הגן הארכאולוגי ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 31°46′31″N 35°14′06″E / 31.77528°N 35.23500°E / 31.77528; 35.23500

מיקום הגן הארכאולוגי (מסומן בוורוד)
מבט ממערב למזרח אל פינתו הדרום-מערבית של הגן, למרגלות הר הבית. משמאל: קשת רובינסון; מימין: מתחם התקופה המוסלמית הקדומה.
מבט ממערב למזרח אל חלקו הדרומי של הגן הארכאולוגי. בחזית: מתחם התקופה המוסלמית הקדומה, ומאחוריו: המתחם הביזנטי; באופק: הר הזיתים.

הגן הארכאולוגי ירושלים או גן העופל (המכונה גם בהכללה "חפירות הר הבית" או "חפירות הכותל"), הוא אתר תיירות המשתרע בצפון העופל בירושלים, למרגלות הכותל הדרומי של הר הבית, וכולל גם את מוזיאון מרכז דוידסון. הגן כולל ממצאים ארכאולוגיים קדומים ומאוחרים, החל מתקופת הברונזה לפני כ-5,000 שנה, ועד ממצאים מהתקופה העות'מאנית לפני כ-90 שנה. חשיבותו העיקרית של הגן היא בשפע המבנים והממצאים מימי בית המקדש השני המוצגים בו באתרם.

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העופל

הגן הארכאולוגי שוכן בצמוד להר הבית, ומאגף את כל הכותל הדרומי, וחלק מהכותל המערבי. שטח הגן הוא כ-20 דונם, בחלקו תָחוּם בחומת העיר העתיקה, ובחלקו פורץ החוצה ממנה, לאורך כביש הנקרא 'דרך העופל'. הכניסה אל הגן הארכאולוגי היא דרך מעבר תת-קרקעי, תחת כביש הגישה אל הכותל.

אזור הגן הארכאולוגי מכונה גם 'העוֹפֶל', שהוא כינוי מקראי לחלק מוגבה בעיר בו ישב בדרך כלל המלך או מרכז המנהל (מכאן המילה 'להעפיל'). במקרה של ירושלים, העלייה הייתה מעיר דוד דרך העופל אל הר הבית. במקרא מוזכר העופל של ירושלים בספר דברי הימים .‏[1]

הרקע לחפירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארכאולוג הבריטי צ'ארלס וורן, שפעל בירושלים בשנות ה-60 של המאה ה-19, היה הארכאולוג הראשון שחפר באזור העופל. השלטון העות'מאני אסר על וורן לחפור באופן גלוי בהר הבית או בסביבתו, בטענה שהדבר יפגע באתר הקדוש לאסלאם, ולכן הוא נאלץ לפעול במנהרות ובפירים תת-קרקעיים. למרות הקשיים, ממצאיו של וורן ותיעודם המופתי משמשים את החוקרים עד ימינו. בשנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר ירושלים העתיקה הייתה בשליטת ירדן, חפרה במקום הארכאולוגית הבריטית קתלין קניון. חידושי חפירה זו נגעו בעיקר לעיר דוד הסמוכה, ובאזור העופל לא נמצאו ממצאים בולטים.

בפברואר 1968, בתום 19 שנות שלטון ירדני, הורשו לראשונה ארכאולוגים ישראלים לפעול בתחומי העיר העתיקה ובסביבתה. פרופ' בנימין מזר מהמכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים מונה כארכאולוג הראשי לחפירת השטח סביב הר הבית מדרום. עקב קשיים פוליטיים ודתיים (הן יהודיים והן מוסלמיים), לא ניתן היה לחפור בהר הבית עצמו. לכן הוחלט למקד את מאמץ החפירה סביב ההר, בהנחה כי גם הממצא שם יהיה עשיר. עם זאת, בפרסומיהם עדיין קראו הארכאולוגים לחפירתם בשם "חפירות הר הבית". החפירה נמשכה למעלה מעשר שנים, והפכה לאחד המפעלים הארכאולוגיים הגדולים ביותר שידעה מדינת ישראל. החפירה וממצאיה הרבים עוררו עניין רב הן בקהילה האקדמית והן בקרב הציבור הרחב.

מתום החפירות בשנת 1978 התפרסמו מספר דוחות ביניים חלקיים כמאמרים בכתבי עת שונים, וכן נכתבו מספר ספרים פופולריים העוסקים בחפירה או מקדישים לה פרק, אולם חלקו הראשון של דוח החפירה עצמו פורסם על ידי בנימין מזר ונכדתו אילת מזר רק בשנת 1989. בנימין מזר נפטר בשנת 1995, בטרם הספיק לפרסם כרכים נוספים של דו"ח החפירות. מאז מותו, עוסק צוות בראשות נכדתו בפרסום שאר חלקי הדו"ח, תוך שימוש ברשמי החופרים, ובניתוח אותם הממצאים שלא ניזוקו או אבדו בשנים שחלפו מאז. עבודת הפרסום טרם הושלמה.

