הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
2004 Flag of the United States.svg 2012
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008
4 בנובמבר 2008

בסה"כ היו 538 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 270 קולות אלקטורלים כדי לנצח

שיעור ההצבעה 61.6% (מכלל הזכאים להצביע)‏[1]
  Barack Obama.jpg John McCain official photo portrait-cropped-background edit.JPG
מועמד ברק אובמה ג'ון מקיין
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא אילינוי אריזונה
סגן ג'ו ביידן שרה פיילין
אלקטורים 365 173
בוחרים 69,456,897 59,934,814
אחוז מכלל הבוחרים 52.9% 45.7%
ElectoralCollege2008.svg
תיאור ההצבעה במדינות השונות:
המדינות באדום תמכו בג'ון מקיין ובמדינות בכחול הושג רוב לברק אובמה

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2008 נערכו ב-4 בנובמבר 2008. בבחירות זכה ברק אובמה מהמפלגה הדמוקרטית, שרץ יחד עם ג'ו ביידן כמועמד לתפקיד סגן הנשיא, הוא גבר על יריבו ג'ון מקיין מהמפלגה הרפובליקנית שרץ יחד עם שרה פיילין.

תוצאת הבחירות נקבעה על פי מספר האלקטורים להם זכה כל מועמד, הקצאת מספר האלקטורים לכל מדינה נקבעה בהתאם למפקד האוכלוסין של ארצות הברית בשנת 2000. אובמה זכה ב-365 אלקטורים וב-52.9% מקולות הבוחרים, לעומת 173 אלקטורים ו-45.7% מקולות הבוחרים שקיבל מקיין.

אובמה וביידן הושבעו לתפקידם ב-20 בינואר 2009.

תהליך הבחירות המקדימות החל ב-3 בינואר, מוקדם מאי פעם, וגם מערכות הבחירות של המועמדים והעימותים החלו מוקדם מהרגיל, בתחילת 2007.

מערכת הבחירות הזו ייחודית במספר אופנים, ובמהלכה נשברו תאוריות ותפיסות עולם פוליטיות כגון אפקט בראדלי. היא הראשונה מאז הבחירות בשנת 1952, שבה לא התמודד על המשרה נשיא מכהן או סגן נשיא מכהן והראשונה מאז 1928 שבה הנשיא וסגן הנשיא המכהנים אף לא ניסו להתמודד בבחירות המקדימות. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, בה שני המתמודדים על הנשיאות היו סנאטורים מכהנים, וזו הפעם הראשונה מאז בחירתו של ג'ון פ. קנדי ב-1960, שבה נבחר סנטור מכהן לתפקיד הנשיא. זו גם הפעם הראשונה שבה נבחר נשיא שנולד מחוץ ליבשת צפון אמריקה, על אף ששני המועמדים נולדו במקום בעל ריבונות אמריקאית - ברק אובמה בהוואי וג'ון מקיין באזור תעלת פנמה. פער הגילאים בין מקיין לאובמה שעומד על 25 שנים, הוא הגבוה ביותר בין מתמודדים לנשיאות. לו היה נבחר מקיין בן ה-72 לתפקיד, הוא היה האדם המבוגר ביותר שנכנס לתפקיד הנשיא. ברק אובמה אשר נבחר לנשיאות הוא הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון בארצות הברית.

הבחירות המקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח הזמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמדים המרכזיים בתחילת המירוץ: מימין לשמאל: מקיין, האקבי, רומני, אובמה וקלינטון
מפת הקצאת האלקטורים למדינות ארצות הברית

מועד הבחירות המקדימות בכל מדינה בהן נבחרים הצירים לוועידות המפלגה הארציות נקבע על ידי גורמים מקומיים (הממשל המדינתי, או הממסד המפלגתי המדינתי), כאשר המוסדות המפלגתיים הלאומיים מנסים גם הם לקבוע חוקים, ומאיימים על מדינות שיפרו אותם בשלילה (חלקית או מלאה) של נציגיהם לוועידות הארציות. לקראת הבחירות של שנת 2008 התחרות בין המדינות על מועד טוב לבחירות החריפה בצורה חסרת תקדים. מעמדן של איווה בה נערכת ההתמודדות הראשונה (בצורה של אספות בחירה - caucus) ושל ניו המפשייר בה נערכות הבחירות מקדימות הכלליות הראשונות נשמר, אולם לשם כך הן הקדימו את מועד הבחירות לתחילת ינואר (3 בינואר באיווה, ו-8 בינואר בניו המפשייר). מספר קטן של מדינות נוספות קיבלו אישור לערוך את ההתמודדויות בהן עוד בינואר, אולם המוסדות המפלגתיים הארציים דרשו מהרוב המוחלט של המדינות לקיים את הבחירות שלהן רק החל מה-5 בפברואר. בתאריך זה התקיימו מספר חסר תקדים של התמודדויות, כולל במדינות הגדולות כמו ניו יורק וקליפורניה, שבשנים קודמות ערכו את הפריימריז שלהם לקראת סוף עונת ההתמודדות, כשההתמודדות למעשה הוכרעה.

הבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים שהכריזו על התמודדותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמד המפלגה לנשיאות:

מועמדים שפרשו :

התפתחות המירוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל לוח הזמנים המוקדם, מערכת הבחירות החלה כבר בדצמבר 2006 כאשר ג'ון אדוארדס הכריז על כוונתו להתמודד. ברק אובמה הכריז כוונותיו להצטרף למירוץ בינואר 2007. בעקבות כך הזדרזה להכריז על מועמדותה גם הילרי קלינטון, שנחשבה למועמדת הטבעית של הדמוקרטים ל-2008.

