הגטו החדש

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עמוד השער של המחזה בגרמנית, 1897

הגטו החדש (בגרמנית: Das neue Ghetto) הוא מחזה בארבע מערכות, פרי עטו של בנימין זאב הרצל אז עיתונאי ומחזאי וינאי, ולימים מייסד הציונות המדינית. המחזה נכתב במשך 17 יום בלבד,[1] מ-21 באוקטובר עד 8 בנובמבר 1894.[2] מחשש לתגובות למחזה כתב הרצל את המחזה תחת שם העט "אלברט שנאבל".[2]

המחזה תורגם לעברית על ידי ראובן בריינין עוד בסוף המאה ה-19.

הרקע לכתיבת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאודור הרצל כעיתונאי בצרפת, בשנת 1894 לערך.[3]

עד לסיקור משפט דרייפוס, ובניגוד לסברה חסרת בסיס, לא היה הרצל יהודי מתבולל, למרות שהיה בן למשפחת בורגנים מבוססת, שראתה עצמה חלק מהתרבות הגרמנית, אך קיימה אורח חיים יהודי בסגנון ניאולוגי כמו רוב יהודי האימפריה האוסטרו-הונגרית. העובדה שזהותו היהודית היוותה מרכיב חשוב במחשבותיו כפי שהעסיקה את רוב יהדות האימפריה, באה לידי ביטוי מובהק ברעיונות שעלו בדעתו, כמו למשל רעיון בוסר שהעלה בשנת 1893 לפיו הפתרון לבעיה היהודית באירופה הוא התנצרות כללית של הנוער היהודי באירופה, אך בד בבד טען כי הוא לעולם לא יתנצר. באותה תקופה עברו על הרצל, בנוסף על התלבטויותיו בשאלת הזהות היהודית, גם משברים בחייו הפרטים, אשר הובילו אותו לכתוב את המחזה, אשר תוכנו משקף באופן חד ובהיר את כל האמור לעיל.

הרצל כתב את המחזה במשך "שלושה שבועות־אושר של להט ועבודה, דמעות וצחוק עד טירוף". בתחילה קרא לו "הגטו", אולם אחר כך שינה את שמו ל"הגטו החדש". הוא הקדיש אותו "בידידות לבבית" למקס נורדאו.[4]

עלילת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה הוא מלודרמה שמתרחשת בווינה בשנת 1893,[5] ובמרכזהּ עומד פרקליט בשם יעקב סמואל, יהודי מתבולל הנחוש לצאת מן הגטו החברתי שנכפה על יהודי המערב. יעקב נישא להרמינה הלמן, "נסיכה" יהודיה, בלונדינית מפונקת, בת למשפחה עשירה, אשר אינה מבינה לליבו של בעלה. יעקב אינו רגיל בחברת יהודים. גיסו החדש הוא פריץ ריינברג, סוחר מניות יהודי, שהופעתו אינה "יהודית" טיפוסית. סוכן בורסה יהודי נוסף הוא עמנואל וסרשטיין, שאינו מסוגל ואינו מנסה להיפטר ממחוות גופניות "יהודיות" ומשרידיה של לשון יהודית-גרמנית לא תקנית. יעקב חש אי-נוחות בחברתו, כמו גם בחברתו של קצין פרשים ("שר הפרשים") בעל השם האצילי הברון פון-שראם, שבהמשך מתברר כי שנים קודם לכן הזמין את יעקב לדו-קרב בשל מריבה טיפשית, אך מכיוון שאביו של יעקב היה חולה באותו זמן, סירב יעקב להזמנה והתנצל, ולפי כללי משחק זה הוקע כפחדן. יעקב נכשל בניסיונו לצאת מן הגטו החברתי של יהודי המערב. חברו הנוצרי הטוב ביותר, פרנץ וורצלכנר, אדם הגון וישר, מודיע לו בצער רב כי הוא אינו יכול להמשיך ולקיים את ידידותם, שכן בכוונתו לפנות לקריירה פוליטית, ועל כן אינו יכול להיחשב כחברם של היהודים, שבהם מוקף יעקב מאז נישואיו. דמויות נוספות במחזה הן הרב פרידהיימר והרופא ד"ר ביכלר, שהמיר את דתו.

