הגבלים עסקיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגבלים עסקיים הוא ענף משפטי העוסק בקידום התחרות ואוסר תחרות לא הוגנת. בישראל, עיקר הפיקוח על התחרות מתבצע בידי רשות ההגבלים העסקיים, בהתאם לחוק ההגבלים העסקיים. בארצות הברית מכונה הענף Antitrust Law, ובבריטניה Competition Law.

מטרת דיני ההגבלים העסקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתם העיקרית של דיני ההגבלים העסקיים היא להסיר מגבלות מלאכותיות שעומדות בדרכה של התחרות החופשית. כמו כן, הגבלים עסקיים נועדו למנוע מחברה שתפסה מיקום דומיננטי בשוק מלנצל לרעה את כוחה (מונופול, קרטל).

יתרונות התחרות: מובילה להורדת מחירים; מאפשרת הקצאה יעילה יותר של משאבים; מובילה ליעילות ודינמיות. התחרות היא עקרון בסיסי בכלכלת שוק, שכן היא מאפשרת חופש בחירה.

קיים מספר מצומצם של מצבים, בהם דווקא לא נרצה לעודד תחרות:

  • כאשר מדובר במונופול טבעי, קרי מונופול שנוצר כתוצאה מתנאים טבעיים בשוק (למשל - הביקוש בשוק לא יכול לתמוך ביותר מחברה אחת), או מנצל משאב נדיר;
  • כאשר חברה מנצלת יתרונות טבעיים - פירמה המנצלת את יתרונותיה, למשל - המציעה מוצר טוב יותר מהמתחרות;
  • כאשר שמעורב קניין רוחני - למשל, חברה הממציאה פטנט;
  • וכאשר טובת הציבור מחייבת מונופול - למשל, תחום הביטחון.

הסדרים כובלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדר כובל הוא העוולה הנפוצה ביותר בהגבלים עסקיים, ומוכר לציבור הרחב כקרטל. הסדר כובל הוא הסדר בין בני אדם המנהלים עסקים, בו (לפחות) אחד הצדדים מגביל את עצמו, באופן העלול להפחית התחרות בינו לצדדים אחרים. הסדר כובל מתקיים כאשר יש הסכמה לגבי המחיר שיידרש או ישולם עבור מוצר או שירות; כאשר מוסכם על הרווח שעשוי להיות מופק; כאשר מתבצעת חלוקת שוק (חלוקה גאוגרפית או לפי סוג הצרכנים); או כאשר ההסכם נוגע לכמות או איכות המוצר או השירות המסופק. ישנם 2 סוגים של הסדרים כובלים:

הסדר כובל אופקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדר כובל אופקי הוא הסדר הנערך בין שתי חברות (או יותר) המתחרות באותו שוק. למשל, שתי חברות מסכימות ביניהן שימכרו מוצר מסוים באותו מחיר. סעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים מונה ארבעה תנאים לקיומו של הסדר כובל:

  1. הסדר – מצב שהוא פרי הסכמה מראש, תקשורת בין המתחרים.
  2. בין בני אדם המנהלים עסקים – הסעיף לא חל על הסכם בין הפירמה לבין הצרכן הסופי (למשל התחייבות לשלוש שנים), כיוון שהצרכן לא "מנהל עסקים" מול עסקים בעל מקצוע מול הפירמה.
  3. עלול לגרום פגיעה בתחרות – נדרש להוכיח שההסדר עלול לפגוע בתחרות. טענת הנגד (של הפירמות) תהיה שלא הם גרמו לפגיעה בתחרות, אלא שמלכתחילה לא הייתה בשוק תחרות טובה.
  4. בינו לבין הצדדים האחרים להסכם או מי שאינו צד להסדר – הסעיף חל על הסדרים שמקטינים את התחרות בין הצדדים לו, אך גם כאשר הוא מקטין את התחרות מול הצדדים שלישיים.

