הדזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בני הדזה מתאמנים בירי בחץ וקשת

הָדְזָה (Hadza) או הָדְזָבֶּה (Hadzabe'e) היא קבוצה אתנית קטנה החיה באזור אגם אייסי והסרנגטי בצפון טנזניה. הם חיים כנוודים בקבוצות קטנות, ומקום המגורים שלהם משתנה בהתאם למצאי המזון. בשנת 2005 נאמד מספרם בכאלף בלבד, בין 300 ל-400 מהם חיים כציידים-לקטים[1], באורח חיים שלא השתנה מזה אלפי שנים.

בעבר נחשבו בני ההדזה כמשויכים לקבוצת החויסאן, אך מחקרים גנטיים שנערכו הצביעו על כך שהם למעשה קרובים יותר לפיגמים. בני ההדזה דוברים שפה ייחודית להם, הכוללת שימוש בעיצורים מצוצים, ואינה דומה לשפות האחרות באזור.

בני ההדזה ניזונים מבשר ציד (בעיקר קודואים, אימפלות או בבונים) ומפירות, שורשים, פקעות ודבש שהם מלקטים, והם לא מתבססים כלל על חקלאות. הרגלי התזונה שלהם אינם קבועים, והם משתנים בהתאם להיצע הקיים. כך, למשל, בעונה היבשה, בה בעלי החיים נפוצים יותר, הם מבוססים על בשר יותר מאשר בעונה הגשומה.

ככלל, הגברים יוצאים לחפש מזון לבדם, ואילו הנשים, שאינן צדות, אלא מלקטות פירות, שורשים ופקעות בלבד, יוצאות בקבוצה, ולעתים מלוות בגבר. מאז המאה ה-20, בהשפעת שבטים שכנים, החלו כמה מבני ההדזה להיעזר בכלבי ציד, ואולם תופעה זו אינה רווחת. הציד מתבצע באמצעות חץ וקשת. הציידים מקשטים את חציהם בסימן מזהה, כדי שניתן יהיה לדעת מי מהם פגע בציד. שלל הצייד מתחלק אמנם בין כל חברי השבט, אך צייד טוב יותר נחשב לגבר חזק ואיכותי יותר, וסיכוייו למצוא זיווג גבוהים יותר.

נסיונות הממשל הטנזני, ועוד קודם לכן נסיונותיהם של הבריטים להעביר את בני ההדזה ליישובי קבע נכשלו. גם נסיונותיהם של מיסיונרים לנצרם נכשלו, ואין להם דת של ממש. בני ההדזה אף מקפידים לבדל עצמם מבני העמים הסובבים אותם - הדטוגה, האיראקוו והאיסאנזו, ואף שהם מקיימים איתם יחסי מסחר, הם אינם נטמעים בהם. אם בני השבט קרובים למקום מגורים קבוע, נשלחים לעתים ילדיהם לבית ספר, אך בדרך כלל לשנה או פחות מכך. האנתרופולוג פרנק מרלו סבור כי התיירות האקולוגית מהווה איום של ממש על אורח החיים של בני ההדזה, שכן אספקת המזון והכסף שהם מביאים עמם עשויים לגרום לבני ההדזה לנטוש את הצייד, כפי שקרה לעמים אחרים באפריקה, ולהפוך אותו לפעילות ראווה בלבד. מרלו חושש כי במקרה כזה, עלולים התיירים לנטוש את השבטים, ואלו ייוותרו ללא המיומנויות שהיו לאבותיהם. מנגד, סבורים חוקרים אחרים כי התיירות מסייעת להדזה לשמור על אורחות חייהם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דבי הרשמן, "הנה הבאתי לך אימפלה", מסע אחר 221, פברואר 2010, עמ' 52.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Frank W. Marlow, "Mate Preferences Among Hadze Hunter-Gathereres", Harvard University