פון-שראם הוא בעליו של מכרה פחם שבו מועסקים כורים בתנאים לא אנושיים ויעקב נרתם לסייע להם בחינם. הוא מעודד אותם לפתוח בשביתה, אך כעבור שלושה שבועות הם שבים לעבודה וכעבור שבוע מתרחש אסון: המכרה קורס וקורסות גם מניותיו. אירוע זה מרושש את פון-שראם ואת ריינברג, שהיה מעורב בתרגיל ספקולטיבי של הנפקת המכרה בבורסה, אך מעשיר את וסרשטיין, שמכר את מניותיו בשיאן. פון-שראם מגיע לפגוש את ריינברג שותפו, אך לריינברג אין אומץ לפגוש אותו, והוא מבקש מיעקב שיעשה זאת במקומו. פון-שראם מאשים את יעקב בהסתת הפועלים לשביתה, שגרמה לטענתו לאסון, בשל אי אחזקת המכרה במשך מספר שבועות. הוא אף מאשים את יעקב ב"קנוניה יהודית" שתוכננה עם ריינברג. פון-שראם שומע מיעקב הסבר מקיף על המשגים והעוולות להן הוא אחראי כבעל מכרה הפחם: מצד אחד הוא מעלה את ערך הנכס ללא צידוק ריאלי כדי למקסם את רווחי ההון הספקולטיבי בבורסה, ומצד שני הוא לא דואג לשיפור תנאי העבודה במכרה, דבר המוביל לתאונה בה נספים כמה פועלים. יעקב מכיר את הנושא מקרוב מכיוון שהוא הסכים לשמש כעורך הדין של חברת מניות של יהודים המעורבת בעסקה. כשיעקב מסיים להטיח בפון-שראם את האמת, מכנה בעל המכרה את יעקב וגיסו "אספסוף יהודוני". בתגובה לעלבון האנטישמי, סוטר יעקב על לחיו בפניו של פון-שראם ומגרש אותו מביתו. במצב זה נאלץ האציל לשמור על כבודו והוא קורא ליעקב לדו-קרב. יעקב מסרב לנהוג באופן המצופה מיהודי ונענה להזמנה. בדו-קרב נפצע יעקב אנושות, וכשהוא גוסס הוא אומר בקול חלש: "יהודים, אחי, יבוא יום ויניחו לכם לחיות – כאשר תדעו כיצד למות". בקול רעם ובכוחותיו האחרונים הוא אומר: "אני רוצה החוצה! החוצה מהגטו!".

ניתוח העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אחת מהדמויות במחזה מסמלת טיפוס חברתי מסוים, בדרך כלל באמצעות צמדי ניגודים: יעקב מייצג את היהודי הישר ובעל הכבוד העצמי, בעוד שכל עולמה של אשתו נסוב סביב התגנדרות. דמותה מבוססת בעיקר על רעייתו של הרצל, ג'ולי. ריינברג הוא יהודי בורגני אופייני, שכל עולמו נסוב סביב הכסף, ומבקש להיראות כיהודי "מתורבת", בעוד שווסרשטיין הוא יהודי מזרח-אירופי אופייני, המודע למקומו של היהודי בעולם. צמד דמויות מסמל שני פתרונות דתיים ל"בעיה היהודית". דמותו של הרב פרידהיימר מייצגת את הכוחות הדתיים ביהדות, השואפים לבצר את חומות הגטו, ומנגד ד"ר ביכלר שהמיר את דתו. יש גם צמד דמויות של נוכרים: החבר פרנץ, אדם הגון שנאלץ להתרחק מיעקב מחשש האנטישמים, ומייצג את בגידת החוגים הליברליים בציבור היהודי; ופון-שראם, האציל האנטישמי, המנהל חיי הוללות במחיר הפקרת חייהם של בני מעמד הפועלים.[6]

הרצל מתאר במחזה את דמות הצעיר היהודי שנמצא במתח האמנציפטורי המובהק - הוא אדם אמנותי ועדין-נפש הרוצה להתקבל בחברה הנוצרית בזכות עצמו, אך אינו יכול לחמוק מהזיהוי של היהודים כספסרים מעוררי שאט-נפש, ויתרה מזאת, גם לא יכול לתרץ בפני עצמו שהדעות הקדומות כלפיו נובעות רק מצרות-עין חשוכה: המשפחה שהוא נושא את בתה היא ייצוג נאמן של סטריאוטיפ היהודי הנובוריש, וגם הוא נשאב לתוך עסקאותיהם המפוקפקות, אך במטרה ברורה להתמודד עם הבעיה החברתית כלכלית המאפיינת את התקופה: הפערים העצומים בין ספסרי הבורסה לבין פועלי מכרות הפחם העובדים שעות ארוכות בתנאים גרועים ובסכנת חיים, תמורת שכר זעום. נושאים אלו - השאלות החברתיות לנוכח התיעוש, תפקידו של ההון בכלל והבורסה בפרט וכדומה - יתפסו מקום מרכזי בהגותו הציונית של הרצל, כפי שניתן לראות בפירוש גם ביומנו וגם בספריו 'מדינת היהודים' (1896) ו'אלטנוילנד' (1902). במסעו אחר חירות פנימית וכבוד עצמי הוא נקרע בין האמונה הליברלית בכך שבני-האדם שווים ושכל האפליות תתבטלנה עם התפשטות הקדמה, לבין המציאות החברתית הגוזרת עליו כליאה בגטו חברתי-מעמדי גם לאחר ביטול הגטו הממשי. מותו של יעקב סמואל נועד לשמש אזהרה כי מצבם של יהודי המערב הוא ללא נשוא.

תגובות למחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור שניצלר, אחד מחבריו הקרובים של הרצל, אשר היה האדם היחידי שקרא את המחזה, הסכים לבקשתו של הרצל לנסות להעלות את המחזה על בימת התיאטרון. שניצלר פנה לשישה תיאטראות בווינה, בברלין ובפראג; בכל תיאטרון הוא זכה לתשובה שלילית. המנהלים היהודים זועזעו מעזות-הפנים של המחזה; המנהלים הלא-יהודים חששו כי המחזה יתפרש שלא כהלכה. "הקנוניה" הזאת קירבה מאוד בין הרצל לשניצלר. למרות חוסר ההצלחה ההתחלתי, המחזה הועלה בסופו של דבר ביותר מ-20 מקומות ברחבי אירופה. בשלב הזה הרצל כבר עסק בציונות במידה ישירה ורחבה בהרבה.

בתחילת ינואר 1898 הועלה המחזה על ידי מפיק פרטי, פרנץ פון יאונר, בקארלתיאטר בווינה. עורכיו של הרצל ב"נויה פרייה פרסה", באכר ובנדיקט, זעמו על כך שהכתב המפורסם שלהם יהיה מעורב ב"מחזה יהודי". באכר דרש מהרצל לאסור על הצגת המחזה, אולם הוא סירב, ובעקבות המריבה הקשה אירעה לו התקפת־לב קלה. הצנזור המשטרתי של וינה, שחשש ממהומות נוספות על אלו שאירעו לאחרונה בעיר, דרש לקצץ קטעים מן המחזה, אולם הרצל והמפיק ערערו על החלטתו בפני מושל אוסטריה תחתית, והיא בוטלה. רק הגבלה אחת נותרה: שדמות הרב (השלילית) לא תופיע בבגדי כהונה. ההצגה אכזבה הן את הרצל והן את הצופים והמבקרים נותרו אדישים. בהצגת הבכורה בווינה נכח גם זיגמונד פרויד. המחזה עורר בו "פקעת מחשבות וחלומות", שהיוו לאחר מכן בסיס לתורת החלומות שלו, שתוארה בספרו "פשר החלומות". לאחר מכן עבר המחזה לברלין, שם נקטל בידי המבקרים.[7]

המחזה נחל הצלחה מסוימת בווינה, שם הוצג 25 פעמים ב"תיאטרון קרל" בשנת 1898. אולם בפראג ההצלחה הייתה בינונית ומטה, ובברלין נחל המחזה כישלון.[6]

הערכת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבור המחזה, יעקב סמואל, הוא במידה רבה בן-דמותו של הרצל עצמו.[8] ז'אק קורנברג כתב כי המחזה משקף את יאושו של הרצל ואובדן אמונתו באפשרות של קבלת היהודים לחברה, הן בגלל אופיים הריאלי שאותו הוא ביקר קשות והן בגלל דעותיה המושרשות של הסביבה הנוצרית: לבסוף, מוצאו היחיד של הגיבור הוא במוות. "הגטו החדש" היה חלק מגל של יצירות דומות, שנכתבו על ידי יהודים שהשתלבו מהרבה בחינות בחברה הכללית, אך שהתעוררות האנטישמיות אילצה אותם לבחון את הנחות-היסוד שלהם.[9] יעקב גולומב רואה במחזה חלק חשוב מתהליך שעבר הרצל בחיפושו אחר זהות אותנטית, בהשראת כתבי ניטשה. לדעתו, יש להבין את המחזה על בסיס החוויה של תלישות וניתוק של האינטלקטואלים היהודים, שהתנתקו מדתם ונותרו עם התרבות הגרמנית בלבד, שגם בה לא נטמעו.[10]