עד מהרה הסתמן מהסקרים כי המועמדת המובילה היא קלינטון, כאשר אובמה נמצא אחריה, אדוארדס אחריו, וכל שאר המועמדים אינם מצליחים להתקרב אל השלישייה המובילה‏[2]. בסקרים הארציים הפערים בין קלינטון לבין שני מתחריה העקריים היו גדולים, אולם באיווה, בה נערכת ההתמודדות הראשונה הפער היה מצומצם יותר, ובחלק מהסקרים אף היה לאדוארדס יתרון קל‏[3]. במירוץ על גיוס הכספים, שבנוסף לעצם חשיבותו מהווה גם אינדיקציה למצב המועמדים, הצליח אובמה להתקרב לקלינטון, ואף לגבור עליה בכמה מהרבעונים, בין השאר בזכות כמות גדולה של תרומות קטנות.

החל מאפריל 2007 החלה סדרה של עימותים טלוויזיוניים אשר ברובם לא שינו את מצב המירוץ באופן משמעותי, והילרי קלינטון אף הגדילה את הפער שלה. נושא עיקרי שעלה לדיון היה המלחמה בעיראק, הדרכים שהציעו כל אחד מהמועמדים לסיים אותה, והדגשת ההבדלים ביניהם ביחסם למלחמה: אובמה (שלא היה בתפקיד לאומי) התנגד לה מלכתחילה, קלינטון ואדוארדס הצביעו בסנאט בעד ההחלטה לאשר לנשיא להשתמש בכוח בעיראק. אולם בעוד אדוארדס התנער מהצבעתו ואמר שהיא הייתה טעות, קלינטון ניסתה להצדיק את הצבעתה בטענה שהיא לא בהכרח הייתה אמורה להביא למלחמה, אלא רק לתת בידי הנשיא כוח לחץ אל מול סדאם חוסיין. נושא חשוב נוסף היה התוכניות השונות של המועמדים לרפורמה בביטוח הבריאות.

הקמפיין של הילרי התמקד בכך שכאשת נשיא וסנטורית, היא המועמדת עם הניסיון הרב ביותר. לעומתה אובמה התמקד בכך שהוא יכול להביא ל"שינוי בוושינגטון", ובכך שבנושא המלחמה בעיראק הוא גילה שיקול דעת נכון, בניגוד לקלינטון ואדוארדס. הנושא העיקרי של הקמפיין של אדוארדס היה (בדומה לקמפיין הבחירות שלו ב-2004) חיסול העוני בארצות הברית ודאגה למעמד הביניים הנמוך אל מול התאגידים הגדולים.

מפנה מסוים במירוץ חל לקראת סוף 2007. ב-30 באוקטובר התקיים בפילדלפיה עימות של רשת NBC בין המועמדים הדמוקרטיים. במהלך העימות נשאלה קלינטון על מדיניות חדשה אותה ניסה מושל ניו יורק לקדם בנושא הענקת רישיונות נהיגה למהגרים לא חוקיים, וקלינטון השיבה בתשובה מתפתלת ומתחמקת. בעקבות כך החלו אדוארדס ובעיקר אובמה לצמצם את הפער בסקרים, ובחלק מהסקרים באיווה ובניו המפשייר אובמה אף הוביל. בתחילת דצמבר קיבלה מועמדותו של אובמה חיזוק חשוב נוסף, כאשר שדרנית הטלוויזיה הפופולרית אופרה וינפרי, שכבר הודיעה על תמיכתה בו, הצטרפה אליו למרתון של עצרות בחירות בשלוש המדינות הראשונות במירוץ, איווה, ניו המפשייר ודרום קרוליינה, שמשכו את כמות הקהל הגדולה ביותר במערכת הבחירות הדמוקרטית.

בהתמודדות הראשונה, באיווה מספר המצביעים הדמוקרטיים הגיע לכמעט פי 2 מאשר אי פעם, וגם לכפי 2 ממספר המצביעים בקרב הרפובליקנים‏[4]. בהתמודדות זכה אובמה, כאשר קלינטון נדחקה למקום השלישי אחרי אדוארדס. אובמה זכה לתמיכה רבה בקרב המצביעים לראשונה בהתמודדות הדמוקרטית, כולל מצביעים שמעולם לא השתתפו בבחירות המקדימות, ומצביעים שלצורך ההצבעה הפכו מעצמאים או רפובליקנים לדמוקרטים. במיוחד בלטה התמיכה הגדולה של אובמה בקרב המצביעים הצעירים, בעוד שקלינטון זכתה לרוב בקרב המצביעים המבוגרים.

בעקבות הניצחון של אובמה והמכה לקלינטון באיווה, הפך אובמה למועמד לניצחון בפריימריז בניו המפשייר, הן בעיני המומחים והן על פי הסקרים. בסוף אחד מאינספור המפגשים של הילרי קלינטון עם הבוחרים שנערך בבית קפה, יום לפני ההצבעה, היא נשאלה על ידי אחת מהנשים בקהל כיצד היא מתמודדת עם קשיי מסע הבחירות. היא השיבה, בגרון חנוק מדמעות, שזה לא קל אבל היא עושה את זה כיוון ש"קיבלתי כל כך הרבה הזדמנויות מהמדינה הזו, ואני לא רוצה לראות אותה מתדרדרת"‏[5]. בתחילה נראה שהאירוע ייפגע בקלינטון. הוא זכה לתגובות שליליות מרבים בציבור ובעיתונות, ויריבה, ג'ון אדוארדס, אף הגיב ש"המפקד העליון צריך להיות חזק ונחוש"‏[6]. אולם הפגנת האנושיות של קלינטון עוררה כלפיה אהדה, והתגובות השליליות כלפיה גרמו למצביעים רבים, ובמיוחד לנשים ביניהם, דווקא לתגובת נגד. בסופו של דבר הפתיעה קלינטון בניצחון דחוק על חודם של שני אחוזים על אובמה, ניצחון שהושג בזכות תמיכה מסיבית של נשים‏[7].

