ההגנה על הפרטיות בנזיקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיני נזיקין
העוולות הספציפיות
תקיפה  · כליאת שווא
גרם הפרת חוזה  · הסגת גבול
הפרת חוזה נישואין והפרת חוזה עקב
שביתה והשבתה כחריג לגרם הפרת חוזה
מטרד לציבור  · מטרד ליחיד
הפרעה לאור שמש ומניעת תמיכה
תרמית  · שליחת יד  · נגישה
עוולת הפרת חובה חקוקה
הפרת חובה חקוקה
עוולת הרשלנות
התרשלות  · חובת הזהירות
הדבר מעיד על עצמו
חובת הראיה ברשלנות
קשר סיבתי
קשר סיבתי משפטי  · קשר סיבתי עובדתי
נזק
נזק כלכלי טהור  · נזקי ריקושט
נזק בלתי ממוני טהור  · גולגולת דקה
 · פגיעה באוטונומיה
ריחוק הנזק  · עקרון הקטנת הנזק
נזיקין מתחום הרפואה
רשלנות רפואית  · הסכמה מדעת
הולדה בעוולה  · הפלה בעוולה
חוק זכויות החולה
לשון הרע
ההגנה על הפרטיות בנזיקין
לשון הרע על המת ולשון הרע על ציבור
הגנת "אמת דיברתי" בלשון הרע
הגנת תום הלב בלשון הרע
עוולות מסחריות
גניבת עין  · פגמי ייצור והעדר אזהרות
גזל סוד מסחרי  · פגמי תכנון
עוולות חוקתיות
עוולות חוקתיות
הגנות
מעשה של מה בכך  · קטין
הגנה עצמית  · כורח
דוקטרינות המשפיעות על החיוב בנזיקין
אשם תורם כהגנה מוחלטת
אשם תורם כהגנה יחסית
הסתכנות מרצון  · אשם תורם וקטינים
מעילה בת עוולה לא תצמח תרופה
התיישנות בנזיקין
ריבוי מעוולים
ריבוי מעוולים  · מעוולים במשותף
נזק שאינו ניתן לחלוקה
אחריות שילוחית
אחריות שילוחית ואחריות מעביד
אחריות מעסיק קבלן
אחריות משתף ומשדל
אחריות רשויות ציבור ועובדי מדינה
פיצויים
פיצויים עונשיים  · הטבת נזקי גוף
תשלום עתי ותשלום חד-פעמי
פיצוי ללא הוכחת נזק
מטרות דיני הנזיקין
צדק מתקן  · צדק מחלק
ערכים נוספים בדיני נזיקין
כללי ברירת הדין  · המחאת תביעה
מלחמה בדיני הנזיקין  · מחדלים בנזיקין

ההגנה על הפרטיות בנזיקין - המערכת המשפטית המאפשרת לאדם שפגעו בפרטיותו ללא הסכמתו להגיש תביעה בנזיקין כנגד הצד הפוגע ולזכות בפיצוי כספי. במשפט הישראלי מעוגנת אפשרות זו בחוק הגנת הפרטיות. החוק קובע מהם המצבים הנחשבים לפגיעה בפרטיות, ומנגד, באילו נסיבות תיחשב פגיעה בפרטיות למותרת.

תחומי החיים עליהם משתרעת הזכות לפרטיות הם רחבים ומגוונים. גופו של אדם, דמותו, שיחותיו עם אחרים, מידע אישי לגביו, מרחב דירתו הפרטית - כל אלו נחשבים לפרטיים. כאשר גורמים אלו נחשפים, מועתקים, מתפרסמים או מנוצלים - המעשה יכול להיחשב לפגיעה בפרטיות.

תוכן עניינים

הזכות החוקתית לפרטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – זכויות האדם, המהפכה החוקתית

לכל מערכת משפטית מדינתית ישנה חוקה, המגדירה את הערכים הבסיסיים עליהם מושתתת המדינה, ומגבילה את כוחה כלפי העם. במרבית המדינות המודרניות, החוקה מפרטת את זכויות האדם שהמדינה מחויבת לשמור עליהן ולהעניק אותן לאזרחיה. בישראל אין מסמך מכונן אחד המהווה חוקה, אך אוסף חוקי היסוד שנחקקו לאורך השנים נחשב לחוקה כתובה.

