הבירה התלמית
הבירה התלמית (לעיתים הבריס או החקרא התלמית) היא מצודה שעמדה בירושלים בזמן שלטון מצרים התלמית על ארץ ישראל. המצודה נזכרת במספר מקורות קדומים אולם לא נמצאה לה כל עדות ארכאולוגית ומידע רב אודותיה עדיין נסתר.
שיבת ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הכרזת כורש, שיבת ציון והקמתן המחודשת של חומות ירושלים בשלהי המאה ה-6 לפנה"ס, בנה השלטון הפרסי גם מצודה בעיר. מצודה זו היא הבירה המוזכרת בספר נחמיה ב 8 ו-ז 2. מקובל לזהות אותה עם מגדל חננאל, שעמד מצפון להר הבית.[1] באזור זה לא היה מכשול טופוגרפי אשר ימנע גישת אויבים לחומות העיר והמצודה נבנתה כחלק ממאמץ פרסי לחזק את גבולות האימפריה.[2] כאשר כבש אלכסנדר מוקדון את ארץ ישראל בשנת 332 לפנה"ס, נפלה ירושלים לידיו ללא כל שפיכות דמים. אין כל עדות לתפקיד שמילאה מצודת הבירה בפרק זה. ייתכן וכלל לא עמדה עדיין על תילה בשלהי המאה ה-4 לפנה"ס, אך באותה המידה ייתכן שנכנעה בפני מוקדון בשלמותה.
השלטון ההלניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעשורים שלאחר מותו של מוקדון היה המזרח התיכון עד למלחמות הדיאדוכים – שורת התנגשויות, קרבות וקואליציות משתנות במאבק על השליטה באימפריה שהותיר אחריו. בין הראשונים לחזות את קריסתה של האימפריה היה תלמי בן לאגוס, נציב מצרים, אשר בשנת 305 לפנה"ס הכריז על עצמו כמלך. כעבור ארבע שנים ניצל תלמי את עיסוקם של יתר המלכים ההלניסטיים בקרב איפסוס על מנת להשתלט על קוילה-סוריה, ובכללה ארץ ישראל, על אף שזו יועדה לבעל בריתו סלאוקוס, מייסד הממלכה הסלאוקית. כל עוד היו שני המלכים בחיים, נוהל הפולמוס ביניהם באמצעים דיפלומטים, ככל הנראה עקב המחויבות שחש סלאוקוס לתלמי אשר עזר לו להקים ולבסס את שלטונו בבבל. אולם עם מות תלמי בשנת 283 לפנה"ס ומות סלאוקוס כעבור ארבע שנים, פנו יורשיהם למאבק מזוין. במשך כמאה שנים, במהלך המאות ה-3 וה-2 לפנה"ס ניהלו שתי הממלכות סדרה של מלחמות שנודעו בשם המלחמות הסוריות.[3]
בשנת 202 לפנה"ס ניצל אנטיוכוס השלישי את מותו של תלמי הרביעי, אשר הסתלקותו נתנה את האות לתחילתם של מאבקי כוח בצמרת השלטון התלמי, על מנת לפלוש לתחום קוילה-סוריה. בקרב פניאון (200 לפנה"ס) ריסק אנטיוכוס את הכוח שניצב מולו והשתלט על ארץ ישראל. אולם בעוד שכיבוש ירושלים על ידי מוקדון התרחש ללא קרב, לא כך היה כאשר הגיעו הכוחות הסלאוקים לירושלים. לפי יוסף בן מתתיהו, בבירה של ירושלים החזיק עדיין חיל מצב מצרי שהציב במקום סקופאס, מפקד הצבא התלמי. בסיועם של תושביה היהודיים של ירושלים צר צבאו של אנטיוכוס על מצודה זו עד שהכניעהּ. המצודה מוזכרת גם בתיאור אמנתו של אנטיוכוס השלישי ליהודים, ומכאן שנפלה ככל הנראה בשלמותה לידי הסלאוקים.[4]
