הבכיינים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הבכיינים הוא מחזהו האחרון של חנוך לוין.

תוכן עניינים

[עריכה] עלילה

המחזה עוסק בצוות בית חולים בכלכותה אשר מחליט לשעשע את שלושת החולים הגוססים השוכנים בו ולהציג בפניהם את הטרגדיה היוונית "ייסורי אגממנון ומותו" מאת אייסכילוס. הטרגדיה מתארת את חזרתו של אגממנון לאחר עשר שנים בהן שירת בחזית במלחמת טרויה יחד עם שבוית המלחמה שהפכה גם לאהובתו, קסנדרה בת מלך טרויה. קליטמנסטרה, אשתו של אגממנון זועמת על הנעשה ורוצחת את בעלה ומאהבתו. כך יוצר לוין הצגה בתוך הצגה במהלכה הגוססים צופים במתרחש על ה"במה", והקהל צופה הן במחזה והן בצופים הגוססים, ובכך מקשר בין גורלות הדמויות השונות, כפי שמבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ מתאר זאת:

"והנה, כך מתגלה אגממנון בשתי מערכות הבכיינים, כמי שהולך לקראת מותו הידוע מראש ומתנהג בדיוק כמו הגוססים, צופי סיפורו: מתחנן, מתמקח, מתפלש במיצי הגוף והפרשותיו. למרות המילים המהוקצעות שלו, הגיבור הטראגי המת אינו שונה מן הגוססים שעדיין חיים."

– מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על פי דרכו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001, עמ' 233.‏

יחד עם זאת, ההצגה הפנימית אינה מסתיימת ונקטעת בפתאומיות כאשר אחד הצופים הגוססים מת במיטתו ומוחלף בחולה אחר.

[עריכה] ההקשר האוטוביוגרפי

המחזה הוא האחרון שנכתב בידי חנוך לוין, בשנת 1999, בהיותו בעצמו בבית חולים בשל מאבקו במחלת הסרטן. בעוד לוין הספיק לביים את מחזהו "אשכבה" במלואו במהלך שהייתו בבית החולים, את המחזה הבכיינים הוא לא הספיק, אך ערך את מבחני הבד לשחקנים. בשל ההקשר האוטוביוגרפי המתבקש הכיל המחזה רובד נוסף של משמעות, כפי שהנדלזלץ ציין:

"כוחו של המחזה הוא בכך שהגוססים שבתוכו, שצפו בחזיון מוות של מישהו אחר לרגע, מגלים שזה היה הסוף שלהם, ובכך שאנו יודעים שזה היה הסוף של חנוך לוין."

– ‏הנדלזלץ, שם, עמ' 234.‏

[עריכה] הפקות

המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי באוקטובר 2000 בבימויו של אילן רונן, שביים את חפץ בשנת 1995, עם תפאורה ותלבושות של רקפת לוי, ומוזיקה מאת יוסי בן-נון, כשנה לאחר מותו של לוין. השחקנים בהפקת המקור כללו את:

[עריכה] לקריאה נוספת

  • חנוך לוין, "הבכיינים", בספרו החייל הרזה ואחרים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

כלים אישיים

גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
קהילה
תיבת כלים
הדפסה/יצוא