המירוץ בין קלינטון ואובמה התחמם לקראת שתי ההתמודדויות האחרונות לפני "יום שלישי הגדול" - הקוקוסים (אספות הבחירה) בנוואדה ובעיקר הפריימריז בדרום קרוליינה, המדינה הראשונה בה יש אחוז גבוה של מצביעים אפרו-אמריקנים. המאבק בין המחנות הפך למאבק מר מלווה בהאשמות ואף השמצות הדדיות. ביל קלינטון ניהל בעצמו חלק רב מהמתקפה על אובמה, ובין היתר טען שההתנגדות של אובמה למלחמת עיראק היא לא יותר מ"אגדה". המתיחות בין המחנות עוררה גם נימה גזעית מסוימת. היא הגיעה לשיאה בעימות בחירות שנערך בדרום קרוליינה בשבוע שלפני הבחירות שם וששודר ב-CNN, ובו קלינטון ואובמה לא הפסיקו להטיח זה בזה האשמות, ללא קשר לשאלות שנשאלו.
בסופו של דבר ניצחה קלינטון בהפרש קטן בנוואדה, אולם אובמה ניצח בדרום קרוליינה בהפרש עצום של כמעט 30%, עם כ-80% מקולות השחורים, וכ-25% מקולות הלבנים (לעומת כ-35% לקלינטון, וכ-40% לאדוארדס). בעקבות התבוסה בדרום קרוליינה פרש אדוארדס מהמירוץ והותיר בו שני מועמדים בלבד.

ב"יום שלישי הגדול" (Super Tuesday), ב-5 בפברואר זכתה קלינטון בניצחונות גדולים במספר מדינות מאוכלסות, כגון ניו יורק וקליפורניה, אך אובמה זכה בניצחון ברוב מדינות הדרום, וניצח ביותר מדינות מקלינטון; בסיכומו של דבר זכו שני המועמדים למספר דומה של צירים. אחרי הסופר-טיוזדיי, בו חולקו כמעט מחצית מהצירים בוועידה, התברר שבשל שיטת חלוקת הצירים בה גם המועמד המפסיד מקבל אחוז גדול של הצירים בכל מדינה וכיוון שלא נותרו מספיק צירים לחלוקה, ייקשה מאוד על כל אחד מהמועמדים להגיע לרוב מוחלט של הצירים בוועידה ללא צורך בקולות ה"superdelegates" - צירים שלא נבחרים בפריימריז אלא הם מחזיקי תפקידים שונים מטעם המפלגה (חברי קונגרס, מושלים וכו') ויכולים להחליט על דעת עצמם עבור מי להצביע, ואף לשנות את דעתם - בניגוד לצירים שנבחרו בפיירמריז ומחויבים להצביע עבור המועמד מטעמו נבחרו. דבר זה עורר מחלוקת בין המחנות, משום שלקלינטון היה יתרון במספר ה"superdelegats" שהכריזו על תמיכתם בה, בעוד מחנה אובמה פעל ללחוץ עליהם להצביע על פי התוצאות שיתקבלו בפריימריז עצמם. מחלוקת נוספת שעלתה הייתה בדבר הצירים שנבחרו במישיגן ובפלורידה, מדינות אשר הזיזו את הפריימריז שלהם למועד מוקדם (במהלך ינואר) בניגוד להחלטת מרכז המפלגה, ובשל כך נשללו מהם הצירים, והמועמדים לא ניהלו בהן מסע בחירות (במישיגן אובמה אף לא הופיע בקלפיות). מכיוון שקלינטון ניצחה בשתי מדינות אלה, אנשיה החלו לדרוש שהצירים שנבחרו בשתי מדינות אלה יורשו להשתתף בוועידת המפלגה.

חוסר ההכרעה בסופר-טיוזדיי הביא להעברת ההכרעה לסדרת ההתמודדויות בחודש שלאחר כך, שהחלה ב-10 התמודדויות במדינות בהן היה נראה כי אובמה מוביל, ונחתמה ב-4 במרץ בהתמודדויות שכללו את טקסס ואוהיו, בהן הסקרים הראו על יתרון גדול לקלינטון. אובמה זכה בכל 11 ההתמודדויות הרצופות שבין הסופר טיוזדיי לבין ה-4 במרץ, ברוב גדול, ועבר לראשונה את קלינטון במספר הצירים הכללי. בתקופה זו הוא הצליח לצמצם את הפער בטקסס ואוהיו, ואף להוביל בכמה מהסקרים בטקסס, לראשונה גם החל להוביל על פני קלינטון בסקרים הארציים. מצב זה גרם לכך שגורל מועמדותה של קלינטון הפך להיות תלוי בכך שתנצח בטקסס ובאוהיו.

שני עימותים טלוויזיוניים שנערכו בין המתמודדים לא שינו את התמונה, אולם ימים ספורים לפני ההתמודדויות בטקסס ובאוהיו העלה המטה של קלינטון לאוויר תשדיר בחירות בו נראים ילדים ישנים במיטתם, כאשר הקריין אומר: "השעה 3 לפנות בוקר, וילדיך נמים את שנתם. אך בבית הלבן הטלפון מצלצל - משהו קורה בעולם. הצבעתך תכריע מי יענה לשיחה. האם זה מי שכבר מכיר את מנהיגי העולם, מכיר את הצבא, מישהו שכבר נבחן ומוכן להנהיג בעולם מסוכן? השעה 3 לפנות בוקר, וילדך נמים את שנתם. מי תרצה שיענה לשיחת הטלפון הזו?"‏[8]. מאז מועד העלאת התשדיר נעצר הסחף לטובת אובמה, ורוב המצביעים שגיבשו את החלטתם לאחר תחילת שידורו תמכו בקלינטון. לבסוף ניצחה קלינטון גם באוהיו ברוב גדול, וגם בפריימריז בטקסס ברוב קטן, דבר שאפשר לה להמשיך במירוץ, ואף נתן לה תנופה, על אף שמבחינת ההפרש במספר הצירים התמונה לא השתנתה באופן מהותי.