איגרת אריסטאס[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיאורה המפורט ביותר של מצודת הבירה התלמית נמצא באיגרת אריסטיאס, יצירה המתעדת את תולדות תרגום השבעים. האיגרת מתארת את יציאתה של משלחת מטעמו של תלמי השני לארץ ישראל, משלחת אשר כללה בין היתר גם חברים מן הקהילה היהודית באלכסנדריה.[1] לאחר תיאורו את בית המקדש והפולחן המתקיים בו, מזכיר מחבר האיגרת את הזכות הגדולה שניתנה בידיו לבקר במצודה הסמוכה למקדש:
למען דעת הכל עלינו לבירה אשר על-יד העיר וסקרנוה, היא יושבת במקום הגבוה ביותר ומחוזקת במגדלים רבים, העשויים אבני בנין גדולות עד ראשיהם להגן, כמו שנודע לנו, על המקומות שעל-יד בית המקדש. ואם תקרה מהפכה או מרד או התפרצות אויבים, לא יוכלו לפרוץ את החומות אשר מסביב לבית. על מגדלי הבירה ערוכים קלעים ומכונות שונות, וגם מקום זה גבוה מן החומות הנזכרות. המגדלים נשמרים בידי אנשים הנאמנים ביותר ואשר נתנו לארץ מולדת אותות גדולים על נאמנותם; אלה אין להם רשות לצאת מן הבירה זולתי בחגים, ואף אז רק חלקים חלקים, ואין רשות להביא כל איש. וזהירות גדולה ינהגו בזה, אף אם העומד בראש נתן רשות להביא אדם לשם ראיה, כדבר הזה היה גם בנו: בקושי ובלי כל נשק הביאו אותנו שנינו לראות בהבאת קרבנות; הם אמרו שהתחייבו בזה בשבועה, ובאמת נשבעו כולם, והם חמש מאות איש לבלתי הביא לבירה יותר מחמשה אנשים בבת אחת. ועל כרחם ינהגו כולם בשעת השבועה. במשפט אלהי; כי כל שמירת המקדש הוא הבירה ומיסדה חיזקה ככה לביטחון המקומות האמורים.[5]
התיאור אינו מבהיר היכן בדיוק הייתה ממוקמת בירה זו (חקרא במקור היווני), אולם מעצם הציון כי "עלינו לבירה" (לאחר תיאור מתחם בית המקדש עצמו), כמו גם הציון כי "היא יושבת במקום הגבוה ביותר" ניתן להבין כי היא נמצאה מעל הר הבית. מאחר שעל פי התיאור המצודה ישבה בצמוד להר הבית עצמו ולא על אחד ההרים הסובבים את ירושלים, כגון הר הזיתים, המיקום היחיד המתאים למציאות הטופוגרפית הוא מצפון לבית המקדש. במקום זה עומד מצוק עליו עתיד היה הורדוס להקים את מצודת האנטוניה ואשר עליו יושב כיום בית הספר אל עומריה. מיקום זה, הזהה למיקומה של המצודה הפרסית, נמצא הרחק מהאוכלוסייה הירושלמית שבתקופה ההלניסטית התרכזה בעיר דוד. דבר זה מלמד כי מטרתה הייתה בראש ובראשונה להגן על ירושלים ומתחם הר הבית מפני אויב חיצוני. האזור מצפון לבית המקדש הוא האזור הנגיש ביותר לאויב המבקש לצור על העיר. לראיה, בדיוק מנקודה זו פרץ אל העיר פומפיוס הגדול בעת כיבושהּ בשנת 63 לפנה"ס, ובדיוק מנקודה זו, תוך השתלטות על מצודת האנטוניה, פרצו חייליו של טיטוס אל בית המקדש בשנת 70 לספירה.
