הגירת מוסלמים למערב אירופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מהמחצית השנייה של המאה העשרים גדל מספרם של המוסלמים במערב אירופה באופן ניכר, כתוצאה מהגירה. על-פי "המכון הגרמני המרכזי לאסלאם", מספרם הכולל של המוסלמים באירופה כולה בשנת 2007 הגיע לכ-53 מיליון איש (7.2%), מהם 16 מיליון באיחוד האירופי (3.2%)‏[1].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסלמים הופיעו באירופה עוד בתקופת האסלאם המוקדמת, כחלק מתנופת ההתפשטות של האימפריה המוסלמית. תנופת הכיבוש הסתיימה בתבוסה מוסלמית בקרב טור בשנת 732 באזור צרפת.

מקורה של רוב האוכלוסייה המוסלמית באירופה המערבית היא ממהגרים שבאו לאירופה החל ממחצית השנייה של המאה ה-20 מארצות מוסלמיות לחופי הים התיכון.

החל מהמאה ה-18, מעצמות אירופה השתלטו על שטחים נרחבים באסיה (בעיקר בהודו ובארכיפלג המלזי) ואפריקה. מפגש זה בין האירופים והמוסלמים יצר תנועה המונית בין האירופים לשטחים אלו, ובין המוסלמים משטחים אלו לאירופה עצמה. לאחר שהמושבות האירופיות זכו לעצמאות, המדינות האירופאיות העניקו לתושבי המושבות זכות להגר לארצות האם. בנוסף, בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים הובאו עובדים זרים ממדינות אפריקה ואסיה (בעיקר מתת-היבשת ההודית ומהארכיפלג המלזי) אל בלגיה, בריטניה, גרמניה, הולנד, סקנדינביה וצרפת.

לאחר שמדינות אלו שינו את חוקי ההגירה אליהן, השתנה גם אופי ההגירה. המוסלמים המהגרים אל אירופה החלו עושים זאת בדרכים שונות, ביניהן דרישה לאיחוד משפחות, נישואין עם בני ובנות זוג ממדינות מערביות, ובאמצעות בקשת מקלט מדיני. המדינות האירופאיות מנסות להאבק בתופעה באמצעות חקיקה, למשל חוק 24 השנים שנחקק בדנמרק ב-2004‏‏[2].

האסלאם באירופה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחת תהליך האינטגרציה שמבקשת אירופה להעביר את המהגרים המוסלמים אינה ברורה. על פי מגזין פורבס בצרפת ובבריטניה, שיעור האבטלה בקרב המהגרים המוסלמים הוא 20%-40%. לפי מחקר מוקדם יותר של מכון פיו (Pew Institute) משנת 2006 עולה כי הבריטים לא מחבבים את המוסלמים במדינתם, ואילו המוסלמים באופן גורף רואים את הבריטים הלא-מוסלמים באור שלילי, אלים וחסר מוסר. יחד עם זאת, בצרפת התמונה הפוכה – נדמה כי הצרפתים המוסלמים והלא-מוסלמים מביעים אהדה וחיבה הדדית ברורה‏[3].

האוכלוסייה המוסלמית באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכוני המחקר השונים העוסקים בתחום מעריכים את מספר המוסלמים החיים כיום במדינות אירופה (להוציא את המדינות הדו-יבשתיות טורקיה, קזחסטן ואזרבייג'ן) בין 38 ל-53 מיליון איש‏[4], מתוכם כ-15-20 מיליון בתחומי האיחוד האירופי. אוכלוסיית המוסלמים באירופה היא מגוונת מאוד, והמוסלמים מגיעים אליה מאזורים רבים ושונים בעולם. האזורים באירופה בהם אוכלוסיית המוסלמים מייצגת רוב מספרי הם אלבניה, קוסובו, חלקים מבוסניה והרצגובינה וחבלי ארץ רוסיים בוולגה וצפון הקווקז.