בפרק הזמן נטול ההתמודדויות עד לפריימריז בפנסילבניה ב-22 באפריל, נאלצו המתמודדים להתמודד עם שערוריות שצצו. תחילה צצו סרטונים בהם נראה הכומר של אובמה, ג'רמיה רייט, משמיע בדרשותיו התבטאויות קיצוניות כנגד מדיניות ארצות הברית ונגד הממסד הלבן השולט בה. אובמה גינה את ההתבטאויות, אולם לא התנער לחלוטין מרייט וטען שהתבטאויות אלה אינן מייצגות, וכי הוא לא שמע התבטאויות חריפות כאלה בדרשות בהן הוא נכח. בעקבות הפרשה נשא אובמה נאום על היחסים בין הגזעים בארצות הברית, נאום שזכה לשבחים ברוב אמצעי התקשורת ועזר להתגבר על הפרשה, לפחות באופן חלקי. במקביל קלינטון נקלעה למבוכה כאשר התברר שתאור עליו חזרה במספר עצרות בחירות על ביקורה בבוסניה בעת היותה הגברת הראשונה, בו כביכול היא הייתה נתונה לסכנת אש צלפים, היה מופרך - דבר שהגביר את בעיית חוסר האמינות ממנה היא סבלה בקרב מצביעים רבים. כשבוע וחצי לפני ההתמודדות התפרסמו דברים שאמר אובמה במפגש התרמה סגור בסן פרנסיסקו בו הוא תיאר את המצביעים בעיירות הקטנות בפנסילבניה ככאלה "שאיבדו מקומות עבודה במשך 25 שנה בלי שיהיו משרות שיחליפו אותם, ושנותרו מאחור בימי ממשלי קלינטון ובוש" כמי שאין להתפלא שהם "הופכים למרירים ונאחזים בנשק, או דת, או חוסר אהדה למי שאינו כמותם, או להלך רוח כנגד הגירה וסחר חופשי כדרך להסביר את התסכול שלהם."‏[9][10]. בעקבות פרסום הדברים מיהרו הן הילרי קלינטון והן ג'ון מקיין לטעון שדבריו של אובמה אליסטיסיים ומנותקים מהעם. בפנסילבניה ניצחה קלינטון.

במשך כמה שבועות הראו הסקרים כי קלינטון יכולה לצמצם את הפער, אך הניצחון הגדול של אובמה בצפון קרוליינה, והניצחון הקטן של קלינטון באינדיאנה, הראו שקלינטון כבר לא תצליח לצמצם את הפער.

ב-3 ביוני השיג אובמה את מספר הצירים הנדרש והפך למועמד המפלגה, וב-7 ביוני קלינטון פרשה מהמירוץ.

לוח הזמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך מדינה/טריטוריה צירים תוצאות
3 בינואר אספות בחירה (caucus) באיווה
(המספרים מייצגים את אחוז הצירים בהם ייזכו כל אחד מהמועמדים בוועידה המדינתית)
45
אובמה 38%
אדוארדס 30%
קלינטון 29%
ריצ'רדסון 2%

ביידן ודוד פרשו מהמירוץ.

8 בינואר פריימריז בניו המפשייר 22
קלינטון 39%
אובמה 37%
אדוארדס 17%
ריצ'רדסון 5%

ריצ'רדסון פרש מהמירוץ

15 בינואר פריימריז במישיגן - תאריך הפריימריז נקבע בניגוד להחלטת הוועדה הלאומית של המפלגה, לכן לא חולקו בהתמודדות צירים ורוב המועמדים החרימו אותן 0
(128)
קלינטון 56%
צירים לא מחויבים 39%
19 בינואר אספות בחירה בנוואדה 25
קלינטון 51%
אובמה 45%
אדוארדס 4%
26 בינואר פריימריז בדרום קרולינה 45
אובמה 55%
קלינטון 27%
אדוארדס 18%
29 בינואר פריימריז בפלורידה - תאריך הפריימריז נקבע בניגוד להחלטת הוועדה הלאומית של המפלגה, לכן לא חולקו בהתמודדות צירים והמועמדים לא ניהלו מסע בחירות במדינה 0
(185)
קלינטון 50%
אובמה 33%
אדוארדס 14%

