הגשרים הפתוחים
"הגשרים הפתוחים" הוא כינויה של המדיניות שננקטה על ידי ממשלת ישראל זמן קצר לאחר תום מלחמת ששת הימים, ואפשרה תנועת פלסטינים תושבי השטחים אל ממלכת ירדן וממנה דרך שני גשרי הירדן: גשר אלנבי וגשר אדם.
מדיניות הגשרים הפתוחים התחילה כיוזמה מקומית של סרן איתן ישראלי, קצין חקלאות ראשי בממשל הצבאי. באישורו של שר הביטחון דאז, משה דיין ובתאום עם חקלאים פלסטינים בעלי אדמות משני צידי הירדן העבירו משאיות עמוסות ירקות בחלקים הרדודים של הנהר.
מאוחר יותר המעבר הוסדר על ידי גשרים אשר מדיניותם הונהגה על ידי משה דיין, שהיה אחראי מתוקף תפקידו זה למנהל בשטחים אלו, במטרה לאפשר שמירה של זיקה לאומית, חברתית וכלכלית של תושבי השטחים עם ממלכת ירדן ולייצר רגיעה ובסיס לנורמליזציה ביחסים עם מדינות ערב. כמו כן אפשרה מדיניות זו חזרה של פליטים שברחו מיהודה ושומרון תוך כדי ומיד אחרי מלחמת ששת הימים.
בתקופה זו דובר רבות על "האופציה הירדנית", כלומר הרעיון כי בעתיד יועברו יהודה ושומרון לידי סוג כלשהו של שליטה ירדנית או ירדנית ישראלית משותפת.
קיום מדיניות "הגשרים הפתוחים" מנעה את ניתוק תושבי השטחים ממשפחותיהם, ואפשרה להם מחיה ברמת חיים שאינה פחותה מזו שהייתה בטרם החלה ישראל להחזיק בשטחים, שכן השוק הירדני לא נותק מהם כלכלית. רבים מהם גם ניצלו את ההזדמנות ויצאו לעבוד או ללמוד בארצות ערב. מנגד, פתיחת הגבול גם הקלה על אש"ף לבסס אחיזה בקרב תושבי יהודה ושומרון, בין אם בהתנדבות או בכפייה.
מדיניות זו החזיקה מעמד עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, ויש הטוענים כי היה בה כדי ליצור רגיעה מסוימת בקרב הפלסטינים במשך כ-20 שנה, על אף מעשי טרור שלא חדלו (אך בוצעו ברובם על ידי פלסטינים שמחוץ לשטחים).