המוסלמים במדינות מערב אירופה נוטים להתרכז באזורים עירוניים‏[5]. המספרים ושיעורי האחוזים של המוסלמים בקרב מדינות אלו נוטים להשתנות מאוד ממחקר למחקר, בגלל הקושי למנות אוכלוסיות מהגרים ומתוך עניין פוליטי של קבוצות כוח שונות להשפיע על הנתונים. גופים המבקשים להציג את האוכלוסייה המוסלמית כמיעוט זעום נוהגים על פי רוב לדון באחוז שהיא מייצגת מכלל האוכלוסייה במדינה מסוימת, בעוד שגופים המבקשים להציג את מספר של המוסלמים כגדול יציגו לשיעורין את אחוז המוסלמים מתוך המטרופולינים באירופה.

גידול האוכלוסייה המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות כיום הערכות שונות באשר לעתיד גידול האוכלוסייה המוסלמית באירופה, והאוכלוסייה האירופית בכלל, תחת מגמה עולמית זו כנגזרת ישירה של תמורות ההגירה ההמונית לאירופה וההבדל הניכר בין שיעורי הילודה בקרב המוסלמים והלא-מוסלמים בעולם. אסלאם היא הדת הגדלה במהירות הגבוהה ביותר מבין כל הדתות‏[6]. ניכר כי קיים וויכוח עז בעולם האקדמיה, בעיתונות ובתקשורת החופשית על-גבי רשת האינטרנט בדבר שיעור הגידול האמיתי של האוכלוסייה המוסלמית בעולם. מאמר של Times הבריטי‏[7] מינואר 2009 מעלה כי האוכלוסייה המוסלמית בבריטניה גדלה בשיעור גבוה פי 10 מכל מגזר אוכלוסין אחר בממלכה המאוחדת (הנתונים נאספו מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בבריטניה ) מחקר שבוצע עבור היומון הבריטי מגלה כי האוכלוסייה המוסלמית זינקה מ-500,000 ל-2.4 מיליון תושבים בתוך ארבע שנים בלבד, בין 2004 ל-2008.

קשה לאמוד בבירור את מספר המוסלמים החיים כיום בבריטניה, אולם ניכר כי השינוי הדמוגרפי העיקרי הוא השינוי העתידי.

המגמה הדמוגרפית הברורה איננה ייחודית לבריטניה בלבד, והיא משותפת גם לכלל ארצות אירופה. למשל בספרד, בעוד שרק 3.2% מאוכלוסיית צרפת הייתה מורכבת מילידי ספרד, בתוך 9 שנים בלבד זינק הנתון ל-13.4%. האוכלוסייה המוסלמית באירופה הכפילה עצמה בתוך 30 שנה וההערכות צופות כי תכפיל את עצמה שוב עד שנת 2015‏[8]. עד שנה זו צפויה אמסטרדם להפוך לעיר בעלת רוב מוסלמי, ובשנת 2050 צפויה רוסיה האסייתית (מהרי אורל ועד לחוף האוקיינוס השקט) להפוך למדינה בעלת רוב מוסלמי‏[9]. תחזיות אחרות צופות כ-20% מאוכלוסיית אירופה מוסלמים‏[10].

גורמים לתסיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הגורמים העיקריים לתסיסת המחלוקת באירופה נמצאים נושאים יסודיים כמו חופש הביטוי, חירות הדת, רצח על רקע כבוד המשפחה, חוקי השריעה וקודי לבוש. זכויות הנשים עומדות גם הן בדרך לאינטגרציה בין מדינות אירופה והמוסלמים. נושאים כמו צניעות, תפקידן ומקומן של הנשים בחברה, השכלה, תעסוקה, אונס, חופש התנועה, נישואין בכפייה, קוד הלבוש ועוד עומדים בלב המחלוקת הוותיקה בין המוסלמים והמדינות החילוניות.