אדוארדס פרש מהמירוץ

5 בפברואר "סופר טיוזדיי": פריימריז באוקלהומה, אילינוי, אלבמה, אריזונה, ארקנסו, ג'ורג'יה, דלוור, טנסי, יוטה, מיזורי, מסצ'וסטס, ניו ג'רזי, ניו יורק, קונטיקט ו קליפורניה,
אספות בחירה באיידהו, אלסקה, מינסוטה, ניו מקסיקו, צפון דקוטה, קולורדו וקנזס.
1681 קלינטון ניצחה ב-9 מדינות, ובראשן ניו יורק, ניו ג'רזי וקליפורניה וזכתה בכ-830 צירים.
אובמה ניצח ב-13 מדינות ובראשן אילינוי, ג'ורג'יה ומיזורי וזכה בכ-840 צירים
9 בפברואר פריימריז בלואיזיאנה ובאיי הבתולה, אספות בחירה בוושינגטון ונברסקה 161 אובמה ניצח בכל ההתמודדויות
10 בפברואר אספות בחירה במיין 24 אובמה ניצח
12 בפברואר פריימריז בוושינגטון הבירה, וירג'יניה ומרילנד 168 אובמה ניצח בכל ההתמודדויות עם למעלה מ-60% מהקולות בכל אחת מההתמודדויות, ולראשונה עבר להוביל במספר הצירים הכולל (הצירים שנבחרו בהתמודדויות + בעלי התפקידים ("superdelegates")).
19 בפברואר פריימריז בויסקונסין, אספות בחירה בהוואי 94 אובמה ניצח בשתי ההתמודדיות ברוב גדול (58% מול 41% בויסקונסין, וברוב אף גדול יותר בהוואי).
4 במרץ פריימריז בטקסס, אוהיו, רוד איילנד וורמונט 370 קלינטון ניצחה בטקסס, אוהיו ורוד איילנד. אובמה ניצח בוורמונט ובאספות בחירה בטקסס.
8 במרץ אספות בחירה בויומינג 12 אובמה ניצח עם 61% מהקולות. קלינטון 38%
11 במרץ פריימריז במיסיסיפי 33 אובמה ניצח
22 באפריל פריימריז בפנסילבניה 158 - קלינטון ניצחה עם 55% מהקולות. אובמה 45% מהקולות.
3 במאי אספות בחירה בגואם 4 - אובמה ניצח בהפרש של 7 קולות בלבד
6 במאי פריימריז באינדיאנה וצפון קרולינה 187 -קלינטון ניצחה באינדיאנה בהפרש של 51 49 אובמה ניצח בצפון קרוליינה
13 במאי פריימריז במערב וירג'יניה 28 - קלינטון ניצחה עם 67 % אובמה עם 26 %
20 במאי פריימריז בקנטקי ובאורגון 103 -קלינטון ניצחה בקנטקי אובמה באורגון
1 ביוני פריימריז בפוארטו ריקו 16 -קלינטון ניצחה בהפרש גדול 68 % אובמה עם 32 %
3 ביוני פריימריז במונטנה ודרום דקוטה 31 -אובמה ניצח במונטנה קלינטון ניצחה בדרום דקוטה. אובמה הגיע למספר הצירים המבוקש והבטיח את התמודדותו
25 - 28 באוגוסט ועידת המפלגה בדנבר שבקולורדו 3,253 צירים נבחרים + כ-800 "superdelegates"

הבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים שהכריזו על התמודדותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמד המפלגה הרפובליקנית:

מועמדים שפרשו:

התפתחות המירוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת המירוץ, בסוף שנת 2006, שני המועמדים המובילים‏[11] היו ראש עיריית ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני והסנטור ג'ון מקיין שהדגישו את נושאי החוץ והביטחון: ג'וליאני בזכות המוניטין שצבר כראש עיריית ניו-יורק בעת פיגועי 11 בספטמבר ומקיין בזכות עברו הצבאי ופעילותו בסנאט. אולם שניהם היו מועמדים בעיתיים מבחינת הגוש הגדול של מצביעים רפובליקנים מהימין השמרני-דתי: ג'וליאני, שעמד בראש אחת הערים הליברליות ביותר בארצות-הברית, גילה עמדות ליברליות מדי לטעמם בנושאים הפלות מלאכותיות, הגבלות על נשק, ויחס למהגרים, וגם חייו האישיים הוכתמו בשערוריות והיו רחוקים ממודל איש המשפחה המסור. מקיין נחשב למי שגילה עצמאות יתר מהקו המפלגתי, ונזקפו נגדה פעילותו להובלת רפורמות, יחד עם עמיתים דמוקרטיים בסנאט, בנושאים של מימון בחירות והטיפול בהגירה הלא חוקית לארצות-הברית. גם התנגדותו לשימוש בעינויים בחקירות של חשודים בטרור לא הייתה פופולרית בקרב הרפובליקנים. שניהם ניסו לשכנע את המועמדים השמרניים-ימניים לתמוך בהם על סמך הנושאים הביטחוניים ולמרות הבדלי הגישות בנושאים החברתים-ערכיים.

המצב בו שני המועמדים המובילים חלוקים על הימין השמרני בנושאים החשובים ביותר לגוש מצביעים זה יצר "ואקום פוליטי" מימין, אליו ניסו מספר מועמדים להשתחל. במהלך הבחירות הסתמנו שלושה מועמדים עם סיכוי רציני למלא את החל שנוצר: הראשון היה מושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני, שנקט בעת מערכת הבחירות בעמדות שמרניות עקביות, בניגוד מסוים לעמדותיו בעבר. בעזרת השקעה של כספים רבים מהונו האישי הצליח לתפוס החל מאביב 2007 את ההובלה בשתי המדינות הראשונות בהתמודדות, איווה‏[12] וניו המפשייר‏[13], ולהחזיק בה ברציפות עד נובמבר. למרות זאת, בסקרים הארציים הוא עדיין פיגר אחרי ג'וליאני ואף אחרי מועמדים אחרים. המועמד השני שהסתמן כמי שעשוי ללכד סביבו את המחנה השמרני-דתי היה הסנטור לשעבר מטנסי ושחקן הטלוויזיה והקולנוע פרד תומפסון, שבמשך זמן רב שקל האם להיכנס למירוץ. בקיץ ובתחילת הסתיו הצליח תומפסון להגיע למקום השני בסקרים הארציים, אולם דווקא אחרי הכרזת מועמדותו החל מעמדו להתדרדר, כאשר בהופעות הפומביות ובעימותים הוא התקשה לעמוד בציפיות שנתלו בו. המועמד השלישי היה מושל ארקנסו לשעבר מייק האקבי, שהופעות מוצלחות בעימותים, ועברו ככומר בפטיסטי הצליחו להביא אותו בנובמבר 2007, כמעט בפתאומיות, ממועמד משני בעל אחוזי תמיכה חד ספרתיים, למועמד המוביל בקרב הימין-הדתי ולאחד המתמודדים הרציניים על המועמדות: הוא חלף על פני רומני בסקרים באיווה, והתקרב לג'וליאני בסקרים הארציים.

