חיתוך עץ

חיתוך עץ או הדפס עץ (באנגלית: Woodcut) היא שיטת הדפסה וציור שבה תמונה נחרטת לתוך משטח עץ, כאשר החלקים המודפסים נשארים בגובה המשטח בעוד החלקים שאינם מודפסים מוסרים, בדרך כלל בעזרת אזמל או מפסלת. התמונה אז מצופה בדיו על ידי גלגול של גלגלת דיו עליה, מה שמשאיר דיו על המשטח אך לא החלקים שאינם מודפסים. אז מניחים נייר על המשטח ומפעילים לחץ על גבו, בין אם על ידי מכבש דפוס או על ידי כלים ידניים (אפילו כף תצלח למשימה, או כל כלי מעוגל קמעה). הלחץ המופעל מעביר את הדיו לנייר, ותמונת מראה של המשטח המגולף מודפסת. ניתן ליצור תמונות עם יותר מצבע אחד על ידי התאמת הנייר למסגרת וחזרה על התהליך עבור כל צבע.

שיטה מהירה יותר להפרדת אזורים מודפסים מלא-מודפסים היא לכסות את האזורים המודפסים בשכבה מגינה כלשהי, ואז לחרוט את המשטח בזרם חול. שכבת המגן יכולה להיות קווי מתאר מברזל או שכבה עבה של גומי קשיח או כל חומר אחר שניתן לצבעו.

התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדפסי העץ הידועים הראשונים הם מסין, החל מהמאה ה-8, שם שימשו תחילה לעיטור בדים, ובהמשך להדפסה על נייר.

באירופה החלו להופיע הדפסי עץ מתחילת המאה ה-15. קווי ההדפס היו תחילה עבים וגסים, בשל החשש שישברו בהפעלת לחץ ההדפסה עליהם.

עם מהפכת הדפוס באמצע המאה ה-15, הפכו הדפסי העץ לטכניקה משלימה להדפסת הכתב, ושימשו לעיטור ספרים ועיתונים.

מסוף המאה ה-15 הלכה והשתכללה טכניקת הדפס העץ לכדי אמנות העומדת בפני עצמה, בידי צייר הרנסאנס הגרמני אלברכט דירר. דירר הצליח ליצור בהדפסי עץ שלו גוני שחור-אפור ומגוון מרקמים, שבאמצעותם נתן עומק תלת-ממדי, תחושת צבע ואפקטים של אור בוהק וצללים (קיארוסקורו).

טיציאן, הצייר הוונציאני מהמאה ה-16, הוסיף לשכלל את טכניקת הדפס העץ, ליצירת אפקטים המביעים תנועה.

בעת החדשה הגיעו חיתוכי עץ ביפן לדרגה גבוהה מאוד של פיתוח טכני ואמנותי.