חוק היסוד כבוד האדם וחירותו הוא אחד מהפרקים המשמעותיים בחוקה הישראלית, והוא מגדיר שורה של זכויות מוגנות. הזכות לפרטיות מעוגנת בסעיף 7 לחוק היסוד, הקובע מפורשות "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו".

הזכות לפרטיות היא משמעותית עבור כל אדם באשר הוא אדם. היא מאפשרת לאדם מחשבה עצמאית, ועוזרת לו להרכיב את הייחוד האינדיבידואלי. הצורך במרחב אישי הוא הכרח פסיכולוגי, ואולי אף ביולוגי.

בעולם המשפטי, נהוג לייחס לה מעמד עליון, והיא מופיעה כמעט בכל חוקה ליברלית. יש שכינו אותה "התחלת כל החירויות" וכן "הזכות המוערכת ביותר על ידי בני האדם".

הגדרת הזכות לפרטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות המעמד העליון שלו זוכה הזכות לפרטיות, הגדרתה ומרכיביה אינם ברורים.

לאורך השנים ניתנו לזכות לפרטיות הגדרות שונות. הראשונה שבהן ניתנה במאמר משפטי של סמואל וורן ולואי ברנדייס, בשנת 1890; הם קבעו שמדובר בזכות חדשה, שמובנה "הזכות להיוותר לבד" ("The right to be let alone"). ברם, זוהי הגדרה חלקית ולא ממצה, והיא משקפת רק חלקים מעניינה של הפרטיות.

משפטנים אחרים העלו הגדרות שונות, עדינות יותר. לפי Westin מדובר ב"ציפייה של הפרט... לקבוע לעצמו מתי, איך ובאיזו מידה ייחשף מידע עליהם לאחרים". זוהי הגדרה חלקה יותר, אך השימוש במילה מידע מעורפל ואף עלול להיות מטעה.

המשפטנית רות גביזון נוקטת בגישה כללית יותר, לפיה הזכות לפרטיות עניינה ייחוד הפרט והנגישות אליו. לעולם מושגים זה, לדבריה, שלוש השלכות: שמירה מפני חדירה פיזית לגוף או למקום פרטי, שמירה על מידע פרטי אודות אדם, ושמירה על מסכך האנונימיות. הגם שהסברים אלו ממצים יותר, אין הם מהווים הגדרה משפטית ברורה.

לפיכך, היו שהציעו שהזכות לפרטיות כלל לא ניתנת להגדרה. ייתכן שהיא מהווה מעין "מסגרת סל", ובה נקלטים כל סוגי הפגיעה בפרט שאינם מוגדרים על ידי זכויות אחרות. אחרים אומרים, מנגד, שאין לה מובן מעשי דווקא בשל היותה רובד מופשט ועליון.

מצבי פגיעה בזכות לפרטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל הקשיים הללו, מלומדים רבים נוקטים בדרך זהירה, ואינם מבקשים להגדיר את הזכות לפרטיות. תחת זאת מבקש המלומד Prosser להצביע על ארבעה מצבי פגיעה האופייניים לזכות לפרטיות:

  1. חדירה למתחם הפרטי
  2. גילוי פומבי של פרטים מביכים
  3. פרסום המאיר את הפרט באורח מוטעה
  4. ניצול דמותו של הפרט למטרות רווח

חלוקה זו של פרוסר הייתה לניתוח מכונן בדיני הגנת הפרטיות, ואליה מתייחסים מרבית המקורות המשפטיים.

המסגרת הנורמטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לפרטיות מעוגנת בישראל בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו. החוק אוסר על פגיעה בפרטיות, אך לא מבאר מה היא. הוא מוסיף על כך שלושה איסורים ספציפיים: האיסור להיכנס לשטחו של היחיד ללא הסכמה, האיסור לערוך חיפוש גופני וחיפוש בכליו של אדם, והאיסור לפגוע ב"סוד שיחו" של אדם. אלו הם מצבים בהם מתעוררת סכנה שרשויות הממשל ינצלו את כוחן לרעה, והגנתן צוינה במפורש.