עם פתיחת ההתמודדויות עצמן בתחילת 2008 התברר שיש ארבעה מועמדים בעלי סיכויים ריאליים לזכות במינוי, כשלכל אחד מהם אסטרטגית בחירות שונה:

  • ג'וליאני ויתר למעשה על התמודדות במדינות הראשונות (איווה וניו המפשייר) והתמקד בעיקר בניסיון לזכות בהתמודדויות בפלורידה ובמדינות הגדולות שאמורות להצביע ב"סופר טיוזדיי" ב-5 בפברואר. לאורך רוב 2007 הוא הוביל בבטחה בסקרים הארציים, אך לקראת סוף השנה הוא נחלש והאקבי החל להתקרב אליו. מסע הבחירות שלו התמקד באיזכור תפקודו בעת פיגועי 11 בספטמבר ובטענה שזה מקנה לו ניסיון בניהול "המלחמה בטרור".
  • רומני לעומתו ביסס את מסע הבחירות שלו על ניסיון לנצח באיווה ובניו המפשייר בשביל להזניק אותו גם בשאר המדינות ובמישור הארצי. רומני הרבה לתקוף את המועמדים האחרים על כך שהם לא היו תקיפים מספיק נגד ההגירה הבלתי חוקית, ועל הרקורד שלהם בנושאי כלכלה בטענה שהם העלו מיסים ולא קיצצו בהוצאות הממשלים עליהם היו מופקדים.
  • האקבי ביסס את מסע הבחירות שלו על פניה לציבור המצביעים השמרני-דתי, תוך הדגשה כי הוא "מנהיג נוצרי". גישה זו הובילה אותו להיות מתמודד רציני במדינות כמו איווה ודרום קרולינה בה יש לימין הדתי ייצוג גבוה בקרב המצביעים הרפובליקנים (בניגוד לניו המפשייר), ואכן החל מנובמבר הוא החל להוביל בסקרים המקומיים שם.
  • גורל מסע הבחירות של מקיין נקשר במידה רבה במצב בעיראק. עוד ב-2006 קרא מקיין לתיגבור משמעותי כוחות ארצות הברית בעיראק. עמדה זו לא הייתה פופולרית, ותרמה לירידה בכוחו בתחילת 2007, שכללה מלבד ירידה בסקרים גם ירידה בתרומות וקיצוץ חד בפעולות מטה הבחירות. אולם בסוף השנה, כאשר התיגבור אותו לבסוף ביצע ממשל בוש הצליח להוריד את רמת האלימות בעיראק, עלתה שוב קרנו של מקיין. מקיין התמקד בניסיון לנצח בניו המפשייר, בה ניצח ב-2000 את ג'ורג' בוש בתקווה שניצחון שם ישמש כמקפצה להמשך ההתמודדות.

כתוצאה מהאסטרטגיות השונות וריבוי המועמדים, ההתמודדויות הראשונות הפכו להתמודדויות חלקיות בין מועמדים שונים:

  • הקוקוסים (אספות הבחירה) באיווה היוו התמודדות בין רומני לבין האקבי, בה ניצח האקבי בעזרת השתתפות מאסיבית של מצביעים מהימין-הדתי. בנוסף, זכייתו של מקיין במקום הרביעי, עם 13% מהקולות, במדינה בה הוא לא התמקד, היוותה חיזוק למועמדותו.
  • הפריימריז בניו המפשייר עימתו את רומני ומקיין. מקיין ניצח בהם בזכות קולות העצמאים (אשר בניו המפשייר יכולים להצביע בפריימריז של כל אחת מהמפלגות).
  • אחרי שרומני הגיע רק למקום שני בשתי ההתמודדויות החשובות הראשונות, שעליהן הוא ביסס את אסטרטגית הבחירות שלו, הוא היה חייב לנצח בפריימריז במישיגן, המדינה בה נולד ושאביו היה המושל שלה שנים רבות. גם שם המועמד העיקרי נגדו היה מקיין. מערכת הבחירות התמקדה במצב הכלכלי הקשה במישיגן. רומני ניצח בהתמודדות זו והצליח לשרוד במירוץ הכללי.
  • בפריימריז בדרום קרוליינה המאבק העיקרי היה בין מקיין להאקבי. מקיין התבסס על בוחרים באזור החוף של המדינה, בו נמצאים בסיסי צבא רבים, ואיתם אנשי צבא רבים בדימוס שבקרבם הוא פופולרי. האקבי התבסס על מצביעים דתיים בעיקר בצפון מערב המדינה. מקיין ניצח והצליח לבסס את עצמו כמועמד מוביל. אף שהאקבי זכה למספר מצביעים קרוב אליו, התברר שרובם המוחלט הוא מהימין הדתי, בעוד שהוא כמעט לא מצליח לקבל תמיכה מציבורים אחרים. בחירות אלה הביאו גם לפרישתו מהמירוץ של פרד תומפסון שכמועמד דרומי (מטנסי) היה חייב להשיג תוצאה טובה, אולם הגיע רק למקום שלישי בהפרש גדול משני המקומות הראשונים.
  • בפריימריז בפלורידה, ההתמודדות האחרונה לפני "יום שלישי", קיווה ג'וליאני לפרוץ ולזכות במומנטום לקראת המשך ההתמודדויות. אולם הבוחרים העדיפו מועמדים שנראו בתקשורת קודם לכן, וג'וליאני הגיע שלישי, אחרי מקיין שניצח ורומני שהגיע מעט אחריו. בעקבות כשלונו פרש ג'וליאני מהמירוץ, והודיע על תמיכתו במקיין.