תאריך חיבורה של איגרת אריסטאס אינו ידוע, אם כי ברור כי לא נכתבה בתקופה אותה היא מתיימרת לתאר. הדעות לגבי תאריך חיבורה המדויק מגוונות, אולם הדעה הרווחת מצביעה על אמצע המאה ה-2 לפנה"ס.[6] אם אכן כך הדבר, ההשראה לסיפור אינה אחת המצודות האחרות שעמדו בצפון הר הבית בשנים מאוחרות יותר, הבירה החשמונאית או מצודת האנטוניה. לאור התיאור האידילי של שומרי המצודה, נאמנותם למקדש ולחגי ישראל, ולאור העובדה כי האיגרת נכתבה על ידי יהודי, ייתכן כי מצודה זו מתוארת כאנטיתזה לחקרא הסלאוקית. זו הייתה שנואה על יהודי ירושלים ונמצאה בעימות עם אוכלוסיית העיר במהלך מרבית שנות קיומה. לחלופין, למרות שנכתבה עשרות שנים לאחר סיום השלטון התלמי בירושלים, ייתכן והאיגרת אכן משמרת זיכרון היסטורי על אודות מצודה תלמית מצפון לבית המקדש.[7]
גורלה של הבירה התלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספר מקבים ב' כולל התייחסות ל"סוסטראטוס, נציב האקרופוליס" (מקור המילה "חקרא" – מצודה – במילה אקרופוליס) שנים ספורות לפני מרד המכבים, אולם במהלך כל המרד אין ולו אזכור אחד למצודה כלשהי מצפון למתחם בית המקדש והיא נעדרת מכל תיאור מאוחר יותר. יש הסוברים כי הדבר רומז על כך כי הבירה התלמית והחקרא הסלאוקית הן למעשה אותה המצודה,[8][9] אולם כל תאוריה של מצודת החקרא הסלאוקית מתארכים את בנייתה רק לערב תקופת המרד. כמו כן, מקובל כיום למקם מצודה זו מדרום להר הבית.[7][10] גורלה של הבירה התלמית, אם כן, הוא בגדר תעלומה. תאוריה אחת מייחסת את הריסתה לאנטיוכוס הרביעי, כאשר זה עלה על ירושלים והחריבה בשנת 168 לפנה"ס. טענה זו גורסת כי אנטיוכוס, אשר היה זקוק למצודה על מנת לדכא את האוכלוסייה היהודית, בנה את החקרא בעיר דוד והעביר לתוכה את חיל המצב הסלאוקי. עתה, משלא הזדקק למצודת הבירה, החריב גם אותה.[11]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 בהט ד. 1982. לתולדות מצודת אנטוניה. קרדום 21–23, עמ' 97–101.
- ^ Carter, C. E. (1999). The Emergence of Yehud in the Persian Period. Sheffield Academic Press.
- ^ בר-כוכבא, ב' (2007). "המלחמות הסוריות" – מלחמת מאה השנים בין המעצמות הגדולות על גורל דרום סוריה וארץ ישראל: 301–200 לפנה"ס. בתוך: זירת קרב – קרבות הכרעה בארץ ישראל, עמ' 61–85, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יב: 133, 138.
- ^ דוד פלוסר, ירושלים בימי בית שני, מחניים נ"ח; וראו גם: איגרת אריסטאס, פסוקים 100–104, בתוך: כהנא, א' (1956). הספרים החיצוניים לתורה לנביאים לכתובים ושאר ספרים חיצוניים. מסדה, תל אביב.
- ^ Honigman S. (2003). The Septuagint and Homeric Scholarship in Alexandria. Routledge, London. pp. 128-130.
- ^ 1 2 Wightman G. J. (1990). Temple Fortresses in Jerusalem Part I: The Ptolemaic and Seleucid Akras. Bulletin of the Anglo-Israeli Archaeological Society 9, pp. 29-40.
- ^ לוריא, ב"צ (1981). מקומה של החקרה – בצפון הר הבית. קתדרה 21, עמ' 31–40.
- ^ Bar-Kochva. 1989. Judas Maccabeus, pp. 445 – 465. Cambridge.
- ^ בן-דב, מ' (1981). החקרה הסלאוקית – מדרום להר הבית. קתדרה 18, עמ' 22–35.
- ^ Dequeker L. (1985). The City of David and the Seleucid Acra in Jerusalem. in: Lipinski, E (ed). The Land of Israel: Cross-roads of Civilization. Leuven. pp. 193-210.