מעבר לכך, המחוקק לא הגדיר את הפגיעה בפרטיות, ולא קבע אותה כעוולה אזרחית, המקימה זכות לפיצוי. מצב חוקי זה שרר בישראל עד ראשית שנות ה-70. ההתפתחות הטכנולוגית המואצת הביאה לפריחת האמצעים המסכנים את הפרטיות - אמצעי מעקב, צילום והאזנה (ומאוחר יותר המחשבים ורשתות המידע), והחלה להתעורר ביקורת על תפקוד כלי התקשורת. בשנת 1974 הקימה הכנסת את ועדת כהן - הוועדה להגנה מפני פגיעה בצנעת הפרט, ודו"ח הוועדה שימש בסיס להצעת חוק הגנת הפרטיות.

חוק הגנת הפרטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1981, לאחר שהוגשה הצעת החוק לכנסת, נחקק חוק הגנת הפרטיות. החוק מקיף את כל תחומי הגנת הפרטיות, ונוגע לתחומי משפט שונים. הוא מגדיר מהי פגיעה בפרטיות ובאילו מצבים היא מוצדקת. נקבע שהפגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית - המאפשרת תביעת פיצוי בנזיקין, ועבירה פלילית - שעונשה המקסימלי 5 שנות מאסר. בנוסף, מסדיר החוק גם את פעילותם של מאגרי מידע הכוללים מידע פרטי ורגיש, וכן קובע שראיות שהושגו בפגיעה בפרטיות לא יהיו קבילות אלא באישור בית המשפט.

היחס לחוק לשון הרע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הגנת הפרטיות דומה באופיו לחוק איסור לשון הרע. שני החוקים מגנים על הפרט מפני פגיעה רגשית ומנטלית, ושניהם מתמודדים עם פרסומים פוגעניים. בכמה מן הדינים נקבעו בשני החוקים הוראות שוות, כמו למשל ההגנה הניתנת לפרסום שיש בו עניין ציבורי.

עם זאת, האינטרס היסודי המוגן שונה בין שני החוקים. חוק איסור לשון הרע מגן בעיקר על מוניטין ודימוי אישיים, ואילו חוק הגנת הפרטיות מגן מפני עצם החדירה למתחם אינטימי והחשיפה הכרוכה בכך. פעמים רבות אדם שחש נפגע מפרסום פוגעני ייטען לפגיעה משתי העילות - הן על הפגיעה בפרטיותו והן על הפגיעה בשמו הטוב.

איזון זכויות ואינטרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד ההיבטים המיוחדים לדיני הגנת הפרטיות (יחד עם דיני לשון הרע) הוא הצורך באיזון אינטרסים. מן העבר האחד עומד הנפגע, שזכותו לפרטיות עומדת על הפרק, ומן העבר השני עומד הפוגע, העושה זאת לעתים מתוך אינטרס לגיטימי. כך למשל, עיתונאי הפוגע בפרטיותו הדמות המסוקרת, עושה זאת מתוך חופש הביטוי ולאור זכות הציבור לדעת, וחוקר פרטי הפוגע בפרטיות עושה זאת תוך שהוא חוסה בצילו של חופש העיסוק. המציאות המורכבת מקשה על המחוקק לתת הגדרה חד משמעית איזה אינטרס יועדף בכל מקרה ומקרה.

פעמים רבות הדין ניצב מול שני אינטרסים הנוגדים זה את זה בנסיבות מסוימות, עליו למצוא את האיזון הראוי ביניהם, ולקבוע איזה משקל יינתן לכל אחד מהן.

באיזון בין האינטרסים המתנגשים, ניתנת עדיפות לזכויות יסוד חוקתיות. באופן עקרוני, זכויותיו של הפרט מוגנות יותר מהאינטרס הציבורי הכללי. לא תמיד גוברות זכויות הפרט על האינטרס הציבורי, אך מעמדן הערכי היסודי הוא עדיף. מנגנון זה מכונה במשפט החוקתי איזון זכויות.

