הגנה מפני טילים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגנה מפני טילים הוא כינוי למערכת, נשק או טכנולוגיה הקשורים בגילוי, מעקב, יירוט והשמדה של טילי קרקע-קרקע וכן טילי אוויר-קרקע. התפיסה המקורית של מערכות הגנה מפני טילים, שהתפתחה בארצות הברית, התייחסה לאפשרות פיתוח הגנה מול איום של טילים בליסטיים בעלי טווח בין-יבשתי, המצוידים בראש קרב גרעיני. מאוחר יותר החלו להופיע מערכות להגנה מפני טילים בעלי ראש קרב קונבנציונלי, וכן נגד טילים בעלי טווח בינוני וקצר.

סיווג של מערכות הגנה מפני טילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות מספר שיטות לסיווג מערכות הגנה מפני טילים. אין אחידות בשיטות החלוקה השונות, ולעתים קיים עירוב תחומים בין שיטות החלוקה השונות. מרבית מערכות ההגנה נגד טילים מבוססות על טילים נגד טילים. שיטות אחרות המוכרות כוללות שימוש בקרן לייזר רבת עוצמה או במערכת של תותח מהיר ירי.

חלוקה לפי האיום הטילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטת חלוקה זו מתייחסים לסוג האיום הטילי, ומקובל לחלקו לשלוש קטגוריות משנה:

  • הגנה מפני טילים אסטרטגיים - הגדרה זו מתייחסת למערכות הגנה נגד טילים בליסטיים בעלי טווח בין-יבשתי, החמושים בראש קרב גרעיני.
  • הגנה מפני טילים זירתיים - הגדרה זו מתייחסת למערכות הגנה נגד טילים בליסטיים לטווח בינוני.
  • הגנה מפני טילים טקטיים - הגדרה זו מתייחסת למערכות שנועדו להגן מפני טילים בליסטיים לטווח קצר.

בקטגוריה השלישית לעיל ניתן כיום למצוא התייחסויות רבות לרקטות קרקע-קרקע, שלמרות העובדה שאינן מוגדרות כטילים בליסטיים, מערכות הגנה נגד טילים מתייחסות אליהן כאיום שצריך לנטרלו. בנוגע להגנה מפני רקטות קצרות טווח (דוגמת קסאם ונגזרותיו), ראו להלן.

סיווג מערכות ההגנה מפני טילים לפי השלב במסלול הטיל הבליסטי שנגדו מופנית מערכת ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפשר ליירט טילים בליסטיים בכל אחד משלבי טיסתם: בעת ההאצה, בשלב השיוט ובשלב הסופי, לאחר חזרתם לאטמוספירה. קיימות מערכות הגנה מפני טילים המיועדות לטפל בכל אחד משלבי הטיסה של הטיל התוקף:

  • יירוט בשלב ההאצה (Boost phase) - בשיטת יירוט זו, הטיל מיורט בעת שמנועו הרקטי פועל, והחתימה התרמית שלו גבוהה ביותר; דבר זה מקל על ראש ביות מונחה חום להנחות את הטיל המיירט. בנוסף, מהירותו של הטיל בשלב זה איטית. אמצעי נגד המצויים בטיל התוקף אינם יכולים לפעול בשלב השיגור וההאצה. החיסרון העיקרי של מערכת ליירוט טילים בשלב ההאצה הוא טווח קצר יחסית, המחייב פעולה מעל שטח המדינה המשגרת את מתקפת הטילים הבליסטיים.
  • יירוט באמצע המסלול (Mid-course phase) - בשיטת יירוט זו מיורט הטיל התוקף בעת היותו בחלל, לאחר גמר פעולת מנועיו הרקטיים. היתרון המרכזי של יירוט טק"ק בשלב זה הוא הגנה על שטח קרקעי נרחב ביותר. החיסרון המרכזי - נוסף לגודלו ומחירו של המיירט - הוא הצורך בהפעלת מערכת מכ"ם גדולה ביותר, וכן ההפעלה הקלה יחסית של אמצעי נגד מתנפחים, הנעים בחלל באותה מהירות כשל הראש הקרבי.
  • יירוט בשלב הסופי (Terminal phase) - בשיטת יירוט זו מיורט הטיל התוקף לאחר שחדר אל האטמוספירה. היתרון המרכזי של מערכת הפועלת ליירוט בשלב זה הוא היכולת להשתמש בטילים מיירטים קטנים יחסית, המאפשרים בנייה של מערכת יירוט ניידת. החיסרון המרכזי - זמן קצר ביותר לגילוי, עקיבה וניסיון יירוט של הטיל התוקף. במקרה של ראש קרבי כימי, ביולוגי או גרעיני, גם יירוט מוצלח של הטיל יכול לגרום לנזק על הקרקע.