ב-1988, כעשר שנים לאחר תום עונת החפירה הראשונה, הובילה אילת מזר מהמכון לארכאולוגיה חפירה נוספת בחלק המזרחי של אתר החפירה, למרגלות שערי חולדה. באמצע שנות ה-90 ועד לשנת 2001 העמיקו הארכיאולוגים רוני רייך, יעקב ביליג ויובל ברוך את החפירות באזור פינת הכותל המערבי והכותל הדרומי, כפעולות השלמה לקראת פתיחת האתר לקהל. רייך וביליג חשפו את המשך הרחוב ההרודיאני לכל רוחבו, ואילו ברוך ורייך ערכו חפירות באזור הארמון האומיי השלישי, וברחבה שליד שער האשפות. בחפירות אלו נחשפו קטעים של רחוב הקארדו הרומי. כמו כן חפרו רוני רייך ויובל ברוך בשטח שליד השער המשולש (שער חולדה), ובנוסף גם לצד הפינה הדרומית-מזרחית של הר הבית. בשנת 2000 השלימו ברוך ורייך את חפירת בית המרחץ הרומי בזאנטי שממול לקשת רובינסון.

בסוף שנות ה-90 הפך האתר באופן רשמי לגן ארכאולוגי, ומאוחר יותר נפתח בו מוזיאון מרכז דוידסון, המציג ממצאים שנתגלו באתר ובסביבתו.

חלוקת האתר למתחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חפירה ארכאולוגית מטבעה היא פעולה הרסנית, המאלצת לא פעם את מנהל החפירה להכריע בדבר גורלה של שכבה ארכאולוגית לשימור או לפירוק, כדי לחשוף שכבה אפשרית תחתיה. בגן הארכאולוגי היו ההחלטות קשות במיוחד, שכן אזור זה בירושלים היה מיושב כמעט ברציפות ב-3,000 השנים האחרונות, והממצאים בכל שכבה היו חשובים ונדירים. בסופו של דבר הוחלט לחלק את השטח למתחמים היסטוריים, על סמך סקר ארכאולוגי וחפירות קודמות, ולחפור בכל אחד מהם רק עד השכבה המתאימה:

  • מתחם בית שני - השטח הצמוד לכותל המערבי ייחפר עד לשכבת ימי בית שני, לפני כאלפיים שנה.
  • המתחם הביזנטי - השטח הצמוד לחציו המזרחי של הכותל הדרומי יציג בעיקר ממצאים מהתקופה הביזנטית, לפני כ-1,500 שנה.
  • מתחם התקופה המוסלמית הקדומה - השטח הצמוד לחציו המערבי של הכותל הדרומי יתמקד בתקופה המוסלמית הקדומה, לפני כ-1,300 שנה.

כן הוחלט להותיר במתחמים ממצאים בעלי עניין מיוחד גם מתקופות אחרות. כך למשל, במתחם המוסלמי הושאר בית שימוש רומי מימי איליה קפיטולינה; במתחם בית שני הושאר מבנה מאוחר יותר מהתקופה הרומית; במתחם הביזנטי מוצגות מדרגות חולדה מימי בית שני וכדומה.

מתחם בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

החפירות הקודמות בגן הארכאולוגי לימדו כי השטח הסמוך לפינת הכותל הדרומי ולכותל המערבי עשיר בממצאים מימי בית שני. בשל כך הוחלט להעמיק את החפירות במקום עד לשכבה זו, תוך פירוק כל הממצאים משכבות מאוחרות יותר. ההחלטה גם ביטלה את העמקת החפירה עד לימי בית ראשון, או לתקופות קדומות יותר.

הרחוב ההרודיאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממצא הבולט ביותר במתחם בית שני הוא רחוב מרוצף, הצמוד לכותל המערבי. הרחוב שימש כחלק מקומפלקס הר הבית בימי המקדש, וממנו יכלו מבקרים ועולי רגל לגשת אל הפתחים המערביים של הר הבית. לאורך הרחוב, בצמוד לכותל, נחשפה שורת חנויות ששימשו כנראה כשוק לממכר מנחות, קורבנות או פריטי פולחן אחרים הקשורים לעבודת המקדש. המשכו של הרחוב המרוצף לכיוון דרום התגלה ב-2007 במורדות עיר דוד, סמוך לבריכת השילוח מימי בית שני. גילוי זה מלמד כי הרחוב היה ציר רצוף, שחיבר את הר הבית לדרום העיר, ואפשר מעבר נוח ומהיר למבקרים ועולי רגל לאתרים שונים בעיר.