רצח על רקע כבוד המשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא הרצח על רקע חילול כבוד המשפחה הוא אתגר קשה העומד בפני תהליך האינטגרציה של המוסלמים במדינות אירופה. על-פי רוב הרוצח (או הרוצחים), הוא אחד מבני המשפחה ואינו בן או בת זוגו של הקורבן. הרוצח או הרוצחים במקרה של רצח על כבוד המשפחה נוטים לחשוד שהקורבן המיט בושה על משפחתו, השבט או הקהילה, כאשר הסיבות לרוב אחת מהבאות:

  1. יחסי מין אסורים (הגדרה זו היא רחבה למדי)
  2. יחסים אסורים מסוגים אחרים עם בני המין השני
  3. חריגה מקוד הלבוש המקובל במשפחה
  4. סירוב לקבלת נישואין מאורגנים או דרישה להנשא לאדם מרצון

קרן האוכלוסין של האומות המאוחדות (UNFPA) מעריכה כי מספר הרציחות על רקע כבוד המשפחה מגיע בשנה לכ-5,000‏[11]. על-פי הקוראן, אין הבדל בין העונש הניתן לגברים ולנשים על יחסי מין אסורים - אם האישה איננה נשואה, דינם מוות. בקרב אוכלוסיות המהגרים, גברים וצעירים מוסלמיים ממעמד סוציואקונומי נמוך מבצעים רצח על חילול כבוד המשפחה נגד נשים הנוטלות חלק בחיי הקהילה החילונית, או נוטלות חלק בתנועות פוליטיות ובחיי הציבור – כדי לבסס את מעמדם הפטריארכלי בחברה המוסלמית המהגרת‏[12].

אירופה נאבקת כיום בעשרות מקרי רצח על כבוד המשפחה בשנה – אולם מרבית הרציחות אינן ידועות כלל‏[13]. מבין המקרים המפורסמים: בשנת 2005 פרסם העיתון הגרמני "דר שפיגל" דיווח על רציחתן של שש נשים מוסלמיות בברלין בידי בני-משפחתן‏[14]. בפברואר באותה שנה התפרסם באירופה סיפורה של האטון סרקה (Hatun Sürücü), שנרצחה בידי אחיה לאחר שעזבה את בעלה אליו נישאה מנישואין כפויים[15]. כאמור, כיום קיים קושי באירופה לעקוב אחר מעשי הרצח על רקע כבוד המשפחה ביבשת, משום שהתא המשפחתי וקהילתי בחברה המהגרת המוסלמית עושים מאמצים גדולים לשמור את המקרים בתוך הקהילה המוסלמית ו"לנקות את הכביסה המלוכלכת בבית". כמו כן, נראה כי אחוזי התמיכה בקרב המוסלמים ברצח על רקע כבוד המשפחה הם גבוהים יחסית: כאחד מכל עשרה מוסלמים בבריטניה מאמין כי הדבר מוצדק‏[16].

חופש הביטוי וביקורת הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, חופש הביטוי והביקורת נגד הדת מציבים אתגר לאינטגרציה בין הקהילה המוסלמית לבין החברה האירופאית המקומית. נדמה כי ההנהגה המוסלמית משתדלת[דרוש מקור] לנהל מאבק עיקש נגד זכות חופש הדיבור בכל הקשור לביקורת כנגד האסלאם. הקוראן ומנהיגי הדת המוסלמיים קוראים בריש גלי לריסון חופש הביטוי – שנתפס במערב כזכות אנוש בסיסית.

אנשי רוח, ציבור ותרבות אירופאיים המביעים ביקורת כלפי האסלאם סופגים חדשות לפרקים איומים על חייהם. למותר לציין את סיפורו של מחבר "פסוקי השטן" סלמאן רושדי, רצח תאו ואן-גוך (סופר וקולנוען, נרצח בנובמבר 2004 בידי מוסלמי יליד הולנד, בעקבות סרט שביים ואן-גוך על היחס לנשים באסלאם‏[17]) וההפגנות האלימות הרבות שפקדו את רחבי אירופה בעקבות פרסום קריקטורת מוחמד ב-2005‏‏[18].

