הגריזם: היווצרות העולם האסלאמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגריזם: היווצרות העולם האסלאמיאנגלית: Hagarism: The Making of the Islamic World; להלן: "הגריזם") הוא ספר שנוי במחלוקת שראה אור בשנת 1977. את הספר, העוסק בהיסטוריה הקדומה של האסלאם, כתבו ההיסטוריונים פטרישיה קרון ומייקל קוק.

בהישענם על עדויות ארכאולוגיות ועל מסמכים בני זמננו בערבית, ארמית, קופטית, יוונית, עברית, ארמית, לטינית וסורית, מתארים מחברי "הגריזם" את האסלאם המוקדם בצורה שונה מאוד מהגרסה המסורתית המקובלת שמתבססת על דיווחים היסטוריים מוסלמיים. ‏[1][2] ‏‏‏[3]

לפי המתואר ב'הגריזם' כיבושי הערבים והתהוות החליפות הייתה תנועה בחצי האי ערב שקיבלה השראה מהמשיחיות היהודית, אשר, בברית עם היהודים, ניסתה להשיב לעצמה את הארץ המובטחת מידי האימפריה הביזנטית. מכאן שהקוראן הוא תוצר של סדרת טקסטים ערוכים בני המאה השמינית של חומרים שונים שנלקחו ממקורות יהודים-נוצרים ומזרח תיכוניים, ושמוחמד הוא שליחו של עומר בן אל-ח'טאב " המושיע", משיח יהודי. ‏[4]

תמצית הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגריזם פותח בהנחה שהמחקר ההיסטורי המערבי העוסק בראשית האסלאם צריך להתבסס רק על נתונים היסטוריים, ארכאולוגיים ובלשניים, זאת במקום על מסורות אסלאמיות שהן דוגמטיות, אינן ניתנות לאימות היסטורי וארכאולוגי ועל דיווחים אנכרוניסטיים של עברה של הקהילה, אשר חסרים כל ערך היסטורי. לכן, בהתבססם באופן בלעדי על העדויות ההיסטוריות, ארכאולוגיות ובלשניות, מנסים המחברים לבנות מחדש ולהציג את מה שלדעתם הוא דיווח היסטורי מדויק יותר של מקורות האסלאם.

לפי המחברים הגריזם הינו ענף כופר של היהדות, שהתקיים במאה השביעית לספירה ושחסידיו היו הגרים או ערבים. לדעת המחברים התעוד ששרד מן התקופה מתאר את חסידי מוחמד כהגרים, בשל הדרך שבה התפלל מוחמד כאילו היה זה לאל היהודי על מנת להציג אמונה מונותאיסטית זרה בפני הערבים. מסופר שהוא עשה זאת ביחסו מוצא ביולוגי מאברהם דרך שרה וכך דרך אבותיהם הקדמונים. במהלך התקופה המקודמת התאחדו היהודים וההגרים תחת כנפיה של האמונה שהמחברים מתארים בחופשיות כיודיאו-הגריזם, על מנת לקבל בחזרה את ארץ הקודש מידי הביזנטים והנוצרים. בניתוחם את כתבי היד הקדמונים מפי עדי ראייה הם סוברים שמוחמד היה מנהיג משלחת צבאית לכיבוש ירושלים ושההג'רה המקורית מתייחסת למעשה למסע מצפון ארצות ערב לעיר ירושלים.

בחלוף הזמן הסיקו ההגרים שאימוץ המשיחיות היהודית והנוצרית לא תספק להם את הזהות הדתית הייחודית אליה הם שואפים. הם גם חששו שהישענות מוגזמת על היהדות עלולה לגרום להמרת דת והיטמעות מוחלטת. אי לכך יצרו דת משלהם והחליטו לזנוח את קיום המצוות והאמונות היהודיים. בהיותם מונעים על ידי חיפושה של לגיטימיות תאולוגית הם יצרו גרסה משלהם של מונותאיזם אברהמי, שתתפתח מעירוב של יהדות, הדת השומרונית, ונצרות; שנהפכה להיות מה שאנו מכירים היום כאסלאם. לדעת המחברים האסלאם נולד ועוצב מתוך המיתולוגיה והסימבוליקה היהודית, כלומר: הקוראן הוא פרי ניסיון ליצור כתבי הקודש הדומים למקרא היהודי. מוחמד הוא כמו משה הנביא, ביחד עם העיר הקדושה של מכה המעוצבת לפי מודל העיר הקדושה ירושלים ובדומה ליהודים העולים לרגל לירושלים, כך המוסלמים עולים לרגל למכה.