חלקים מהרחוב התגלו כבר בידי צ'ארלס וורן במאה ה-19, ובנימין מזר חשף חלקים נוספים ממנו, אולם היה זה רוני רייך שחשף את הרחוב כמעט לכל אורכו בקטע זה - 75 מטרים. רוחב הרחוב הוא כשמונה מטרים, והוא נתחם משני צדדיו באבני שפה גבוהות. הרחוב היה מכוסה כולו בערימת אבני כותל, שהושלכו מלמעלה בידי הרומאים במהלך חורבן ירושלים לאחר המרד הגדול בשנת 70. רייך פינה את רוב האבנים והעבירן למקום אחר בתחומי הגן הארכאולוגי.‏[2] החנויות נתגלו הרוסות כמעט לגמרי, ושרידי האפר, המעיד על השרפה שהשתוללה בהן, נראים עדיין (נכון ל-2008) על קירותיהן. רוני רייך ויעקב ביליג גם חפרו קטע קטן של עפר מתחת לאבני הריצוף של הרחוב והוציאו ממנו 15 מטבעות שונים. המטבע המאוחר ביותר נטבע על ידי פונטיוס פילאטוס, מכאן שהרחוב רוצף לאחר מכן. אבני הריצוף, שנתגלו כשהן אינן בלויות, העידו כי הרחוב יצא משימוש זמן לא רב לאחר סיום סלילתו. גילוי זה סתר את ההנחה שהייתה מקובלת עד אז על פיה הרחוב נבנה מוקדם יחסית על ידי המלך הורדוס, ולכן נקרא בפי החופרים בשם 'הרחוב ההֶרודיאני'. עתה מקובל לתארך את הרחוב לימיו של נינו, אגריפס השני.‏[3] ההיסטוריון היהודי-רומי, יוסף בן מתתיהו, סיפר כי בימיו של הנציב הרומי אלבינוס (62-64 לספירה), שפעל תחת שלטונו של אגריפס, החלו לרצף את רחובות ירושלים באבן לבנה, בשל האבטלה הקשה שפקדה את העיר עם סיום בניית הר הבית.‏[4]

מעוצמת פגיעת אבני הכותל ברחוב נסדק חלק מאבני הריצוף, וחלקן נדחקו אל תוך תעלות הניקוז התת-קרקעיות. אחת מאבני הריצוף שלא נהרסה, אלא נתגלתה באתרה, היא מכסה של קו ביוב המחבר אל תעלת ניקוז. האבן, כחצי מטר אורכה וחצי מטר רוחבה, כוללת שני שקעים משולשים במרכזה, אליהם הייתה מחוברת כנראה טבעת ברזל, שאפשרה להרימה מן הרצפה. ממצא זה מתאים למתואר במשנה, מסכת מידות (פרק ג' משנה ג), המספרת על בית המקדש השני ומידותיו: "ובקרן מערבית דרומית... למטה ברצפה באותו הקרן, מקום היה שם אמה על אמה, וטבלא של שיש וטבעת הייתה קבועה בה, שבו יורדין לשִית (לתשתית, לבסיס) ומנקין אותו".

אבן 'לבית התקיעה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית התקיעה

אחת מאבני המפולת, המונחת במקום בו נתגלתה סמוך לפינה הדרומית-מערבית של הר הבית, היא ראש הפינה של כותלי הר הבית שהושלכה על ידי הרומאים מראש פינת הכתלים כאשר הוחל בפירוק שיטתי של כותלי הר הבית. אבן זו כוללת מעברה הפנימי גומחה ומעליה כתובת בעברית, חקוקה בכתב סופרים מהודר: 'לבית התקיעה להכ...' (או 'להב...'). הצעות השלמה שונות הוצעו, ביניהן: 'להכריז', 'להכל', 'להבדיל' (בין קודש לחול). 'בית התקיעה' פירושו מקום שבו נהגו לתקוע בחצוצרות כדי להכריז על כניסת שבת ומועדים, כמסופר בפיו של יוסף בן מתתיהו (מלחמת היהודים ברומאים ד' 582). מקום התקיעה דווקא כאן מעיד שהמקום היה במרומי פינת הכותל המערבי והכותל הדרומי, בנקודה גבוהה מאוד הצופה הן אל העיר והן אל השדות שמחוצה לה, כדי להבטיח שכולם ישמעו את התקיעות.‏[5]

