הגנה מן הצדק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגנה מן הצדק היא טענת הגנה[1] במשפט פלילי, אשר קבלתה מביאה לביטול כתב אישום או חלקים ממנו או לעיכוב ההליך המשפטי.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק סדר הדין הפלילי מנויה רשימה של טענות מקדמיות[2] אשר עשויות לעמוד לזכותו של נאשם בהליך פלילי בפתח הדיון במשפטו. עד שנת 2007, לא נמנתה ההגנה מן הצדק בין טענות אלה, ומקור הדוקטרינה היה בפסק דין אנגלי, בו נקבע כי לבית המשפט סמכות טבועה לבטל אישום שהינו מנוגד לצדק בנסיבות העניין. השימוש בהגנה מן הצדק בישראל הופיע לראשונה בשנת 1994 ובית המשפט העליון הישראלי הכיר בהגנה זו בפ"ד יפת, אך קבע שהיא תתקבל רק במקרים נדירים ביותר בהם התנהגות הרשות הציבורית התובעת את האזרח "היא התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. מדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלי נפגעת."[3]. ואולם, בשנת 2007, ביוזמתו של שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, נוספה ההגנה לחוק סדר הדין הפלילי כטענה מקדמית עשירית[2]. טענת הגנה מן הצדק אפשרית גם בהליך הסגרה בדומה לכל הליך פלילי אחר[4].

בית המשפט קבע בפסק דין בורוביץ[5] מבחן תלת שלבי להחלת הגנה מן הצדק:

  1. על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו ולקבוע את עוצמתם, במנותק משאלת האשם
  2. על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך למרות הפגמים יש פגיעה חריפה בתחושת הצדק
  3. על בית המשפט לבחון אם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מתונים יותר מביטול כתב האישום

השופט אליקים רובינשטיין ביטא את גובה הסף הנדרש כדי להצדיק ביטול אישום בסרבו להפעיל את הגנת הגנה מן הצדק בגלל פגם בהעברת חומרי חקירה, במילים: "ומבלי להניח כי לא יהיו מקרים שבהם תתקבל טענת הגנה מן הצדק בהקשר לכך, בהגיע מים עד נפש ומחדלים עד זעקה. אך לא כן בנידון דידן, מבחינת הפגם ועוצמתו"‏[6].

ניתנו מספר סיבות להענות לדרישת הגנה מן הצדק. אלו כוללות:

  • אכיפה בררנית
  • שימוש בסוכן מדיח[7]
  • התמהמהות רבה בהגשת כתב האישום או בהעברת חומרי חקירה באופן המקשה על הנאשם להגן על עצמו

אכיפה בררנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבי אכיפה בררנית נקבע שלא כל אכיפה חלקית היא פסולה, אלא רק אכיפה סלקטיבית ממניעים פסולים, כלומר כאשר אחרים לא הועמדו לדין באותה עבירה מתוך שרירות, שיקול זר או מניעים פסולים[8].

בית הדין האזורי לעבודה קיבל את הטענה של הגנה מן הצדק לגבי האכיפה של איסור העסקת עובדים בשבת לאור מספר ההיתרים הרב לעבודה בשבת והאכיפה הבררנית של החוק[9].

התמהמהות התביעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערעור על הכרזה על נאשם כבר-הסגרה לאחר שחלפו 22 שנים מעת שהוגש נגדו כתב אישום ועד להגשת בקשת ההסגרה נחלקו השופטות אילה פרוקצ'יה ומרים נאור האם חלה על הנאשם הגנה מן הצדק. השופטת פרוקצ'יה טענה שבאיזון הכולל טעמי הגנה מן הצדק מצדיקים הימנעות מהסגרה, בעוד השופטת נאור סברה שאין מקום להכיר בנסיבות העניין בהגנה מן הצדק, הגם שהסכימה שאין להסגיר את הנאשם בגלל התיישנות[10].

שלב העלאת הטענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו יתר הטענות המקדמיות, יש להעלות טענה זו מוקדם ככל האפשר. שכן לגבי חלק לא מבוטל מהן קבלתן חורצת את גורל האישום, היינו קובעת אם בכלל היה ניתן להגיש כתב אישום. המועד לטעון טענה מקדמית הוא מיד לאחר תחילת המשפט, היינו מיד לאחר הקראת כתב האישום והבהרת תוכנו, אולם בהתחשב בתוצאות האפשריות הכרוכות בקבלתה ניתן להעלותה גם בשלב אחר של המשפט ואפילו בשלב של הערעור[11].

בית המשפט רשאי להעלות טענה מקדמית אף ביוזמתו הוא[12].

ייחודה של ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי המשפט רואים את ההגנה מן הצדק כ"ברייה מוזרה בעולם המשפט"[13] משתי סיבות:

  1. על מנת לטעון טענת הגנה זו אין נפקא מינא כלל אם אכן ביצע הנאשם את העבירה אם לאו (אפשר לטעון טענה זו גם אם הנאשם מודה בביצוע העבירה, ולכאורה יש להרשיע אותו על פי החוק).
  2. עד שנת 2007 הגנה זו לא הופיעה בחקיקה, בניגוד ליתר טענות ההגנה במשפט הפלילי, והייתה יציר הפסיקה.

הביקורת נגד הגנה זו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת רבה הועלתה נגד בתי המשפט בשל שימוש בהגנה זו שכן משמעה של החלטה של בית משפט המקבלת את טענת ההגנה כי מי שהפר את החוק (ולעתים אף מודה שעשה זאת), יצא זכאי בגלל נושא שאינו קשור לעצם המשפט. יש הטוענים כי במתן הגנה זו בתי המשפט לקחו לעצמם סמכויות לא להם שכן הם מתעלמים מרצון המחוקק.[דרוש מקור]

בית המשפט העליון אף קבע שלא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק, בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין מפני שבידי בית המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות.

ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק, מהווה מהלך קיצוני שבית המשפט נזקק לו רק במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותה הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו[14].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק, הוצאת נבו, תשס"ד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טענה שאותה מביא עורך הדין המגן על הנאשם
  2. ^ 2.0 2.1 חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, סעיף 149(10).
  3. ^ ע"פ 2910/94, יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ' (2) 221
  4. ^ ע"פ 2144/08, סעיף 117
  5. ^ ע"פ 40649/07, ניתן 18 בנובמבר 2008, סעיף 27
  6. ^ רע"פ 7953/11
  7. ^ ע"פ 1224/07, סעיפים 60-72
  8. ^ בג"ץ 6396/96 זקין נ' עיריית באר שבע
  9. ^ פ 1121/01, קשת היפרטוי שותפות מוגבלת
  10. ^ ע"פ 2144/08, סעיף 125 בפסק הדין של השופטת פרוקצ'יה, סעיף 4 בפסק הדין של השופטת נאור
  11. ^ חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, סעיף 150. י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, ספר ראשון עמ' 758
  12. ^ רע"פ 603/92, ברוד נ' מדינת ישראל
  13. ^ תח"ת (ירושלים) 150/04, משרד התחבורה נ' אוטוויק מרכזי-שירותי רכב בע"מ ואח', תק-של 2006(1), 8675 , בעמ' 8686.
  14. ^ ע"פ 4855/02, מ"י נ' בורוביץ ואח'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.