איזון בין אינטרסים וזכויות מתבטא בנוסחה כללית, המתארת באופן כללי את המצב שבו ישנה עדיפות לאינטרס אחד על פני חברו. נוסחת האיזון היא כללית, שכן אין דרך לקבוע באופן שיטתי איזה אינטרס עדיף. נוסחאות האיזון מותירות את ההכרעה בידי השופט בכל מקרה לגופו, לפי נסיבותיו.

מבנה האיזון בחוק הגנת הפרטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורך לאזן בין אינטרסים שונים הוא מאפיין בולט של דיני הגנת הפרטיות. המבנה המשפטי של חוק הגנת הפרטיות קובע את האיזונים בין הזכות לפרטיות לבין אינטרסים אחרים.

החוק מורכב מהגנה רחבה על הזכות הפרטיות מחד, ומסייגים המגבילים את תחולתו כאשר לפוגע ישנו אינטרס לגיטימי. הגדרת הפגיעה בפרטיות היא מפורטת ורחבה, והיא כוללת מצבים רבים, אך היא מאוזנת באמצעות מושגי שסתום, מושגי מפתח משמעותיים, המצביעים על מצבים שבהם הפגיעה תוצדק.

כך למשל, גם מצב שיוגדר כפוגע בפרטיותו של הזולת, לא ייחשב לעוולה אם יש בו "עניין ציבורי", או שנעשה מתוך "עיסוק כדין". מושגי המפתח הללו נתונים לגמישות פרשנית, ומותירים שיקול דעת נרחב בידי השופט כיצד נכון לפסוק בהתאם לנסיבות המקרה.

פגיעה בפרטיות מהי (סעיף 2)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, סעיף 2 בחוק קובע אילו מצבים נחשבים לפגיעה בפרטיות, ומפרט 11 סעיפים של מעשים אסורים. למרות הרשימה הארוכה, ניתן לסווג את האיסורים לקבוצות של מעשים פוגעניים.

פעולות מעקב (סעיפים 2(1)-(3))[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעיפים הראשונים בחוק עוסקים בפעולות מעקב - בילוש, התחקות והטרדה, האזנות סתר, וצילום אדם ברשות היחיד; מעשים אלו אופייניים לחוקרים פרטיים. עבודתם של חוקרים פרטיים מטילה צל מתמיד על הפרטיות של הנחקרים, אך הם זוכים להגנה כאשר הם פועלים באופן נאות (ראה להלן - הגנות).

(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת
(2) האזנה האסורה על פי חוק
(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;

בילוש, התחקות והטרדה (סעיף 2(1))

איסור זה מאפיין את המרכיבים הבסיסיים של עבודת החוקרים הפרטיים - בילוש והתחקות. נוסחו של הסעיף מוזר - בילוש והתחקות העלולים להטריד או הטרדה אחרת. ככל הנראה, כוונת המחוקק הייתה למנוע תביעות סרק כנגד חוקרים פרטיים, ולהפוך את עבודתם לפגיעה בפרטיות רק כשהיא מטרידה.

האיסור על "הטרדה אחרת" פורש בבית המשפט העליון בצמצום; בפרשת ועקנין נקבע שלא כל מעשה מטריד מהווה פגיעה בפרטיות, והאיסור קשור למושגי הבילוש וההתחקות. רק מעשים שאינם כוללים התנהגות אלימה, ומהווים אלטרנטיבה לבילוש או התחקות יחשבו להטרדה.

צמצום לשון החוק מקשה על הכללת מצבים קלאסיים של פגיעה בפרטיות, ותביעות על עניינים כאלו נדחו בערכאות נמוכות. כך למשל, קבע בית המשפט המחוזי בעניין סאוסן אסדי, שפעולתו של חוקר פרטי שהקליט ילדה בת 7 בשטח בית הספר, איננה בגדר 'הטרדה אחרת' והתיר להשתמש בקלטת כראיה. ככל הנראה, ביקשו שופטי העליון בפרשת ועקנין להקל על הבאת ראיות גם במחיר פגיעה בפרטיות, אך צמצום האיסור מקשה על שימוש בדיני הגנת הפרטיות בתביעה אזרחית.