בעוד שהטענות המלאות המובעות בספר הן שנויות במחלוקת, הניסיונות לפרק את ההיסטוריה האסלאמית המוקדמת הפכה ספר זה לעבודה חשובה ופורצת דרך בנושא ההיסטוריה האסלאמית המוקדמת.

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הגריזם" מצוטט בהרחבה על ידי מזרחנים וחוקרי דתות מודרניים רבים ובהם ברנרד לואיס ‏‏‏[5], רוברט ג. הוילנד ‏‏‏[6], רזה אסלן ‏‏‏[7], ג.ר. הוטינג ‏‏‏[8] ‏‏‏[9], הרברט ברג ‏‏‏[10], פרנסיס אדוארדס פיטרס ‏‏‏[11], שמואל נח אייזנשטדט ‏‏‏[12], זיידן סארדר ‏‏‏[13], מאליס רוטבן ‏‏‏[14], ריצ'רד לנדס ‏‏‏[15], ג'ון ואנסבורו ‏‏‏[16] כמו גם מבקרים (כמו אבן ואראק) ‏‏‏[17] הספר הוא ברשימת הקריאה המומלצת של בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה שבאוניברסיטת לונדון, במחלקה ללימודי שפות ותרבויות של המזרח הקרוב באוניברסיטת שיקגו[18] ובמחלקה ללימודי דתות באוניברסיטת צפון קרולינה[19].

בשנת 1995 הציע פרופסור מיכאל לקר מהאוניברסיטה העברית בירושלים תאוריות שמרניות הרבה יותר לגבי יחסי היהדות והאסלם במאמריו 'המרת הדת של חמיר ליהדות, והשבט היהודי בני הדל מאלמדינה' (The conversion of Himyar to Judaism and the Jewish Banu Hadl of Medina). ‏‏‏[20], 'היהדות בקרב כנדה והמרד (רדה) של כנדה' (Judaism among Kinda and the ridda of Kinda) ‏‏‏[21] ו'זיד בן ת'אבת: יהודי בעל שתי פאות: יהדות וידיעת קרוא וכתוב באלמדינה הפרה-אסלאמית (ית'רב) (and Zayd b. Thabit, 'a Jew with two sidelocks': (Judaism and literacy in pre-Islamic Medina (Yatrib) ‏‏‏[22]

ב-1997 תיאר רוברט ג. הוילנד את ההגריזם כהמשך למורשתו של קלוד כאהן ניסיון לשחזר את עליית האסלאם בהתבסס על עדויות חוץ אסלאמיות. ‏‏‏[23]

ב-2002 כתב דייוויד קוק כי הספר יכנס לנישה של אפוקליפסות היסטוריות הטוענות כי סוגה זו של ספרות אסלאמית "יכולה להתבסס למעשה על גרעין היסטורי, מאחר... שהמוסלמים חולקים עם היהודים את שאיפתם לבנות את בית המקדש השלישי". ‏‏‏[24]

ב-2005, אמר ג'ון ריבס שהגריזם זקוק לערוך מחקר יסודי נרחב לפני שהוא יוכל להציע תאוריה מוצקה. וש"מחקר משווה החוצה גבולות דתיים נותר במידה רבה בחיתוליו. משימה חשובה היא לאסוף מספר רב של השוואה ביקורתית של ספרים משלהי העת העתיקה ומראשית ימי הביניים המסתתרים באוספי כתבי היד המצויים בספריות ובמוסדות המחקר ברחבי תבל". ‏‏‏[25]

סקירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי בעוד רווחת הדעה כי הספר מעלה מספר שאלות מעניינות וכמציג גישה חדשה, שיחזורו את ההיסטוריה האסלאמית המוקדמת בוטלה על ידי אחדים כניסוי ‏‏‏[26] והוא ספג ביקורת בשל היותו: "משתמש (או משתמש לרעה) במקורות היווניים והסוריים שלו..." ‏‏‏[27] התזה השנויה במחלוקת של הגריזם לא התקבלה באופן כללי:

  • ג'וזף ואן הס טוען כי: "סתירה אולי אינה נחוצה מכיוון שהמחברים אינם עושים שום מאמץ להוכיח את (ההיפותזה של ספרם) בפרוטרוט... בעוד שכל מה שהם עושים הוא מתן פרשנות חדשה לעובדות ידועות, הדבר אינו משכנע. אבל בעוד שהעובדות המקובלות נהפכות על פיהן, גישתם היא הרסנית." ‏‏‏[28]
  • ר.ב. סרג'נט כותב כי: "הגריזם"... אינו רק אנטי-אסלאמי בצורה ארסית, אלא אנטי-ערבי. הדמיונות המלאכותיים שלו הם כה מגוחכים שבהתחלה ניתן לתהות אם אין זו אלא בדיחה, 'מתיחה' טהורה". ‏‏‏[29]
  • אריק מאנהיימר מסיק בביקורתו כי: "המחקר על הגריזם הוא יסודי, אולם הקורא חש שהמסקנות נעדרות איזון. המשקל על כפות המאזניים מוטה בקלות לעבר צד ביקורתי יתר על המידה, הנוטה מלהסיח את הדעת ממה שיכול היה להיות מחקר מצוין בדתות משוות.‏‏‏[30]
  • דייוויד ויינס, פרופסור ללימודי האסלאם באוניברסיטת לנקסטר מתבטא: "התאוריה של קרון-קוק נדחתה באופן כמעט כלל-עולמי. הראיות אותן מציעים המחברים הן היפותטיות מדי (וככל הנראה סותרות) על מנת להסיק שהיהודים והערבים היו בקשרים קרובים כל כך כמו שהם היו רוצים שיהיו."‏[31]
  • ג'ון ואנסבורו, שהיה מורם של המחברים, סוקר את הספר, במיוחד את החלק הראשון ב-Bulletin of the School of Oriental and African Studies. הוא פותח בשבחו את הטענה העומדת בבסיסו של הספר. "למדנותם של המחברים היא יוצאת מגדר הרגיל, שקדנותם ניכרת היטב, שפתם שופעת." ואולם, לאחר מכן הוא מציין ש"...רוב, אם לא כל, (המקורות בהם הם משתמשים) ניתן לחשוד בהם בחוסר אותנטיות" וכי "החומר הוא לעתים מוצג באופן מטעה... ההסתייגויות שלי הינן... כלפי מה שאני מניח שהם הנחותיהם המתודולוגיות של המחברים. השערות המבוססות על אוסף לא רציף של סטאוטיפים ספרותיים שחוברו בידי נוכרים ובעיקר צופים עוינים וכתוצאה מכך מנוצלים על מנת לתאר, אפילו לפרש, לא רק את ההתנהגות הפומבית אלא גם את ההתפתחות האינטלקטואלית והרוחנית של השחקנים חסרי הישע ועל פי רוב התמימים. בעוד שאפילו סוציולוגים חוששים מלעשות כן, אסור שהיסטוריונים ינהגו בדרך זו." ‏‏‏[32]
  • אולג גרבר תיאר את הספר כ"מבריק, מרתק, מקורי, יהיר, ספר שנוי במחלוקת" וכותב: "...קסם המחברים בא לידי ביטוי בנוסחאות מלוטשות הוביל אותם להצהרות צנועות או לכאלו שדורשות גמישות שכלית יוצאת דופן על מנת להבינן וכאלה שנעשות חסרות תועלת ולכל היותר חביבות." וכי "...כל המבנה אותו מציעים המחברים חסר לחלוטין יסודות היסטוריים איתנים" אולם הוא גם קצר הלל למחברים בשל ניסיונם "לקשר בין הופעת האסלאם לבין תאוריות של אימוץ תרבויות זרות ושל שינוי היסטורי." ‏‏‏[33]
  • מיכאל מורוני מעיר כי "חרף השימוש בביבליוגרפיה מקיפה, זוהי עבודה דלה בהיסטוריה תרבותית ומלאה בהכללות שאינן רציניות, הנחות שטחיות ועגה חדגונית. יותר טיעונים מאשר עדויות, הוא סובל מן הבעיות של היסטוריה אינטלקטואלית, בכללם בניית מידע על סמך מודל מופשט וכשלים לוגיים." ‏‏‏[34]
  • ההיסטוריון דניאל פייפס מצהיר: "בהגריזם... המחברים השמיטו לחלוטין את השימוש במקורות ספרותיים ערביים ובונים מחדש את ההיסטוריה המוקדמת של האסלאם רק מהמידע המצוי בידי הפפירוסים, מטבעות וכתובות כמו גם מקורות ספרותיים שאינם ערבים במשרע נרחב של לשונות (ארמית, ארמנית, קופטית, יוונית, עברית, לטינית וסורית). גישה זו מובילה אותם לכיוונים נועזים ולא מציאותיים. לדעתם תפקידם של מכה בהחלפת מספקת תחליף לעיר הקודש בצפון-מערב ערב ומוחמד מרומם ל"תפקיד נביא מקראי" רק בסביבות 700 לספירה, או שבעים שנים לאחר מותו. באשר לקוראן, הוא הורכב בעיראק בערך באותו תאריך מאוחר." ‏‏‏[35]

