% תמיכה במיין לעומת 30.39% לבוש (וקלינטון ניצח עם 38.77%). ביוטה, פרו זכה ל-27.34% תמיכה לעומת 24.65% לקלינטון (ובוש ניצח עם 43.36%).

הבחירות היו הפעם האחרונה בה ג'ורג'יה ומונטנה תמכו במועמד דמוקרטי. 1992 הייתה הפעם הראשונה בה דמוקרטי התמנה לנשיא בלי לזכות באלקטורים של טקסס והפעם השנייה בה דמוקרטי זכה בלי לזכות באלקטורים של פלורידה (ג'ון קנדי עשה זאת ב-1960). נכון ל-2008, קלינטון הוא הדמוקרטי היחיד שזכה בבחירות בלי לזכות באלקטורים של צפון קרולינה. הוא גם נהיה הדמוקרטי הראשון מאז לינדון ג'ונסון שזכה בכל מדינה בצפון מזרח ארצות הברית. כל מועמד דמוקרטי מאז קלינטון שיחזר את הישג זה, חוץ מאל גור שהפסיד הפסד זעום בניו המפשייר בשנת 2000. זאת גם הייתה הפעם הראשונה מאז 1964 בה כמה מדינות תמכו בדמוקרטים: קליפורניה, קולורדו, אילינוי, מונטנה, נאבאדה, ניו המפשייר, ניו ג'רזי, ניו מקסיקו וורמונט.

ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה גורמים איפשרו את תוצאת הבחירות. המצב הכלכלי היה הנושא המרכזי בבחירות, וסקרים הראו ש-75% מהציבור חשבו שהכלכלה במצב רע בעוד ש-63% מהציבור טענו שמצבם הכלכלי יותר טוב או דומה למה שהיה לפני 4 שנים. החלטתו של בוש להעלות מיסים פגעה בו גם כן. לחצים שהופעלו על בוש על מנת להגדיל את הגירעון בתקציב הכריחו אותו להתפשר עם הקונגרס ולהעלות מיסים. קלינטון השתמש בנושא כדי לפגוע באמינותו של בוש. סופה של המלחמה הקרה גרם לבחירות להתרכז בעיקר בנושאי פנים.

בניגוד לבוש, קלינטון הצליח לאחד את הפלגים השונים במפלגתו. קלינטון הודיע על תמיכה בעונש המוות ובתלבושת אחידה בבתי הספר. דבר זה סייע לו לקבל תמיכה בכמה ממדינות רפובליקניות מהדרום ובניו אינגלנד. הליברלים התרשמו מתמיכתו בהפלות ומקשריו לאפריקנים-אמריקנים. תומכיו הצעירים עזרו לקלינטון להיות סמל לדור הבייבי בום.

השפעתו של פארו על התוצאות עדיין שנויה במחלוקת. רפובליקנים טענו שפארו פגע בבוש. למרות ששמרנים רבים תמכו בפארו כהתנגדות להעלאת המסים, ניתוחים של התוצאות הראו שפארו לקח מספר קולות שווה מקלינטון ומבוש. פארו זכה לתמיכה מכל קצוות הקשת הפוליטית שהתנגדו להסכם הסחר החופשי.

אף אחד מהמועמדים לא דיבר על הפלות. סקרים הראו שתומכי הפלות רבים עזבו את בוש לטובת קלינטון.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינת מוצא מספר הקולות אחוז אלקטורים המועמד לתפקיד סגן נשיא
ביל קלינטון המפלגה הדמוקרטית ארקנסו 44,909,806 43.01 370 אל גור
ג'ורג' הרברט ווקר בוש המפלגה הרפובליקנית טקסס 39,104,550 37.45 168 דן קווייל
רוס פארו עצמאי טקסס 19,743,821 18.91 0 ג'יימס סטוקדייל
אנדרו מארו המפלגה הליברטנית אלסקה 290,087 0.28 0 ננסי לורד
בו גריטז המפלגה הפופוליסטית נבאדה 106,152 0.10 0 סי מינט
לנורה פולאני ניו אליאנס ניו יורק 73,622 0.07 0 מריה מונוז
הווארד פיליפס מפלגת משלמי המסים וירג'יניה 43,369 0.04 0 אלביון נייט ג'וניור
אחר 152,516 0.13 0
סה"כ 104,423,923 100 538

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 - 1792 - 1796 - 1800 - 1804 - 1808 - 1812 - 1816 - 1820 - 1824 - 1828 - 1832 - 1836 - 1840 - 1844 - 1848 - 1852 - 1856 - 1860 - 1864 - 1868 - 1872 - 1876 - 1880 - 1884 - 1888 - 1892 - 1896 - 1900 - 1904 - 1908 - 1912 - 1916 - 1920 - 1924 - 1928 - 1932 - 1936 - 1940 - 1944 - 1948 - 1952 - 1956 - 1960 - 1964 - 1968 - 1972 - 1976 - 1980 - 1984 - 1988 - 1992 - 1996 - 2000 - 2004 - 2008 - 2012 Seal Of The President Of The United States Of America.svg