הדיוט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הֶדְיוֹט (מיוונית עתיקה: ιδιωτης) הוא אדם שאינו בקיא בנבכי נושא מסוים.
המילה חדרה לשפה העברית לראשונה באמצעות לשון חז"ל. היא מופיעה במשנה במשמעות שונה מזו המודרנית: אדם פשוט. למשל כהן הדיוט הוא עמאי, כהן פשוט ולא כהן גדול. כך גם מסכת מגילה מייחסת לכל אדם, אפילו אדם פשוט, את כוח הברכה: "לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך." (מסכת מגילה טו, א).
אותה מילה יוונית המהווה את המקור למילה הדיוט, היא גם המקור למילה "אידיוט" – טיפש, שוטה. במשמעות זו המילה התגלגלה מיוונית ללטינית, ממנה ללשונות אירופה ומהן לעברית המודרנית.[1]
בהלכה, "שטרי הדיוטות" אסורים בקריאה בשבת. ישנה מחלוקת בין הפוסקים מה משמעותם בימינו, יש הטוענים כי מדובר במסמכי מסחר ומשא ומתן, אחרים טוענים כי הכוונה לכל טקסט שהינו של חולין ולא של קודש.[2][3]
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
[עריכה] הערות שוליים
- ^ אידיוט או הדיוט, באתר "השפה העברית".
- ^ שטרי הדיוטות, באתר "כיפה"
- ^ קריאת דברי דפוס בימינו לאור דין שטרי הדיוטות, באתר של הרב איתם הנקין.