חוק השריעה ובתי-הדין המוסלמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם התחזקותו של חוק השריעה בבריטניה איננה מתקבלת בהכרח ברוח טובה בקרב האירופאים, ובשנים האחרונות מתגברים הקולות הרואים בו מבשר קיצה של התרבות החילונית, או לחלופין– מבשר קיצה של מדיניות הפייסנות והסובלנות בבריטניה‏[19]. חוק השריעה הוא חוק אסלאמי – ולא קיימת לו גרסה אחידה. למעשה, כמות החוקים והגרסאות השונות תחת השריעה היא כמעט אינסופית, משום שהיא מתבססת על הקוראן, החדית' ועל הפירושים להם. מכיוון שהשריעה אינה דוֹגמתית ועשויה להשתנות ממדינה למדינה. בתי-הדין של השריעה החלו לפעול בבריטניה בקיץ 2008, ומאז מחזיקים בסמכות שיפוט רשמית לפסוק בתיקים מוסלמיים אזרחיים בתמיכת בתי-המשפט‏[20], בדומה לאופן בו פועלים בתי-הדין היהודיים בממלכה. בתוך פחות משנה, ב-2009 היו כבר 85 בתי-דין שריעה ברחבי בריטניה‏[21]. המגמה בבריטניה עשויה להיות מבשרת הבאות במדינות נוספות באירופה. השלטונות הבריטים עומדים כיום בפני ביקורת רבה על כך שפסקי הדין, הדיונים וההכרעות בבתי-הדין הפועלים על-פי חוקי השריעה בבריטניה נעשים בדלתיים סגורות ואינם נגישים למתבונן הבלתי-תלוי‏[22]. הביקורת על חוקי השריעה איננה ייחודית ללא-מוסלמים, ונשמעת גם מקרב מוסלמים רבים ומנהיגים בעולם הערבי ובאסלאם. כך למשל קורא סוהייב' איבן-שיח, המופתי של מרסיי בצרפת, לביטול קדושת השריעה‏[23].

יחד עם זאת ההשפעה המוסלמית הדתית על תחומי הציבור והחברה ניכרת בבירור גם בקרב האוכלוסייה הלא-מוסלמית בבריטניה. על הטענה לפיה המוסלמים אינם עוברים תהליך אינטגרציה בחברה האירופאית המקומית נמתחת ביקורת רבה המבשרת על אופטימיות באשר להשתלבות המוסלמים באירופה‏[24]. מאמר ב'גארדיאן' הבריטי מ-14 במרץ 2010 מגלה מגמה הפוכה - בשנה האחרונה חלה עליה של 15% במספר הלא-מוסלמים בבריטניה המבקשים למצוא פתרון למחלוקותיהם בבתי-המשפט המוסלמיים (הפועלים לפי חוק השריעה) הנמצאים בלונדון, בירמינגהאם, ברדפורד, מנצ'סטר, נוניטון ולוטון‏[25]. נשאלת השאלה האם המוסלמים ישתלבו בחברה האירופאית או שמא החברה האירופאית תשתלב באסלאם.

מסגדים וצריחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירופאים מודאגים מהתפשטות מוסדות הדת המוסלמיים במדינותיהם. כיום נמצאים באירופה למעלה מ-6,000 מסגדים (2008)‏[26]. בנובמבר 2009 אישר הפרלמנט השווייצרי ברוב קולות של 57.5% תיקון לחוקה האוסר בנייתם של צריחי מסגדים במדינה בה נמצאים 400,000 מוסלמים וארבעה צריחי מסגדים. זאת לאחר שממשלת שווייץ ביקשה לבטל את ההצעה לתיקון בטענה כי היא מנוגדת לחוקה. התגובות ברחבי אירופה היו מעורבות. בסקר שפורסם בספרד ענו 93% כי "עלינו לרסן את נוכחותו הגוברת של האסלאם", ואילו 6% בלבד ענו כי "האיסור (לבניית צריחי מסגדים) הינו מכשול לאינטגרציית המהגרים"‏[27]. בגרמניה הצביעו 76% מתוך 29,000 נשאלים במדגם שערך העיתון Der Spiegel לאסור את בניית צריחי המסגדים גם בארצם.‏[28] נתון דומה (82% מול 16%) התקבל גם מתוצאות סקר שערך העיתון Die Welt ממדגם של 17,000 קוראים[29]. בדצמבר 2009 תמך בפומבי נשיא צרפת ניקולא סרקוזי בצעד השנוי במחלוקת שעשתה ממשלת שווייץ שנועד לדבריו להגן על אופיה של שווייץ .