הסדר כובל אנכי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדר כובל אנכי הוא הסדר הנערך בין 2 חברות הנמצאות בשרשרת הייצור או השיווק של מוצר מסוים. למשל - הסדר בין חברה הכורה מחצבים לבין חברה המעבדת אותם לכדי מוצר. הסדר אנכי יכול להיות הסדר הכתבת מחירים (בדומה להסדר אופקי), שבו ספק מכתיב למשווק את המחיר בו עליו למכור את המוצר; או הסדר בלעדיות, בו ספק מתחייב למכור רק למשווק מסוים, או שמשווק מסוים מתחייב לרכוש רק מספק מסוים. כאשר שני הצדדים מתחייבים לבלעדיות, זהו הסדר בלעדיות הדדית.

יש הגורסים שמיזוג הוא סוג קיצוני של הסדר כובל, כיוון שהפירמות אינן מתאמות ביניהן אספקט כזה או אחר של ניהול עסקיהן.

מונופול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונופול, לפי חוק ההגבלים העסקיים, היא חברה בעלת נתח שוק מרכזי בשוק הרלוונטי. החוק קובע שגוף הוא מונופול אם הוא שולט ביותר מ-50% מכלל אספקת או רכישת נכסים או שירותים בידי בן אדם אחד. הגדרה זו שונה מן ההגדרה הכלכלית של מונופול. השר הממונה רשאי להכריז על חברה בתור מונופול גם אם היא שולטת על פחות מ-50% מהשוק, אולם זהו מקרה נדיר.

הממונה רשאי לנקוט פעולות כנגד מונופולים. הוא רשאי לתת לחברה שהוכרזה כמונופול צווים, בהם הוא מפרט כיצד עליה לנהוג. הממונה יכול לחייב את המונופול לחדול ממעשים הפוגעים באופן לא הוגן בצרכנים או במתחרים, או למנוע מהמונופול לנצל לרעה של כוח דומיננטי בשוק.

חוק קבוצות ריכוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 18 ביולי 2011 אישרה הכנסת תיקון לחוק ההגבלים העסקיים, אשר כונה בתקשורת "חוק קבוצות ריכוז", שקובע כי הממונה על ההגבלים העסקיים יורשה להפעיל את סמכותו למניעת פגיעה בתחרות במשק - ולהכריז על גופים כקבוצות ריכוז‏[1]. החוק קובע כי למפקח על הבנקים ולממונה על הביטוח באוצר תהיה זכות וטו עד ינואר 2014 על הכרזה של הממונה על ההגבלים על קבוצת ריכוז מטעמי יציבות. הארכתה של זכות הווטו תחויב באישורה של ועדת הכלכלה. הכרזתו של הממונה על ההגבלים על קבוצת ריכוז תפורסם לציבור, אלא אם תהיה הסכמה בינו לבין משרד האוצר או בנק ישראל לדחיית הפרסום.

מיזוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזוג (Merger) הוא רכישה של "עיקר נכסי" חברה אחת בידי חברה אחרת, או רכישת מניות חברה בערך העולה על 25% מסך המניות בידי חברה אחרת. נהוג לסווג את המיזוגים כיום לשלושה סוגים:

  • מיזוג אופקי - בין חברות המתחרות אחת בשנייה, ומספקות אותו סוג מוצר או שירות (מיזוג של שני מתחרים מאותו השוק).
  • מיזוג אנכי - בין חברות הנמצאות בשלבים שונים של ייצור מוצר מסוים (מיזוג שני חברות משני שווקים שונים אך שניהם מהווים חלק משרשרת ייצור של מוצר מסוים).
  • מיזוג קונגלומרטים - הגדרה שיורית, כל מה שאינו מיזוג אופקי או אנכי. מיזוג זה יכול להיות בין חברות מתחומים שונים, או בין חברות המתמזגות גם אופקית וגם אנכית (שני חברות משווקים שונים לגמרי).