קשת רובינסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קשת רובינסון

אחת הכניסות המרכזיות להר הבית ממערב הייתה באמצעות גרם מדרגות שהונח על גבי קשת ענקית, שהיוו יחד מעין מחלף בין מפלס הרחוב לגובה רחבת הר הבית. אורך הקשת היה למעלה מ-15 מטרים, מפתחה - כ-12 מטרים. הקשת שולבה במזרחה בכותל המערבי של הר הבית, ואילו במערבה נשענה על גבי מבנה מסיבי (אומנת הקשת). חלק הקשת שריחף באוויר, כלומר בין הכותל המערבי לבין אומנת הקשת היה במשקל של כ-1,600 טון. ראש הקשת התנשא לגובה של כ-17 מטרים מעל הרחוב. הקשת נהרסה כמעט לגמרי לאחר חורבן ירושלים בידי הרומאים, ושרידיה כוסו בעפר ובשברים. לא נמצאו עדויות ארכאולוגית לתיארוך מועד הריסת הקשת. נקודת חיבור הקשת לכותל המערבי המשיכה לבלוט מעל פני השטח, אך זוהתה כחלק מקשת רק ב-1838 על ידי החוקר האמריקני, אדוארד רובינסון, ולכן נקראת על שמו. צ'ארלס וורן, בהסתמכו על הזיהוי של רובינסון, שיער את מיקומה המדויק של האומנה (בסיס הקשת) הנגדית, על פי חישוב זווית הקמרון הבולט מהכותל המערבי. הוא חפר פיר אנכי והגיע ישירות אל מבוקשו. אז הסתבר כי בבסיס האומנה ניצבו ארבע חנויות, ששימשו כחלק מהשוק שפעל ברחוב. רוני רייך ויעקב ביליג חשפו את החנויות, ועתה הן משמשות כחלק ממכלול הרחוב המרוצף.

נראה שהקשת הגדולה התמוטטה בבת אחת, דבר הניכר במרצפות המרוסקות במיוחד והשקועות בקטע הרחוב שמתחתיה. ההנחה היא שהרומאים הצליחו לחצוב ולפרק את האבן הראשה, ובכך הביאו לנפילת הקשת כולה. אחת האבנים שהתגלו במפולת הייתה חלק ממשקוף הכניסה להר הבית דרך המחלף. על פי האבן (המוצגת היום בפינת הרחוב) ואבנים נוספות, הצליחו החוקרים לשחזר את מראה הפתח.

כתובת "וראיתם..."[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הנדבך השלישי שמתחת לבסיס קשת רובינסון, במרכז הקשת, מצויה חריתת (גרפיטי) בשתי שורות, בכתב עברי. נוסח הכתובת: "וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא", מצטט פסוק מספר ישעיהו‏‏‏[6] בשינוי קל מנוסח המסורה האומר: "וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה". גובה הכתובת מתאים לגובה פני השטח במאה ה-4, אולם גם במאות 9-11 לספירה, ואף בחינה אפיגרפית לא הועילה לצמצם את טווח השנים. פרופ' בנימין מזר העלה את ההשערה כי הכתובת מבטאת את התקוות המשיחיות של היהודים בימיו של הקיסר יוליאנוס הכופר, שנתן רשות לשקם את בית המקדש. מצד שני, היישר מתחת לכתובת (כמטר אחד מתחתיה) התגלו עם ראשית החפירות קברים רבים, וייתכן שהכתובת מתייחסת אל הנקברים. אין ספק שהכתובת נכתבה על ידי יהודי, שכן היא כתובה עברית. יחד עם זאת השינוי בנוסח עשוי להתפרש באחד משני מובנים מנוגדים: אם השינוי מכוון אזי הוא מכוון בגנות הלא-יהודים הקבורים במקום. אם השינוי הוא טעות סופר, אזי הנוסח המקראי הנכון הוא בעל חזון לימים טובים.

המקוואות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרם המדרגות של המחלף נסמך אל מבנה אבן עצום בגודלו, שפורק כמעט לגמרי, ולא נותר ממנו כמעט זכר. מבנה זו שימש כמרכז טהרה עבור עולי הרגל הרבים שפקדו את ירושלים, והכיל מקוואות רבים. המקוואות שפעלו בקומת הקרקע נחצבו כולם בסלע, ובזכות כך שרדו. ממצאי המקוואות הרבים מלמדים על השימוש הרב שהיה להם בימי המקדש.

רוני רייך ויובל ברוך חילקו את המקוואות באזור זה לשתי תקופות: מקוואות מהתקופה שקדמה להרחבת הר הבית על ידי הורדוס וכאלו שנבנו אחר כך. את עבודותם הם ביססו בעיקר על סמך מקווה טהרה מרשים שנחפר על ידם מתחת למפתן השער המשולש (שער חולדה המזרחי). בנוסף למקוואות השתמרה יפה גם מערכת חצובה של תעלות מים וצינורות, שסיפקו מים לא-שאובים למקוואות, כנראה דרך אמות המים שעברו בסמוך.