ביקורתם של המחברים של מה שהם ראו כהיסמכות תמימה בתעודים היסטוריים אסלאמיים מוטים הייתה רבת השפעה. ספרי היסטוריה שנכתבו לאחר הגריזם מתייחסים אליו במידה רבה, אפילו רק על מנת להפריך את הספר. ב-2006 חוקר המשפט לייקה עלי חאן טען כי קרון וקוק כפרו מפורשות בספרם. ‏‏‏[36] ‏‏‏[37]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Daniel Pipes. "Lessons from the Prophet Muhammad's Diplomacy". The Middle East Quarterly. September 1999. Volume VI: Number 3.
  2. ^ Oleg Grabar. Speculum, Vol. 53, No. 4. (Oct., 1978), pp. 795-799.
  3. ^ Liaquat Ali Khan, Hagarism: The story of a book written by infidels for infidels, The Daily Star, 28/4/2006‏
  4. ^ The Origins of The Koran: Classic Essays on Islam’s Holy Book, 1998 Ibn Warraq
  5. ^ ‏ Bernard Lewis, The Jews of Islam, Princeton University Press, p.203,p. 231 ‏
  6. ^ ‏Robert G. Hoyland, Seeing Islam as Others Saw It: A Survey and Evaluation of Christian, Jewish and Zoroastrian Writings on Early Islam (Studies in Late Antiquity and Early Islam), Darwin Press, 1998 ‏
  7. ^ ‏Reza Aslan, No god but God: The Origins, Evolution, and Future of Islam, Random House, 2005‏
  8. ^ G. R. Hawting, The First Dynasty of Islam, Southern Illinois Univ Press, pp.19, 44, 71, 121, 132, 133, 140 ‏‏
  9. ^ G. R. Hawting, The Idea of Idolatry and the Emergence of Islam: From Polemic to History From Polemic to History ‏‏
  10. ^ ‏Herbert Berg, Method and Theory in the Study of Islamic Origins, Brill, Leiden and Boston, 2003, pp. 114, 126, 133, 288, 297, 374, 391 ‏
  11. ^ ‏F. E. Peters, Muhammad and the Origins of Islam, State University of New York Press ‏
  12. ^ ‏S. N. Eisenstadt, Jewish Civilization: The Jewish Historical Experience in a Comparative Perspective, State University of New York Press, 1992 ‏
  13. ^ ‏Ziauddin Sardar, Orientalism, Open University Press, 1999 ‏
  14. ^ ‏Malise Ruthven, Islam in the World, Oxford University Press, 2000 ‏
  15. ^ ‏Richard Landes, The Apocalyptic Year 1000: Religious Expectation and Social Change, 950–1050 ‏
  16. ^ J. Wansbrough, Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London, 41:1:155-156 (1978) ‏‏
  17. ^ ‏Ibn Warraq, The Quest for the Historical Muhammad, Prometheus Books, 2000‏