סיווג מערכת ההגנה מפני טילים לפי מיקום פעולתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכות הגנה מפני טילים יכולות לפעול בתוך האטמוספירה של כדור הארץ או מחוצה לה. מסלולם של טילים בליסטיים כולל ששני שלבים בהם הטיל נע באטמוספירה ושלב אחד בו הוא מצוי בחלל. לכל שיטת פעולה יתרונות וחסרונות, ובמהלך השנים פותחו מערכות משני הסוגים:

  • מערכת נגד טילים הפועלת באטמוספירה (אנדו-אטמוספירית) - יתרונותיה של מערכת כזו נעוצים לרוב בגודלו של טיל היירוט, מכ"ם הגילוי, החיפוש וההנחיה, ניידות המערכת וחוסר היעילות של גופי הטעיה מתנפחים להטעותה. חסרונותיה של מערכת אנדו-אטמוספירית נעוצים באזור ההגנה שהיא מספקת, הקטן ביחס למערכת אקסו-אטומוספרית, וזמן התגובה הנדרש ליירוט הטיל הבליסטי, הקצר משמעותית מזה של מערכת אקסו-אטמוספירית.
  • מערכת הגנה מפני טילים הפועלת מחוץ לאטמוספירה (אקסו-אטמוספירית) - על פי רוב מערכות אלה הן בעלות טווח ארוך יחסית למערכות אנדו אטמוספיריות. למערכות אלה היכולת להגן על שטח קרקעי נרחב יותר מאשר מערכות אחרות. החסרונות העיקריים של מערכות יירוט אלה נעוצים בגודל המיירט, בצורך להתגבר על מכלולי הטעייה שונים, ומורכבות לוגיסטית העושה את העברת המערכת ממקום למקום למורכבת ויקרה.

טילים נגד טילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הוחל בפיתוח מערכות הגנה אקטיביות נגד טילים בליסטיים, הסתמכו מערכות אלה על טילים מהירים, שיכלו לסגור את הפרש המהירות בין הטיל התוקף לבינם בפרק זמן קצר. מקובל לחלק את הטילים נגד הטילים לשני סוגים עיקריים, נוסף על החלוקות שצוינו לעיל:

  • טילים בעלי מרעום קרבה - טילים אלה מצוידים בראש קרב נפיץ וברסס, ותכליתם לחלוף קרוב אל המטרה ולהתפוצץ לידה, פיצוץ שיהיה בכוחו להשמיד את הטיל התוקף. הטיל הישראלי "חץ 2" נמנה עם קטגוריה זו.
  • טילים המנצלים את האנרגיה הקינטית שלהם - טילים אלה אמורים לפגוע פיזית בטיל התוקף (פגיעה זו מכונה בז'רגון המקצועי "ברזל בברזל"), ולהשמיד אגב כך את הטיל התוקף. הטיל האמריקני THAAD נמנה עם קטגוריה זו.

מערכות לייזר נגד טילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרן לייזר רבת עוצמה יכולה לשמש כנשק נגד טילים בליסטיים, רקטות ופצצות מרגמה. מחקרי היתכנות בנושא נשק לייזר נערכו במהלך יוזמת ההגנה האסטרטגית של ארצות הברית, ואף לפניה. מערכות הדגמה של נשק לייזר קיימות בארצות הברית, הן כמערכת מוטסת והן כמערכת קרקעית. היתרון המרכזי של מערכת לייזר נגד טילים בליסטיים נעוץ בעובדה שקרן הלייזר נעה במהירות האור, ולעומתה גם טילים מהירים נדמים כנייחים; עם זאת, למערכות הלייזר השונות שפותחו ומפותחות כיום, חסרונות רבים, ובהם טווח לזירה קצר יחסית, חוסר יכולת להתמודד עם מטח טילים, תלות בהפרעות אטמוספיריות דוגמת אובך, וסוגיית האנרגיה הנדרשת לייצור אלומת הלייזר.

ארצות הברית עוסקת בפיתוח לווייני יירוט המצוידים בלייזר רב עוצמה, לשם פגיעה בטילים בליסטיים, במיוחד בעת מעופם בחלל. נכון לראשית 2009, טרם הודגמה פעולתו של לוויין לייזר נגד טילים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]