שרידים מהתקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חפירות מזר ממערב ובסמוך לפינה הדרום-מערבית של הר הבית, נחשף בניין מהתקופה הביזנטית במצב השתמרות טוב. שלבו המוקדם של הבניין בן ארבעת החדרים תוארך לתקופה הרומית. התגלו בו שרידים של חמישה תנורים עגולים מרוצפים שברים של לבנים ורעפים הנושאים טביעות חותם של הלגיון העשירי פרטנסיס. על פי החופרים, השימוש בלבנים שיוצרו בידי הלגיון העשירי פרטנסיס ובמיוחד מציאת חותם חרס בעל כתובת לטינית, על גבי רצפת המבנה, מלמדים כי המבנה היה בשימוש על ידי חיילי הלגיון העשירי.‏[7] על רצפת המבנה התגלה חותם לחם צבאי. צורת גוף החותם מלבנית, חתכו טרפזי ועל גבו ממוקמת טבעת. מרבית הטבעת, בעלת שלושה רכסים, חסרה. על פני החותם חרותה הכתובת PRIM, הנתונה בתוך מסגרת מלבנית חרותה. שטיבל הציע שתי אפשרויות לפירוש השם על החותם שלפנינו: האפשרות הפשוטה לפרוש הכתובת היא כי מדובר בשם ,PRIM(US)‎, שהוא שם לטיני נפוץ בתקופה זו. במקרה זה סביר כי מדובר בשם האופה. כיוון שאת הכתובת ,PRIM(US)‎, ניתן לפרש גם כשם תואר – היינו ראשון, הציע שטיבל כי אפשר והפריט הטביע את חותמו על ככרות לחם מן האיכות המשובחת, הראשונה – ה-panis primus, כזה שנצרך בידי הדרגות הבכירות יותר בלגיון‏[8] מזר ובן דב אף חשפו בית מרחץ רומי מפואר במתחם זה. חפירתו של מבנה זה הושלמה בשנת 2000 על ידי ד"ר יובל ברוך מטעם רשות העתיקות. ברוך ורייך העריכו כי בית המרחץ הוא מהתקופה הביזנטית והוא בנוי על גבי שרידים של בית מרחץ רומי. לדעתם של רייך וברוך מבנה זה השתרע מערבה עד לקארדו. לטענתם, רחוב זה נבנה לראשונה בתקופה הרומית והוא המשיך ושימש עד למאה השמינית לספירה.

המתחם הביזנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכונה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתחם השני בגן הארכאולוגי מציג את שרידיה של שכונה נוצרית מן התקופה הביזנטית, שיושביה התגוררו על חורבותיה של שכונה יהודית מימי בית שני. השכונה נבנתה בצפיפות בסוף המאה הרביעית בחלקו המזרחי של העופל, וכללה כנסיות, מנזר, אכסניה, בתי מלאכה, חנויות ובתי מגורים. הממצא עשיר ברצפות פסיפס, שחלקם בעלי עיטורים גאומטריים. נראה כי שכונה זו נהרסה עם הכיבוש הפרסי בשנת 614, ולא שוקמה.‏[9]

שרידים מימי בית ראשון ושני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילת מזר, שחפרה במתחם הביזנטי, חשפה שרידי ביצורים, שער, בניין ממלכתי גדול וכמה בורות מים מימי בית ראשון, בתחתית הגן הארכאולוגי בשולי 'דרך העופל'. בסמוך היא גילתה בניין חשמונאי גדול, שבמרכזו ניצבה בריכת מים. כן התגלה באזור מקווה טהרה רבוע ומדורג גדול במיוחד, שתוארך לימי בית שני. בסמוך לשערי חולדה נמצאו שרידים המיוחסים למצודת החקרא אשר ככל הנראה עמדה במקום בעת מרד החשמונאים.‏[10]

מדרגות חולדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שערי חולדה

לרוחב הכותל הדרומי במתחם זה מצויות מדרגות ענק, המתוארכות לימי בית שני, ומזוהות כ'מדרגות חולדה'. שם זה מתייחס לשערים אליהם הובילו המדרגות, ואשר נקראו בשם 'שערי חולדה'. את המדרגות חשף בנימין מזר, וחלקן שוחזרו כדי לאפשר הליכה בטוחה עליהן. רוחב המדרגות אינו אחיד, אלא הוא עשוי לסירוגין, מדרגה אחת רחבה ומדרגה אחת צרה. גרמי מדרגות אחרים מימי בית שני שהתגלו באזור, ואף בעיר דוד, עוצבו באופן דומה. הארכאולוג רוני רייך, שחשף את המשכו של הרחוב המרוצף (לעיל) בעיר דוד, אשר הופך שם אף הוא למדורג בהתאם, טוען כי מדובר כנראה בסגנון שהיה מקובל אז, ונועד לאפשר עלייה נוחה יותר.‏[11] באמצע גרם המדרגות עמד קומפלקס מקוואות, הדומה לזה ששכן בבסיס קשת רובינסון. מקוואות אלה שימשו אף הם את עולי הרגל, כדי להבטיח כניסתם של אנשים טהורים בלבד לתחומי המקדש.