"יום שלישי הגדול" (Super Tuesday), שבמהלכו נערכו בחירות מוקדמות בספר רב של מדינות, ביסס כמעט לחלוטין את ניצחונו של מקיין. בשל פיצול הקולות בין רומני להאקבי זכה מקיין במספר רב של צירים, כמעט פי שלושה מרומני, בעיקר בזכות ניצחונותיו במדינות המאוכלסות קליפורניה ואילינוי. בעקבות התוצאות פרש רומני מהמירוץ, אך האקבי (שהיה במקום השלישי במניין הצירים) החליט להמשיך להתמודד על אף שסיכוייו לזכות במועמדות נראו אפסיים. כשנשאל מדוע הוא ממשיך להתמודד אף על פי שמתמטית אין לו כמעט סיכוי, ענה האקבי, "לא למדתי מתמטיקה, אבל למדתי משהו על נסים, ואני עדיין מאמין בהם."
בתמיכת האגף השמרני המאוחד (לאחר פרישת רומני) הצליח האקבי להביך את מקיין ולזכות בניצחונות בהתמודדויות הראשונות אחרי "יום שלישי הגדול", בלואיזיאנה ובקנזס. אך בהמשך זכה מקיין בהתמודדויות ב'מדינות הפוטומק' (וירג'יניה, מרילנד ווושינגטון הבירה) וב-4 במרץ הצליח לאסוף את מספר הצירים הנדרש לזכות בהתמודדות.

לוח הזמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך מדינה/טריטוריה תוצאות
3 בינואר אספות בחירה (caucus) באיווה
האקבי 34%
רומני 25%
תומפסון 13%
מקיין 13%
פול 10%
5 בינואר בחירת הצירים של ויומינג בוועידה מקומית
רומני 67%
תומפסון 25%
האנטר 8%
8 בינואר פריימריז בניו המפשייר
מקיין 37%
רומני 32%
האקבי 11%
ג'וליאני 9%
פול 8%
15 בינואר פריימריז במישיגן
רומני 39%
מקיין 30%
האקבי 16%
19 בינואר פריימריז בדרום קרולינה
מקיין 33%
האקבי 30%
תומפסון 16%
רומני 15%
19 בינואר אספות בחירה בנוואדה
רומני 51%
פול 14%
מקיין 13%
29 בינואר פריימריז בפלורידה
מקיין 36%
רומני 31%
ג'וליאני 15%

ג'וליאני פרש מהמירוץ

2 בפברואר אספות בחירה במיין
רומני 52%
מקיין 21%
פול 19% האקבי 6%
5 בפברואר "סופר טיוזדיי": פריימריז באוקלהומה, אילינוי, אלבמה, אריזונה, ארקנסו, ג'ורג'יה, דלוור, טנסי, יוטה, מיזורי, מסצ'וסטס, ניו ג'רזי, ניו יורק, קונטיקט ו קליפורניה,
אספות בחירה במונטנה, מינסוטה, צפון דקוטה, וקולורדו.
באלסקה ובמערב וירג'יניה ייבחרו צירים לוועידה הארצית בוועידה מפלגתית מקומית.
מקיין ניצח בתשע מהמדינות, בהן קליפורניה, אילינוי, ומדינת הבית שלו, אריזונה וזכה בכ-600 צירים.
רומני ניצח בשבע מהמדינות, בהן מדינת הבית שלו, מסצ'וסטס וזכה בכ-200 צירים.
האקבי ניצח בחמש מדינות, בהן ארקנסו, בה כיהן כמושל. וזכה בכ-150 צירים.
רומני פרש מהמירוץ.
9 בפברואר פריימריז בלואיזיאנה, אספות בחירה בקנזס ולחלק מהצירים בוושינגטון האקבי ניצח בלואיזיאנה וקנזס
מקיין ניצח בוושינגטון
12 בפברואר פריימריז בוושינגטון הבירה, וירג'יניה ומרילנד מקיין ניצח בכל ההתמודדויות
19 בפברואר פריימריז בויסקונסין, ולחלק מהצירים בוושינגטון מקיין ניצח בשתי ההתמודדויות ברוב גדול
24 בפברואר אספות בחירה בפוארטו ריקו מקיין ניצח
4 במרץ פריימריז בטקסס, אוהיו, רוד איילנד וורמונט מקיין ניצח בכולן וזכה בבחירות למועמד הרפובליקנים לנשיאות
1 - 4 בספטמבר ועידת המפלגה בסיינט פול שבמינסוטה מקיין מוכרז המועמד לנשיאות ופיילין, למועמדת לשמש כסגניתו

הבחירות הכלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 בנובמבר 2008, נערכו הבחירות. על-פי התוצאות נבחר אובמה לנשיאות ארצות הברית, לאחר שלזכותו נצברו 365 אלקטורים לעומת 173 למקיין.

ברק אובמה
ג'ון מקיין
מצביע מסמן את בחירתו על גבי טופס ההצבעה במדינת טקסס
4.11.2008 - יום הבחירות

המפלגה הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמד לנשיאות - ברק אובמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנאטור מטעם אילינוי והאפרו אמריקני הראשון שרץ לנשיאות.

המועמד לתפקיד סגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ו ביידן - סנאטור מטעם דלאוור ויו"ר ועדת החוץ של הסנאט.

המפלגה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמד לנשיאות - ג'ון מקיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנאטור מטעם אריזונה שהתמודד על מינוי המפלגה מול בוש בבחירות המוקדמות בשנת 2000.

המועמדת לתפקיד סגנית הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרה פיילין - מושלת מדינת אלסקה

מועמדים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראלף ניידר התמודד על הנשיאות באופן עצמאי. בוב בר התמודד מטעם המפלגה הליברטריאנית, צ'אק בלדווין רץ מטעם מפלגת החוקה וסינת'יה מקיני, מטעם מפלגת הירוקים.

המפלגה הרפורמיסטית האמריקאית העמידה את טד וויל לבחירה. בשל הליכים משפטיים נמנעה הכללתו בפתקי הבחירה בכל אזורי ההצבעה, מלבד במיסיסיפי, בה זכה ל-481 קולות.