  18. ^ [1] (הקישור אינו פעיל, 15.10.2010)
  19. ^ Liz Gilson,‏ Introduction to Islamic Studies Syllabus, המחלקה ללימודי דתות, באתר אוניברסיטת צפון קרוליינה, 2006
  20. ^ ‏Michael Lecker, The conversion of Himyar to Judaism and the Jewish Banu Hadl of Medina, Die Welt des Orients 26, Gottingen, 1995‏
  21. ^ ‏Michael Lecker, Judaism among Kind and the ridda of Kinda, Journal of the American Oriental Society 115, New Haven, 1995 ‏
  22. ^ ‏Michael Lecker, Zayd b. Thabit, 'a Jew with two sidelocks': Judaism and literacy in pre-Islamic Medina (Yatrib), Journal of Near Eastern Studies 56, Chicago, 1997. ‏
  23. ^ ‏Robert G. Hoyland, Seeing Islam as Others Saw It: A Survey and Evaluation of Christian, Jewish and Zoroastrian Writings on Early Islam (Studies in Late Antiquity and Early); Darwin Press, 1998; p. 2-3 ‏
  24. ^ ‏David Cook, Studies in Muslim apocalyptic, (Studies in Late Antiquity and Early; Darwin Press, 2002 ‏
  25. ^ ‏John C. Reeves. Trajectories in Near Eastern Apocalyptic, Society of Biblical Literature, 2005; p.24 ‏
  26. ^ ‏van Ess, "The Making Of Islam", Times Literary Supplement, Sep. 8 1978, p. 998 ‏
  27. ^ ‏Stephen Humphreys, Islamic History, (Princeton, 1991) pp. 84-85‏
  28. ^ ‏van Ess, "The Making Of Islam", Times Literary Supplement, Sep. 8 1978, p. 998 ‏
  29. ^ ‏RB Sergeant, Journal of Royal Asiatic Society (1981) p. 210 ‏
  30. ^ ‏Eric I. Manheimer. "Review". The American Historical Review, Vol. 83, No. 1. (Feb., 1978), pp. 240-241 ‏
  31. ^ ‏Introduction to Islam, Cambridge, Eng.: Cambridge University Press, 1995. ISBN 0-521-42929-3, pp 273-274‏
  32. ^ ‏ J. Wansbrough. "Review". Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London, Vol. 41, No. 1. (1978), pp. 155-156‏
  33. ^ ‏Grabar, Oleg. Speculum, Vol. 53, No. 4. (Oct., 1978), pp. 795-799. ‏
  34. ^ Morony, Michael G. Journal of Near Eastern Studies, Vol. 41, No. 2. (Apr., 1982), pp. 157-159. ‏
  35. ^ ‏Daniel Pipes. "Lessons from the Prophet Muhammad's Diplomacy". The Middle East Quarterly. September 1999. Volume VI: Number 3.‏
  36. ^ ‏Liaquat Ali Khan. Hagarism: The Story of a Book Written by Infidels for Infidels. ‏
  37. ^ Liaquat Ali Khan. Hagarism: The Story of a Book Written by Infidels for Infidels‏‏