מתחם התקופה המוסלמית הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמונות האומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה לארמון האומיי, יולי 2011

אחת משכבות החיים המאוחרות יחסית בממצאי הגן הארכאולוגי הייתה מהתקופה המוסלמית הקדומה, במאה השביעית. בנימין מזר חשף בחפירותיו ארבעה ארמונות ענק, שתוארכו ויוחסו לח'ליפה וליד הראשון משושלת בית אומיה (705-715 לספירה). הארמונות, המכסים את כל שטח הגן הארכאולוגי (כולל רחבת התפילה בכותל המערבי), נבנו כל אחד מהם סביב חצר פנימית קְטוּרָה (לא מקורה), והיוו יחד קריית שלטון. המתחם שהוקדש לתקופה המוסלמית הקדומה מציג את שרידיו של ארמון אחד בלבד מתוך הארבעה ('ארמון 2' במספור של בנימין מזר), אשר גשר קטן חיבר בין הגג שלו לבין מסגד אל אקצא. חלק מקירות הארמון נבנו בשימוש משני מאבני כתלי הר הבית, שהיו פזורות בשטח לאחר החורבן. הארמון כלל חדרים רבים סביב החצר, והתנשא לגובה של שתיים או שלוש קומות. סביב החצר נמתחה אכסדרה, שעמודיה מיוצגים היום בשטח על ידי עצי ברוש דקיקים. הנחת החוקרים היא שהארמונות חרבו ברעידת אדמה באמצע המאה השמינית, המכונה 'רעש שביעית', ולא שוקמו.‏[12] בעקבות ההרס ננטש המקום, ורוב אבני הארמונות שימשו כמה מאות שנים לאחר מכן לבניית קו ביצור חדש, על ידי השליטים ההפאטימים של ירושלים.

גישה שונה מזו הוצגה על ידי יובל ברוך. לטענתו בניית המבנים מעולם לא הושלמה וזאת כתוצאה משינויים פוליטיים ותבוסתם של האומיים בפני הח'לפים העבסים.

במאה ה-16 ניצלו העות'מאנים את תוואי הקיר החיצוני של 'ארמון 2', ו"הרכיבו" עליו את חומת העיר. בשל כך מגיעה החומה העות'מאנית רק עד פינת הארמון, ואז פונה בזווית של 90 מעלות צפונה ומתחברת להר הבית באופן שרירותי כמעט, באמצע הכותל הדרומי. כדי לאפשר מעבר אל המשכו של הגן הארכאולוגי מחוץ לחומת העיר העתיקה העות'מאנית, פרצו החופרים שער מלאכותי בחומה, במקום שבו ניצב בעבר שער 'ארמון 2'.‏[13]

הלטרינה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשוליו המערביים של 'ארמון 2' התגלה חלק מלטרינה (בית שימוש) רומית, שחלק ממושביה השתמרו יפה, כולל תעלת הניקוז. קיומה של לטרינה בסמיכות כה קרובה להר הבית היה הפתעה לחוקרים, הן בהקשרה השימושי (שירותים ציבוריים ליד הר הבית), והן בהקשרה הפוליטי (מתקן רומי בלב האזור המקודש). בשל כך, הוחלט להותירה במקומה, אף על פי שהיא שייכת לתקופה שונה מהמתחם.‏[14]

בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממערב לארמון התגלו שרידיו של בית כנסת, שתוארך לתחילת התקופה המוסלמית הקדומה. המבנה היה כנראה דו-קומתי, וכלל חצר פנימית קטוּרה. זיהויו של המבנה כבית כנסת מתבסס על שני ציורים אדומים של המנורה על קירות המבנה, וכן ציור נוסף של מנורה על אבן, שהתגלתה במפולת באחד החדרים. בכל פתחי החדרים התגלו שקעים מימין, המזוהים כשקעי מזוזה. על משקוף הדלת צוירו שתי מנורות נוספות, וביניהן נחשף צלב, שכוסה בטיח. נראה, אם כן, שהבית שימש נוצרים בתקופה הביזנטית, ועם הכיבוש הערבי, כאשר הותר ליהודים לשוב ולהתגורר בירושלים, שינה המבנה את ייעודו. בית הכנסת שימש במשך כשישים שנה, עד שנבנה עליו הארמון האומיי, והוא נחשב לבית הכנסת הקדום ביותר שהתגלה בירושלים.‏[15]

מרכז דוידסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור הקיר הגדול בכניסה לגן הארכאולוגי