מתמודדים נוספים על הנשיאות לא החזיקו אפילו בסיכוי תאורטי לנצח, הואיל ולא עמדו לבחירה במספיק מדינות (מדינות שונות בארצות הברית מעמידות תנאים שונים בפני המבקשים להתמודד בבחירות).

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות ניצח המועמד הדמוקרטי אובמה שזכה ב-365 אלקטורים וב-52.9% מקולות הבוחרים (69,456,897 קולות), לעומת 173 אלקטורים ו-45.7% מקולות הבוחרים (59,934,814) שקיבל מקיין.

מדינה מקיין אובמה
אלבמה 9 -
אלסקה 3 -
אריזונה 10 -
ארקנסו 6 -
קליפורניה - 55
קולורדו - 9
קונטיקט - 7
דלוור - 3
וושינגטון די.סי - 3
ג'ורג'יה 15 -
הוואי - 4
איידהו 4 -
אילינוי - 21
אינדיאנה - 11
איווה - 7
קנזס 6 -
קנטקי 8 -
לואיזיאנה 9 -
מיין - 4
מרילנד - 10
מסצ'וסטס - 12
מישיגן - 17
מיניסוטה - 10
מיסיסיפי 6 -
מיזורי 11 -
מונטנה 3 -
נברסקה 4 1
נבדה - 5
ניו המפשיר - 4
ניו ג'רזי - 15
ניו מקסיקו - 5
ניו יורק - 31
צפון קרולינה - 15
צפון דקוטה 3 -
אוהיו - 20
אוקלהומה 7 -
אורגון - 7
פנסילבניה - 21
רוד איילנד - 4
דרום קרולינה 8 -
דרום דקוטה 3 -
טנסי 11 -
טקסס 34 -
יוטה 5 -
ורמונט - 3
וירג'יניה - 13
וושינגטון (מדינה) - 11
מערב וירג'יניה 5 -
ויסקונסין - 10
וויומינג 3 -
סה"כ אלקטורים 162 349
אחוזים‏[14] 46% 53%
  • מתמודדים נוספים בבחירות, שלא מטעם המפלגות הגדולות, זכו לשיעורי תמיכה זניחים, שהסתכמו בכ-1.4% לכל המתמודדים יחדיו.
  • אחוז ההצבעה היה 62.5% מתוך סך הזכאים להצביע, שהם כ-133.3 מיליון איש‏[15]. אחוז הצבעה זה דומה לשיעור ההצבעה שנרשם בבחירות 2004, אז עמד על כ-60.7% מסך הזכאים להצביע‏[16]. אחוזי הצבעה אלה נחשבים גבוהים יחסית, שכן ממוצע ההצבעה בבחירות בארצות-הברית עומד על כ-50%.
  • בנברסקה מחולקים שני אלקטורים למועמד שזכה ברוב מוחלט מבין המועמדים. שאר האלקטורים ניתנים בכל מחוז בחירה לפי הזוכה ברוב באותו מחוז (ב-2008 היו בנברסקה 3 מחוזות בחירה). זו הפעם הראשונה בהן האלקטורים מפוצלים בפועל במדינה זו. במיין נהוגה שיטה דומה, אך עד היום לא היה פיצול באלקטורים של מדינה זו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ United States Elections Project
  2. ^ 2008 National Democratic Presidential Primary, באתר Pollster.com
  3. ^ 2008 Iowa Democratic Presidential Caucus, באתר Pollster.com
  4. ^ Adam Nagourney,‏ Obama Takes Iowa in a Big Turnout as Clinton Falters; Huckabee Victor, באתר עיתון הניו יורק טיימס, 4 בינואר 2008
  5. ^ Emily Friedman,‏ Can Clinton's Emotions Get the Best of Her?‎, באתר חדשות abc,‏ 7 בינואר 2008
  6. ^ Rivals Reacts to Teary Clinton, באתר חדשות abc,‏ 7 בינואר 2008
  7. ^ Jay Cost,‏ How Clinton Won, באתר Real Clear Politics,‏ 8 בינואר 2008
  8. ^ [1] (הקישור אינו פעיל, 19.3.2011)
  9. ^ יצחק בן-חורין, אובאמה שוב פולט: תושבי ערים קטנות "מרירים", באתר ynet‏, 13 באפריל 2008
  10. ^ Mayhill Fowler,‏ Obama: No Surprise That Hard-Pressed Pennsylvanians Turn Bitter, באתר ההפינגטון פוסט, 11 באפריל 2008
  11. ^ 2008 National Republican Presidential Primary, באתר Pollster.com
  12. ^ 2008 Iowa Republican Presidential Primary, באתר Pollster.com
  13. ^ 2008 New Hampshire Republican Presidential Primary, באתר Pollster.com
  14. ^ President - Election Center 2008, באתר CNN
  15. ^ [2] (הקישור אינו פעיל, 19.3.2011)
  16. ^ Brian Faler,‏ Election Turnout in 2004 Was Highest Since 1968, באתר עיתון הוושינגטון פוסט, 15 בינואר 2005


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 - 1792 - 1796 - 1800 - 1804 - 1808 - 1812 - 1816 - 1820 - 1824 - 1828 - 1832 - 1836 - 1840 - 1844 - 1848 - 1852 - 1856 - 1860 - 1864 - 1868 - 1872 - 1876 - 1880 - 1884 - 1888 - 1892 - 1896 - 1900 - 1904 - 1908 - 1912 - 1916 - 1920 - 1924 - 1928 - 1932 - 1936 - 1940 - 1944 - 1948 - 1952 - 1956 - 1960 - 1964 - 1968 - 1972 - 1976 - 1980 - 1984 - 1988 - 1992 - 1996 - 2000 - 2004 - 2008 - 2012 - 2016 Seal of the President of the United States.svg