לדעת הביוגרף עמוס אילון, זהו המחזה הטוב ביותר שהרצל כתב מעודו. לדעתו, אף על פי שהעלילה עשויה להיראות לקורא המודרני מלודרמטית, המחזה אינו מלודרמטי יותר ממחזותיו של ג'ורג' ברנרד שו, למשל, בן-זמנו של הרצל. לדבריו, הגיבורים הראשיים וחלקים של הדיאלוג, שאובים מחייו של הרצל, ולדעתו "משורטטים בכישרון וברגש".[4] לדעת אילון, "כציון דרך בהתפתחותו מדינאי", מרמז המחזה "על הרבה מן המניעים הפנימיים של מי שעתיד להיות מנהיגו של ציבור גדול. ניכרות בו טראומות הילדות של הרצל, סכלון כוחות הנפש שלו בסגור חיי המשפחה, והמניע העיקרי – גאווה פצועה".[11]

לדעת הביוגרף שלמה אבינרי, "ככל מחזותיו האחרים, גם הוא מלודרמטי, פלקטי ודקלרטיבי, עלילתו מסובכת ואינה סבירה, הוא משופע בנאומים הפוגמים בשטף העלילה הגם שיש בהם עניין לבחינת התגבשות דעותיו של הרצל". לדברי אבינרי, המסר של המחזה הוא שיהודי המערב "אמנם יצאו מן הגטו – אך הם מוצאים את עצמם בגטו חדש, מוזהב מעט ולכאורה פתוח, אך עדיין בגדר גטו".[12] לדבריו, "עיקרו של המסר במחזה הוא השחרור העצמי, האוטואמנציפציה של היהודים – ולא האמנציפציה המוענקת ליהודים".[13]

בן-ציון דינור ראה במחזה את "נקודת-המוצא לתפיסתו הציונית" של הרצל.[14] חזקי שוהם טוען כי המחזה הוא "טקסט מפתח אידאולוגי", וזאת על בסיס מקומו הביוגרפי בקורות חייו של הרצל, "בנקודת התפר בין שתי התקופות השונות בחייו הציבוריים – זו ה'מתבוללת' וזו ה'לאומית'". לדעת שוהם, "זהו הטקסט המעמיק הפומבי הראשון" שהקדיש הרצל לבעיית היהודים, ו"ניתן לראות בו את ראשית היחשפותו של הרצל כאיש ציבור יהודי".[15] לדעת שוהם, זהו המחזה הנטורליסטי ביותר מכל מחזותיו של הרצל.[6]

המחזה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2022, פרופסור יהודה מורלי ואשתו, אשת התיאטרון שרה מורלי, תרגמו וביימו מחדש את המחזה. לראשונה בתולדות מדינת ישראל, המחזה עלה על במות שונות ברחבי ישראל, בירושלים, בתל אביב, ובאוניברסיטת בר-אילן.[16] בכ' בתמוז תשפ"ב, יום האזכרה של בנימין זאב הרצל, אף התקיים ביצוע בהר הרצל.[17]

המחזה בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל ליב ציטרון, הרצל, חייו ופעילותו
  2. ^ 1 2 אבינרי, עמ' 72.
  3. ^ 1 2 הרצל אמר? הרצל כתב!, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
  4. ^ 1 2 אילון, עמ' 143.
  5. ^ שוהם, עמ' 305.
  6. ^ 1 2 3 שוהם, עמ' 307.
  7. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 282–283.
  8. ^ שוהם, עמ' 295.
  9. ^ Kornberg, From Assimilation to Zionism, עמ' 137–142
  10. ^ שוהם, עמ' 312.
  11. ^ אילון, עמ' 144.
  12. ^ אבינרי, עמ' 74.
  13. ^ אבינרי, עמ' 77.
  14. ^ דני גוטוויין, פתאום הרצל כבר לא כל כך סוציאליסט, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2007
  15. ^ שוהם, עמ' 304.
  16. ^ בתאל קולמן, ‏מחזה המדינה: מה באמת גרם למהפך המחשבתי שעבר הרצל, בעיתון מקור ראשון, 13 בפברואר 2022
  17. ^ Herzl Center - מרכז הרצל, באתר www.facebook.com
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הגטו_החדש&oldid=38409643"