בקצהו הדרום-מערבי של הגן הארכאולוגי, בין קירות המסד של 'ארמון 3' האומיי, הוקם בשנת 2001 מוזיאון ארכאולוגי. (בתכנון קימל אשכולות אדריכלים). המוזיאון נקרא על שם נדבן יהודי-אמריקני, ויליאם דוידסון,‏‏‏[16] שמימן את הקמתו, ומוצגים בו ממצאים בני תקופות שונות שהתגלו ברחבי הגן הארכאולוגי ובסביבתו. תצוגת הממצאים היא בסדר כרונולוגי, החל מימי בית שני ועד סוף התקופה המוסלמית הראשונה. במוזיאון מוקרן גם סרטון קצר (בעברית ובאנגלית לסירוגין), המתאר את תולדות החפירות הארכאולוגיות בעופל, החל מהמאה ה-19 ועד ימינו. סרטון נוסף (אף הוא בעברית ובאנגלית לסירוגין) ממחיש את חוויותיו הרגשיות והדתיות של עולה רגל יהודי, המבקר בירושלים ובבית המקדש בימי הרגלים. בנוסף, מוצג במוזיאון דגם מוקטן של ירושלים בימינו, עשוי מתכת.

חידושו של מרכז דוידסון הוא במודל וירטואלי המוצג בשני חדרי הקרנה סגורים, שבאמצעותו ניתן להתחקות אחר מבנה הר הבית בימי בית שני, ובעיקר חלקו הדרומי שבו היה ניצב הסטיו המלכותי. המודל מאפשר למנחה "לשוטט" בעזרת עכבר ברחבי הר הבית, להיכנס למבנים אלו או אחרים, לרדת או לעלות במדרגות, וכדומה. המודל נחשב לפריצת דרך בתחום ההדמיה הממוחשבת, ונוצר על ידי פרופ' רוני רייך מטעם רשות העתיקות, כאחראי על התוכן המדעי, וד"ר ליסה סניידר מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס שבנתה את המודל.

מודל נוסף, שבו נראים הר הבית וסביבותיו בתקופת בית אומיה, נבנה על ידי ד"ר יובל ברוך, מטעם רשות העתיקות. גם הוא ניתן לצפייה במקום, לפי דרישה.

תפילות קונסרבטיבים ורפורמים בגן הארכאולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 החריף המאבק בין הזרמים השונים ביהדות, בדבר הזכות להתפלל כל אחד כמנהגו ברחבת התפילה של הכותל המערבי. הסכסוך הביא לפשרה, כאשר הקונסרבטיבים והרפורמים ניאותו לקיים טקסי תפילה כמנהגם, בקהל מעורב של גברים ונשים, ליד הכותל המערבי בחלק השוכן בתחומי הגן הארכאולוגי. באופן זה ממשיכה רחבת התפילה הרגילה לשמש כבית כנסת אורתודוקסי, ואילו הרחוב המרוצף מימי בית שני, הצמוד לחלק הדרומי יותר של הכותל, משמש את הזרמים האחרים לתפילה חגיגית, טקסי בר מצווה ושאר שמחות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה בגן לעת ערב
  • רוני רייך, גדעון אבני ותמר וינטר, אבני דרך בירושלים מדריך לאתרי העתיקות, בהוצאת רשות העתיקות, ירושלים, 2009, עמ' 43-6.
  • אילת מזר, מחנה הלגיון העשירי למרגלות הפינה הדרומית-מערבית של מתחם הר-הבית בירושלים, בתוך: פאוסט, א., ברוך, א., (עורכים), חידושים בחקר ירושלים –דברי הכנס החמישי, רמת-גן תש"ס, עמ' 52-67
  • שטיבל גיא, סוגית מחנה הלגיון העשירי בירושלים ותחומה של אליה קפיטולינה, חידושים בחקר ירושלים ה (תשס), 1999, עמ' 74-71
  • אילת מזר, בית המרחץ הרומי-ביזאנטי למרגלות הכותל המערבי של מתחם הר הבית, חידושים בחקר ירושלים ו, (תשס"א), 2001, עמודים 102-87
  • בנימין מזר, חפירות ארכאולוגיות בירושלים העתיקה – סקירה ראשונה על חפירות תשכ"ח, ארץ ישראל 9 (תשכ"ט), עמ' 174-161
  • בנימין מזר, החפירות הארכאולוגיות ליד הר הבית – סקירה שנייה, עונות תשכ"ט- תש"ל, ארץ ישראל 10 (תשל"א), עמ' 33-1
  • בנימין מזר, החפירות ליד הר-הבית, קדמוניות 4-3 (תשל"ג), עמ' 84-83
  • יובל ברוך ורוני רייך, שרידים מתקופת איליה קפיטולינה ליד הפינה הדרומית מזרחית של הר-הבית, חידושים בחקר ירושלים יא (תשסו), עמ' 262-249
  • מאיר בן-דב, חפירות הר הבית בצל הכתלים ולאור התגליות, ירושלים 1982
  • דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, 1989
  • צ'ארלס וורן, ירושלים של מטה, הוצאת משרד הביטחון, ירושלים, 1987
  • אילת מזר, המדריך השלם לחפירות הר הבית, הוצאת שוהם, ירושלים, 2000
  • אילת מזר, מנזר הבתולות - התקופה הביזנטית, המכון לארכאולוגיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1998
  • אייל מירון, ירושלים וכל נתיבותיה, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1996
  • Ronny Reich, Gideon Avni and Tamar Winter, Jerusalem Milestones A Guide to the Archaeological Sites, Israel Antiquities Authority, Jerusalem, 2009, pp. 6-45.
  • Eilat Mazar & Benjamin Mazar, Excavations in the south of the Temple Mount (Qedem 29), Hebrew University Institute of Archaeology, Jerusalem, 1989
  • Eilat Mazar (ed.),The Temple Mount Excavations in Jerusalem 1968–1978. Final Reports Vol. II: The Byzantine and Early Islamic Periods. Qedem - Vol. 43, Hebrew University Institute of Archaeology, Jerusalem, 2003
  • Eilat Mazar (ed.), The Temple Mount Excavations in Jerusalem, 1968–1978. Final Reports, Vol. III. The Byzantine Period, Qedem - Volume 46, Jerusalem, Hebrew University Institute of Archaeology, Jerusalem, 2007
  • Mazar, B., The Mountain of the Lord, New-York 1975