התערבות במיזוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל מיזוג בין חברות הינו פעולה לגיטימית וחיובית להתפתחות החברות - "צמיחה חיצונית", להבדיל מצמיחה פנימית אשר מייצגת לדוגמה התיעלות של תהליך ייצור על ידי מכונות טובות יותר. יחד עם זאת סעיף 21(א) לחוק ההגבלים העסקיים קובע כי:

הממונה יתנגד למיזוג חברות או יתנה אותו בתנאים אם לדעתו קיים חשש סביר כי כתוצאה מן המיזוג כפי תיפגע התחרות באופן משמעותי באותו ענף או ייפגע הציבור באחת מאלה:

  1. רמת המחירים של נכס או של שירות;
  2. איכות נמוכה של נכס או של שירות;
  3. הכמות המסופקת של הנכס או היקף השירות, או סדירות האספקה ותנאיה.

לפיכך ניתן לראות כי הרשות להגבלים עסקיים תתערב במיזוג שבו יש חשש סביר לפגיעה בתחרות או לפגיעה בציבור. במקרה כזה יכולה הרשות לשלול את המיזוג הנדון על הסף. מעבר לסמכות זו מוסמכת הרשות גם לאשר את המיזוג בתנאים אשר מרסנים את הפגיעה ומצמצמים אותה. כך למעשה הרשות נוקטת בגישה לפיה היא מחד גיסא תומכת בכלכלת שוק חופשי ומאידך גיסא פועלת ככוח כמרסן בגבולות הפגיעה.

היסטוריה של דיני ההגבלים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני ההגבלים העסקיים בישראל הם תחום יחסית חדש ומתפתח במהירות. התחום מושפע רבות מהחקיקה והפסיקה בארצות הברית ובאירופה. המיסוד של התחום בישראל החל בעיקר עם חקיקת חוק ההגבלים העסקיים על ידי הכנסת בשנת 1988. לפניכן היה קיים בארץ חוק ישן, משנת 1959. חוק זה הינו מקיף ועדכני יחסית. מתוקף סעיף 41א לחוק הוקמה בשנת 1994 רשות ההגבלים העסקיים, שהיא הגוף העיקרי המפקח על התחרות בישראל. בראש הרשות עומד הממונה על ההגבלים העסקיים. במקביל, מתוקף סעיף 32 לחוק, קם בית הדין להגבלים עסקיים.

פסיקה מרכזית בתחום בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ פ"ד נו(1) 56. פסק דין זה נחשב לפסק הדין החשוב והמרכזי בתחום עד היום בנושא הסדרים כובלים ומניעת תחרות.
  • ע"א 3700/98 א.מ. חניות (ירושלים) נ' עיריית ירושלים פ"ד נז(2) 590.
  • רע"א 6233/02 אקסטל בע"מ נ' קאלמא ווי תעשייה, שיווק אלומיניום זכוכית ופרזול בע"מ - פסק דין העוסק בהסדר לקוח מועדף ומכיל דיון חשוב לגבי התנאים לבחינתו של הסדר כובל אנכי (האם נדרש להוכיח פגיעה בתחרות או שניתן להשתמש ברשימת החזקות המופיעות בסעיף 2(ב) לחוק).
  • ה"ע (ירושלים) 704/07 הממונה על ההגבלים העסקיים נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ - פסק דין העוסק במיזוג אופקי בין שתי חברות ומכיל ניתוח כלכלי מקיף של מידת הפגיעה בתחרות והגדרת השוק הרלוונטי.
  • ע״פ 2929/02 מדינת ישראל נ׳ סבירסקי, פ״ד נז142 - פסק דין בהליך פלילי שהסתיים בהרשעת ראשי חברות שלקחו חלק בקרטל בשוק המרצפות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יגור, דיני ההגבלים העסקיים (מהדורה שלישית, 2001).
  • (Phillip Areeda and others, Antitrust Law (Aspen Publishing Inc.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]



הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.