לבוש הצניעות וזכויות הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית קוד הלבוש עומדת אף היא על הפרק. בלב הוויכוח עומדים הבורקה (לבוש המכסה נשים מכף רגל ועד ראש ומסתיר אף את עיניהן), הניקאב (רעלת פנים), והחיג'אב (מטפחת ראש) המושרשים במסורת המוסלמית ומקורם ככל-הנראה בקוראן ובחדית'‏[30]. נושא לבוש הצניעות משמש בשנים האחרונות בסיס למחלוקת העמוקה בנושא באירופה, בין מוסלמים לחילונים, בין חילונים לחילונים וגם בין מוסלמים למוסלמים. הנושא יכול לשמש אבן-בוחן בהשוואת היחס לדרישות האסלאמיות בין מדינות אירופה השונות. באסלאם מוקדשת ללבוש חשיבות רבה בשמירה על צניעות וכסמל דתי. מתנגדי לבוש הצניעות המוסלמי רואים בו חיץ ומכשול לאינטגרציה, ואיום על צביונן הלאומי והחילוני של מדינות אירופה, ולא פעם נמנה לבוש הצניעות המוסלמי יחד עם בתי-הספר המוסלמיים והמסגדים בטיעונים אלו. טענות אחרות בגנות לבוש הצניעות מושמעות בהקשר הביטחוני, בהתבסס על מספר מקרים בהם טרוריסטים ורוצחים הסתתרו מאחורי בורקות ורעלות במטרה להתחמק מכוחות הביטחון.

דוגמה לחשיבותו של נושא הלבוש באה מצרפת. במרץ 2004 נחקק בצרפת "חוק הרעלה". חוק זה אוסר לבישת סמלים או בגדים דתיים בבתי-הספר במדינה. יסוד החוק היווה פתח למשבר ערכים בחברה הצרפתית כמדינה ליברלית – מחד, חופש הביטוי ורגשות ליברליים המבקשים לאפשר לאדם לשמור על זהותו הדתית והאתנית, ואילו מנגד – ערכי הלאומיות, עקרון הפרדת הדת מהמדינה שבסיסו בהיסטוריה של צרפת יחד עם צביונה הליברלי של צרפת.

החוק משך ביקורת רבה, גם בצורת הפגנות אלימות בצרפת וברחבי העולם, אם-כי נהנה מתמיכה גורפת למדי בקרב הציבור ובקרב נבחרי הציבור בצרפת. החוק ספג ביקורת חמורה מארגוני זכויות אדם ואף בידי ממשלת ארצות הברית.

ב-2006 החליטו שש רשויות מקומיות בבלגיה לאכוף איסור על לבישת הבורקה והניקאב באמצעות קנסות. מפעם לפעם נקראות בקשות לאכיפה ברמה הלאומית. בלגיה אף עומדת להפוך לראשונה במדינות אירופה שתאסור באופן רשמי את לבישת הבורקה ורעלת הפנים באמצעות העמדת הצעת החוק, המבקשת לגזור עונש מאסר בפועל על נשים שתלבשנה את הבורקה, להצבעה בפרלמנט.

בגרמניה, שמונה מ-16 המדינות מנהיגות מגבלות בנוגע ללבוש הצניעות. בברלין חל איסור גורף על כל הסמלים הדתיים באשר הם בכל מוסדות הציבור. בחמש מהמדינות חל איסור על לבוש דתי, למעט לבוש נוצרי.

באיטליה נשמעים בשנים האחרונות קולות הקוראים לחרם על הבורקה והחיג'אב. בינואר 2010 הצהירה מארה קרפניה, השרה לענייני שיווין זכויות בממשלה, כי איטליה תצעד בקרוב בעקבותיה של צרפת להחרים את הבורקה ורעלות-הפנים. דבריה של קרפניה זכו לתמיכה רחבה אף בקרב חברים באופוזיציה.

בהולנד נושא לבוש הצניעות עומד בלב מחלוקת קשה מזה שנים מספר. בערים אוטרכט ואמסטרדם עלו הצעות למניעת תשלומי קצבת ביטוח לאומי לנשים מובטלות שלובשות בורקות, מן הטעם כי הלבוש מונע מהן לקבל עבודה במדינה הלא-מוסלמית. החשש מפני המצור על הערכים הליברליים של המדינה היה כה מובהק עד כי הממשלה ההולנדית מפיצה סרט ב-DVD למהגרים החדשים המגיעים למדינה, אשר בו נראות נשים חשופות חזה וגברים מתנשקים.

הבורקה, אותה לובשת אחת מכל 12 נשים בבריטניה, תופסת גם מקום של כבוד בכותרות העיתונים הבריטיים – אולם הנושא מעולם לא הועלה לדיון בפרלמנט עד תחילת שנת 2010, כאשר הועלה הנושא בידי מפלגת האינדיפנדנט.

ביקורת רבה כנגד המתנגדים ללבוש הצניעות נשמעת גם מפי קולות אירופאיים מקומיים וחילוניים. המזרחנית וחוקרת הדתות קארן ארמסטרונג כותבת בזכות הרעלה ככלי להתנגדות להגמוניה המערבית. ביקורת נשמעת גם על התקשורת בבריטניה על כך שמאמריה תומכים באיסור לבוש הצניעות.

כל אלה מרכיבים ומציבים בעין הסערה הציבורית את נושא זכויות הנשים, המתנגש בעוצמה בעקרונות הליברליים שאימצה לה אירופה הליברלית. בעוד אירופה מבקשת לראות עצמה ליברלית ושיוויונית, האסלאם נתפס בעיני האירופאים כבלתי שיוויני בעליל. מקרי הרצח בתוך המשפחה, רעלות, החיג'אבים והבורקות מאירים את התרבות האירופאית באור חדש, חוקי השריעה המתפרסמים בעיתונות הבריטית וכמובן מקרי הטרור ההולכים וגוברים ברחבי היבשת משפיעים לבטח על דעת-הקהל האירופאיות.

מילת נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיגועי הטרור האסלאמי באירופה נטלו חלק בעיצוב דעת הקהל האירופית. התקפות בלב היבשת כמו פיגועי הרכבות במדריד ב-2004, בהם נרצחו 191 אנשים ונפצעו 2,050‏‏[31]; הפיגועים ברכבות התחתית ובאוטובוס בלונדון ב-7 ביולי 2005 בהם נהרגו 56 בני-אדם ונפצעו 700‏‏[31]; מתקפת הטרור בדרום צרפת (2012) בה מחבל מוסלמי הרג 3 חיילים צרפתיים וטבח באכזריות במורה ו-3 ילדים יהודיים; הפיגוע בבורגס ב-2012, שבו נרצחו שישה ישראלים, הפיגוע בבנייני המגורים בלב מוסקבה שגבה חייהם של 300 אזרחים ב-1999‏‏[32], הפיגוע במטרו במוסקבה ב-29 במרץ שגבה חייהם של 40 אזרחים ופצע למעלה ממאה (ולווה כמעט מיד אחר-כך בפיגוע נוסף בדגסטאן)‏[33], הטבח בבסלאן בספטמבר 2004 בו נחטפו 1,300 בני-ערובה ומהם נרצחו 344 אזרחים (מהם 186 ילדים)‏[34] כמו-גם פיגועים המוניים רבים ברחבי רוסיה משנות ה-90 של המאה ה-20 ועד היום.

במחקר שערך למכון Pew בשנת 2006 עלה כי החששות מפני עליית הקיצוניות האסלאמית היא דאגה המשותפת לאירופאים הלא-מוסלמים והמוסלמים כאחד, אם-כי אחוז לא מבוטל מהמוסלמים באירופה מביעים תמיכה בטרור‏[35]:

פיגועי התאבדות כנגד אזרחים כדי להגן על האסלאם ניתנים להצדקה...
לעתים / לעתים קרובות לעתים רחוקות לעולם-לא
מוסלמים בצרפת 16% 19% 64%
מוסלמים בספרד 16% 9% 69%
מוסלמים בבריטניה 15% 9% 70%
מוסלמים בגרמניה 7% 6% 83%

החששות מקבלים מקום ביטוי עז בכל מדינות אירופה. בגרמניה למעלה מ-50% מביעים חשש רב מפני עלייתו האסלאם הקיצוני‏[35].

גורמים אלו, ולא פחות מהם גם גורמים כמו הפוליטיקה העולמית, המלחמות בעיראק ואפגניסטן, יחסה של אירופה לישראל ולארצות-הברית, משפיעים ללא ספק על דעת הקהל האירופאית והמוסלמית באירופה. ואכן מכון Pew מעלה כי המערביים נוטים לראות במוסלמים פנאטים, אלימים ונטולי סובלנות, ואילו המוסלמים רואים באירופאים כאנוכיים, חסרי-מוסר, אלימים ופנאטיים‏[35].

לא ניתן להתעלם מכך שהמפגש בין עולם המושגים האסלאמיים, המושרש בספר הקוראן העומד כאנטי-תיזה מוחלטת לתרבות האירופאית החילונית (ובעיקר את פניה המיניים), עשוי להעלות איבה קשה בין שתי התרבויות השונות. כפי שמרמזת נבואתו של אימאם בבלגיה: "בעוד זמן לא רב אנחנו נעלה לשלטון במדינה זו. אלה המבקרים אותנו היום עוד יתחרטו. הם יצטרכו לשרת אותנו. היכונו, כי השעה קרובה"‏[36].

דבריו של האימאם נאמרים על רקע התפיסה המוסלמית, לפיה העולם מחולק לחלקים: דאר אל-אסלאם (دار الإسلام)-בית האסלאם, האזור שכבר מוחזק לאזור מוסלמי, כמו ערב הסעודית וחלק מהמזרח התיכון, ודאר אל-חרב (دار الحرب)-מקום המלחמה, האזור שבו מתנהלת מלחמה. דאר אל-אמן (دار الامن)-הקמת מדינה לא-אסלאמית באזור של דאר אל-אסלאם מהווה בעיה קשה בהשקפת העולם המוסלמית, ויש מוסלמים הסבורים כי אי אפשר להשלים עם מצב כזה, אלא באופן זמני ומוגבל.

אלימות ופשע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונות בפרברי הערים האירופאיות, שבהן יש ריכוז גבוה של בני מיעוטים מוסלמיים הפכו למוקדים של פשע ואלימות, חלקה על רקע פלילי וחלקה על רקע אידאולוגי (אסלאמיזם ובדלנות). בחלק מהערים, כגון במאלמו, הגיע המצב לכך ששירותים רשמיים של המדינה או העירייה כגון משטרה, אמבולנסים ודואר אינם נכנסים לשכונות הללו מחשש שיותקפו באלימות על ידי המהגרים המוסלמים. באזורים אלה אין זה בטוח להסתובב לבד בשעות החשיכה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ In Europa leben gegenwärtig knapp 53 Millionen Muslime; see also http://www.islamicpopulation.com/europe_islam.html וכן CIA World Factbook 2007
  2. ^ Denmark - Analysis of legislation on spouse reunification. 18 Oct. 2004. . 1 Apr. 2010.
  3. ^ "The Integration Of Muslims In Europe." Forbes - Oxford Atlantica. 24 Feb. 2009.
  4. ^ "Muslims in Europe: Country guide." BBC News. 23 Dec. 2005.
  5. ^ "A case for vigilance, not despair." The Economist. 4 Dec. 2008.
  6. ^ Young, Gayle. "Fast-growing Islam winning converts in Western world." CNN. 14 Apr. 1997.
  7. ^ Kerbaj, Richard. "Muslim population 'rising 10 times faster than rest of society'." Timers Online. 30 Jan. 2009.
  8. ^ Michaels, Adrian. "Muslim Europe: the demographic time bomb transforming our continent." Telegraph. 8 Aug. 2009.
  9. ^ Pipes, Daniel. Personal Interview. Hoover Interview 2008.
  10. ^ Michaels, Adrian. "A fifth of European Union will be Muslim by 2050." Telegraph. 8 Aug. 2009.
  11. ^ A Human Rights and Health Priority. -1 2000. United Nations Population Fund. 28 Mar. 2010.
  12. ^ Foner, Nancy. "Immigrant Religion in the U.S. and Western Europe: Bridge or Barrier to Inclusion? ." Diss. Center for Migration Studies of New York, 2008.
  13. ^ Nickerson, Colin. "For Muslim women, a deadly defiance :'Honor killings' on rise in Europe." The Boston Globe. 16 Jan. 2006.
  14. ^ Biehl, Jody K. . "The Death of a Muslim Woman: "The Whore Lived Like a German"." Der Spiegel. 2 Mar. 2005.
  15. ^ Cleaver, Hannah. "Anger as 'honour killing' family try to adopt victim's son." The Telegraph. 19 Apr. 2006, <http://en.academic.ru/dic.nsf/enwiki/1212510>, 'Honour killing' shocks Germany', BBC, 14 March, 2005, The Death of a Muslim Woman. "The Whore Lived Like a German" Der Spiegel, March 2, 2005.
  16. ^ "One in 10 'backs honour killings'." BBC News. 36 Sep. 2006.
  17. ^ "Van Gogh killer jailed for life." BBC News. 26 Jul. 2005.
  18. ^ Anderson, John Ward. "Cartoons of Prophet Met With Outrage." The Washington Post. 31 Jan. 2006.
  19. ^ Thompson, Damian. "Sharia is a danger to us all." The Telegraph. 4 Jul. 2008.
  20. ^ Hope , Christopher. "Muslims in Britain should be able to live under sharia, says top judge." The Telegraph. 3 Jul. 2008.
  21. ^ "85 sharia courts in UK, says report." Guardian. 29 Jun. 2009, Metro 29 Jun. 2009, Mirror 29 Jun.
  22. ^ Douchty, Steve. "Britain has 85 sharia courts: The astonishing spread of the Islamic justice behind closed doors." The Mail. 29 Jun. 2009.
  23. ^ בת-יאור, אירו ערביה. תל אביב: שוקן, 2008. ע' 30.
  24. ^ Hirsch, Afua. "Fears over non-Muslim's use of Islamic law to resolve disputes." Guardian. 14 Mar. 2010.
  25. ^ "Fears over non-Muslim's use of Islamic law to resolve disputes." Guardian. 14 Mar. 2010
  26. ^ Stinson, Jeffrey. "Mosques increasingly not welcome in Europe." USA Today. 17 Jul. 2008.
  27. ^ ¿Cómo ves que Suiza prohíba construir minaretes en las mezquitas?. 04 Aug. 2010. 20 Minutos. 26 Feb. 2010..
  28. ^ "Sollen Minarette auch in Deutschland verboten werden?." Der Spiegel. 30 Nov. 2009.
  29. ^ Von Mariam, Lau . "Sind wir eigentlich auch Schweizer?" Der Welt. 30 Nov. 2009. <http://www.welt.de/politik/deutschland/article5382070/Sind-wir-eigentlich-auch-S
  30. ^ Translations of the Qur'an 33:59. 2009. Center for Muslim-Jewish Engagement, University of Southern California. 2 Feb. 2010..
  31. ^ 31.0 31.1 Shields, Elinor, "Analysis: Madrid terror probe" BBC News. 16 November. 2006.
  32. ^ Murphy, Paul. The Wolves of Islam: Russia and the Faces of Chechen Terror. Potomac Books Inc: 2004. p. 106.
  33. ^ Barry, Ellen, "Chechen Rebel Says He Planned Attacks" New York Times. 31 March. 2010.
  34. ^ "Standoff in Russia school siege" CNN International. 2 September. 2004.
  35. ^ 35.0 35.1 35.2 "The Great Divide: How Westerners and Muslims View Each Other: Nation Pew Global Attitudes Survey." Editorial. Pew Research Center 22 Jun. 2006
  36. ^ De Morgen, Oct. 5, 1994. Cited in Koenraad Elst, "The Rushdie Rules", Middle East Quarterly, June 1998.