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דברי הימים א', כז ג, ו-לג יד
  2. ^ רייך השליך בין האבנים באתרן החדש מטבעות ישראליים, למען ארכאולוגים בעתיד, כדי שאלה יידעו שהעתקת האבנים נעשתה בימינו.
  3. ^ א' מזר, המדריך לחפירות הר הבית, עמ' 30‏
  4. ^ י' בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ספר 20, פרק 9
  5. ^ בנימין מזר, ‏ירושלים בתקופת בית הורדוס לאור החפירות מדרום ומדרום-מערב להר הבית, קתדרה 8, יולי 1977, עמ' 41-29
  6. ^ ‏ישעיהו סו, יד‏
  7. ^ מזר, א., 'מחנה הלגיון העשירי למרגלות הפינה הדרומית-מערבית של מתחם הר-הבית בירושלים', בתוך: פאוסט, א., ברוך, א., (עורכים), חידושים בחקר ירושלים – דברי הכנס החמישי, רמת-גן תש"ס, עמ' 52-67 ;שטיבל גיא, 'סוגית מחנה הלגיון העשירי בירושלים ותחומה של אליה קפיטולינה', חידושים בחקר ירושלים ה (תשס), 1999, עמ' 71-74
  8. ^ שם
  9. ^ Eilat Mazar (ed.),The Temple Mount Excavations in Jerusalem 1968–1978. Final Reports Vol. II: The Byzantine and Early Islamic Periods. Qedem - Vol. 43, Hebrew University Institute of Archaeology, Jerusalem, 2003 ; Eilat Mazar (ed.), The Temple Mount Excavations in Jerusalem, 1968–1978. Final Reports, Vol. III. The Byzantine Period, Qedem - Volume 46, Jerusalem, Hebrew University Institute of Archaeology, Jerusalem, 2007
  10. ^ Eilat Mazar & Benjamin Mazar, Excavations in the south of the Temple Mount (Qedem 29), Hebrew University Institute of Archaeology, Jerusalem, 1989
  11. ^ רוני רייך, בהדרכה שנתן בעיר דוד באוגוסט 2008
  12. ^ Eilat Mazar (ed.),The Temple Mount Excavations in Jerusalem 1968–1978. Final Reports Vol. II: The Byzantine and Early Islamic Periods. Qedem - Vol. 43, Hebrew University Institute of Archaeology, Jerusalem, 2003 ; א' מזר, המדריך לחפירות הר הבית, עמ' 83‏
  13. ^ Eilat Mazar (ed.),The Temple Mount Excavations in Jerusalem 1968–1978. Final Reports Vol. II: The Byzantine and Early Islamic Periods. Qedem - Vol. 43, Hebrew University Institute of Archaeology, Jerusalem, 2003
  14. ^ ביליג יעקב ו רייך רוני, 'מושבי-תיאטרון מחפירות ליד הר הבית ‬', חידושים בחקר ירושלים ה (תשס), 2001, עמ' 37-42 ; רוני רייך ויעקב ביליג, קבוצת מושבי תיאטרון מירושלים ‬, קדמוניות 34(122), 2001, עמ' 93-95
  15. ^ אילת מזר ואורית פלג, ‏'בית המנורות' בחפירות הר הבית – בית הכנסת הקדום ביותר שנתגלה עד כה בירושלים, קתדרה 94, דצמבר 1999, עמ' 74-55
  16. ^ ויליאם דוידסון, על שמו גם מכון דוידסון לחינוך מדעי ‏במכון ויצמן למדע
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg