הגלעד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נוף בגלעד
נחל יבוק
נחל יבוק

הַגִּלְעָד הוא כינויו העברי של חבל ארץ בממלכת ירדן, אשר היווה בעבר חלק מממלכות ישראל ויהודה.

הגלעד מזוהה בתנ"ך כאזור גאוגרפי המשתרע ממזרח לנהר הירדן, אשר גבולו הצפוני הוא קו הכנרת וגבולו הדרומי אזור ים המלח. לפי הגדרת המקרא מצפון לגלעד מצוי אזור הבשן, ומדרום לו המישור (או הרי מואב). הגלעד נחלק לאזור צפוני ודרומי: מצפון לנחל יבוק הרי עג'לון, ומדרום ליבוק הרי סלט ועמון. בגלעד כמות משקעים של 500-600 מ"מ בשנה. בחלקו הצפוני מצויה רמת אירביד שבין הרי עג'לון לירמוך, והיא מהווה מקום מתאים לחקלאות. הדבר הביא אותה להיות המקום המיושב ביותר באזור ובה יושבת העיר השנייה בגודלה בירדן, אירביד. הרי הגלעד תלולים ומצויים בהם מקווי מים רבים. באזור נמצאים פוספטים המהווים משאב חשוב לירדן. בהרי גלעד הדרומיים מצויה בירתה של ירדן, עמאן. שם המקום נקשר למילה הערבית ג'לעד שמשמעותו גס, קשה, ייתכן על שום אופיו ההררי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות באזור החלה בסביבות המאה ה-23 לפסה"נ בייחוד באזורי מצבורי הברזל בסביבת היבוק. היא והופסקה בין המאה ה-20 ל-13 לפסה"נ. בסוף אותו זמן קמו הממלכות מואב ואדום.

בימי החשמונאים נתחדשה ההתיישבות באזור, זאת לאחר שבזמן המרד ערך יהודה מסע קרבות לשיפור מצבם הביטחוני של התושבים בגלעד.

בתקופה הרומאית חולקה הארץ לחמש פרובינציות, והגלעד נכלל בחלקו הצפוני בפלשתינה סקונדה וחלקו בפרובינציה ערביה. היישוב היהודי בעבר הירדן פסק מלהתקיים בימי הביניים.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בביקורו של לורנס אוליפנט בארץ ישראל ב-1879, הוא העלה את הרעיון כי היהודים אשר יעלו ארצה יתיישבו באזור הגלעד, רעיון אשר גם הביא בספרו "ארץ הגלעד". על אף שלזמן מה הייתה התוכנית קרובה לאישור, היא נדחתה לבסוף על ידי הטורקים.‏[1] דוד בן-גוריון האמין בעתיד ההתיישבות היהודית בעבר הירדן ובגלעד בפרט, בכותבו:

"רוב מניינו ורוב בניינו של היישוב בעבר הירדן, בייחוד בגלעד, היה יהודי גם בימי שלטון רומא, וגם לאחר החורבן לא נשבת משם היישוב העברי. ואין כל ספק שהתאחזו היהודים בארץ מולדתם הראשונה - כי פה, בעבר הירדן נולדה האומה העברית - תחיה ותפרה שוב את ארצות גלעד ובשן, וגבול המדבר הנוכחי יעתק ויוסג עם רבוי היישוב והרחבת התרבות מזרחה, ותחומי עבר הירדן יתרחבו ויתפשטו על חשבון השממה וערבת המדבר".

– (גילוי דעת "פועלי ציון", 1920).

עבר הירדן המזרחי ובכללו הגלעד נכללו בכתב המנדט על ארץ ישראל כחלק מהמדינה היהודית העתידית. לאחר זמן קצר הוצא האזור מהתוכנית על ידי בריטניה. למרות זאת, קיימה הסוכנות היהודית בשנות ה - 30 משא ומתן על רכישת אדמות בגלעד. ‏‏‏[2]

הציונות הרויזיוניסטית האמינה בחזון ההתיישבות היהודית גם בעבר הירדן. מנחם בגין, בנאומו ביום הקמת המדינה הזכיר חזון זה: "על כן נשא נישא בגאון את חזון הגאולה השלמה, את חזון המולדת המשוחררת תחת הדגל העברי.... עוד הנף יניפו חיילי ישראל את דגלנו על מגדל דוד; עוד חרוש תחרוש מחרשתנו את שדות הגלעד". אולם כאמור הגלעד נתון לשליטת ירדן וכיום ניתן לתייר בו ולהנות מנופי הריו המרהיבים מן בקעת הירדן ומדרום רמת הגולן.

הגלעד במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות היהודית באזור עבר הירדן החלה בימי משה לאחר השמדת וגירוש ממלכת סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. במקום החליטו להתיישב השבטים גד וראובן וחצי משבט המנשה בשל המקנה הרב שלהם ואזורי המרעה המצויים במקום. עם התיישבות השבטים שם נבנות באזור ערי מבצר. בניגוד לחבל הבשן אשר היה כפי הנראה מיושב בצפיפות, היה הגלעד דליל מבחינת אוכלוסייה וישובים. לכן היה הגלעד על שטחיו ההרריים טובים למקנה. מצוין גם כי האזור היה משופע ביערות. היערות נזכרים גם בהקשר למלחמתו של אבשלום בשמואל ב', יח, 3-8: "ותהי המלחמה ביער אפרים... וירב היער לאכול בעם מאשר אכלה החרב ביום ההוא". שרידי יערות גדולים אלה מצויים באזור עד היום.

הגלעד יושב ברובו בידי חצי שבט המנשה וחלקו הדרומי על ידי שבטי גד וראובן, לפי הכתוב בדברים, ג 12-13: "מערער אשר על נחל ארנן וחצי הר הגלעד והעריו נתתי לראובני ולגדי, ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה". בתקופת השופטים פקדו את אזור עבר הירדן קרבות ומלחמות אשר גרמו בין היתר להעברת החוות של יאיר בן מנשה מן הבשן דרומה אל הגלעד. כחלק מאותם קרבות הנהיג יפתח הגלעדי את בני הגלעד למלחמה על עמון (שופטים יא), אשר הוליד סכסוך קשה ביניהם לבין אנשי אפרים (שופטים יב, 1-6). מאוחר יותר שימש הגלעד ארץ מסתור לאנשים נמלטים, דוגמת דוד והעיר יבש גלעד ודוגמת איש-בשת, ובזמנים מאוחרים יותר שימשו מחנים ופנואל באזור היבוק כערי מפלט.

בתקופת שאול ניסו בני עמון לכבוש את יבש גלעד, ושאול שנחלץ להגנתה ביסס בכך את שלטונו וקנה את נאמנות אנשי הגלעד לממלכת ישראל. בימיו גם נלחם שבט ראובן עם ההגראים (דברי הימים א', ה 5) אשר היו שבט מבני קדם שאזורי ההתיישבות והמקנה שלו השתרעו מן הפרת ועד מזרח הגלעד. בימי שלמה הופקדו 12 שרים על נציבויות באזורי הגולן, הבשן והגלעד, כאשר נציבות אחת השתרעה ברמת גלעד, חוות יאיר וחבל ארגוב בבשן, שנייה במרכז הגלעד באזור יבוק והשלישית בדרומו ובצפון "המישור" עד נחל ארנון, אזור שכונה "ארץ גד": "בן גבר ברמות גלעד לו חוות יאיר בן מנשה בגלעד לו חבל ארגוב אשר בבשן שישים ערים גדולות חומה ובריח ונחושת..." (מלכים א, ד 13 והלאה).


לאחר התפלגות הממלכות נותר הגלעד תחת שליטת ממלכת ישראל אך צפונו נכבש בידי ארם (מלכים א כב), וחלקים ממנו נפלו לידי בני עמון. בימי ירבעם השני ניתן להסיק על השתלטות של שבט יהודה על שטחים לכיוון מזרח על חשבון בני גד וראובן. ישנה דעה לפיה באותה תקופה החלה התיישבות גדולה בדרום הגלעד, כשאחת מהמושבות הגדולות הייתה "ארץ טבאל". ב-814 לפנה"ס נכבש הגלעד כמעט כולו בידי חזאל מלך ארם (מלכים ב, י 32-33), אך מספר שנים אחר כך נחלשה אחיזתו שם והאזור חזר לידי ישראל. אנשי השבטים התגוררו באזור עד ימי גלות שומרון, אז נחרב רוב היישוב היהודי שם בידי מלך אשור תגלת פלאסר השלישי בשנת 733 לפנה"ס. אך כמו ממערב לנהר, גם בעבר הירדן נותרו משפחות, אחת מהן היא משפחת טוביה העמוני מאזור רבת בני עמון שנודעה מימי שיבת ציון ועד תקופת החשמונאים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אילת, משה, שמואל וכינון המלוכה בישראל, ירושלים:הוצאת מאגנס, ה'תשנ"ח.פרק ו': הושעת הגלעד. עמ' 128-115.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]