האזנות סתר (סעיף 2(2))

בנוסף, מגן החוק גם מפני האזנות סתר. האיסור נעשה על דרך ההפניה, שכן הדבר כבר נקבע בחוק האזנות סתר. מי שהורשע בפלילים על האזנת סתר, סביר להניח שבית המשפט יטיל עליו גם חובת פיצויים אם יידרש לעשות זאת. כפי הנראה, האיסור הפלילי הקבוע בחוק האזנות סתר מהווה הרתעה מספקת, ותביעות פיצויים בסעיף זה הן נדירות.

צילום ברשות היחיד (סעיף 2(3))

האיסור על צילום ברשות היחיד מהווה הגנה על "צנעת הפרט" במובנה הקלאסי - החופש של האדם להתנהל ברשותו ללא שיתועד. לפי החוק, הצילום עצמו מהווה פגיעה בפרטיות, גם בלא שיפורסם. מקרה נפוץ שנדון בפסיקה הוא כאשר חוקר פרטי מבקש להביא הוכחות לניאוף מצד בן הזוג של לקוחו.

  • רשות היחיד - מהי?
הסעיף מותנה בכך שהצילום ייעשה ברשות היחיד, וזהו מושג מפתח בדיני הגנת הפרטיות, אך למושג זה אין הגדרה ברורה. הנטייה הטבעית היא לראות ברשות היחיד מושג קנייני, כלמור - ביתו של אדם ורכושו הם רשות היחיד שלו. ברם, במציאות מורכבת ניתן להצביע על מקומות גבוליים, שעל אף הזיקה הקניינית המובהקת - דינם אינו ברור; כיצד נגדיר מקומות כגון לובי של בית מלון, בית שימוש ציבורי, ומאידך - חצר של בית משותף?
כפי הנראה, בתי המשפט נוקטים לרוב במבחן סובייקטיבי, דהיינו - מקום שבו הפרט מצפה לפרטיות יוגדר כרשות היחיד (כך לפי אלי הלם). בדרך זו, קבע בית המשפט בעניין לוי שמשרדו של אדם היווה רשות היחיד בזמן ששכב בו וצולם ללא רשות על ידי עיתונאים. לפי מבחן עזר שהוצע בבית משפט השלום (בעניין אלאיוף), יש למצוא אצל הנפגע לא רק ציפייה סובייקטיבית לפרטיות באופן כללי, אלא אף ציפייה ספציפית שלא יצולם. בנוסף, מקובל לומר שכאשר הצילום המדובר חושף סיטואציה אינטימית במיוחד - כגון עירום או יחסי מין - ישנה חזקה ברורה שלמצולם הייתה ציפייה סובייקטיבית לפרטיות.
ברם, התייחסות אל הציפייה הסובייקטיבית של הנפגע כאל מבחן בלעדי, עלולה להיות בלתי הוגנת כלפי הפוגע. הפסיקה האמריקנית הציעה מבחן דו-שלבי סובייקטיבי ואובייקטיבי - רשות היחיד היא מקום שבו הפרט מצפה לפרטיות, והאדם הסביר רואה בכך ציפייה סבירה.
המלומד א' שטיין הציע לקבוע כבסיס להגדרת רשות היחיד "אזורי פרטיות", אותם נזהה על סמך המאמצים שעושה הפרט כדי להצניע את עצמו.

שימוש במידע פרטי (סעיפים 2(5), 2(7)-(9))[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך מטפל החוק במסגרת שונה של פגיעה - שימוש במידע פרטי. בהקשר זה מתייחס החוק להעתקת מכתב או שימוש בו ללא רשות, הפרת חובת סודיות ביחס לענייניו הפרטיים של אדם כאשר זו נקבעה בדין או בהסכם, ושימוש בידיעה על עניינים פרטים שלא למטרה לשמה נמסרה.

(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו
- - -
(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם
(8) הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע
(9) שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה

העתקה או שימוש במכתב

הסעיף מונה מס' תנאים המגבשים פגיעה בפרטיות: העתקת מכתב (או כתב אחר שלא נועד לפרסום) או שימוש בתוכנו, ללא רשות מהנמען או הכותב, כאשר הכתב אינו בעל ערך היסטורי ולא עברו 15 שנה ממועד כתיבתו.

שני דינים הנובעים מן הסעיף מצמצמים את תחולתו:

  • הסעיף מתייחס להעתקת מכתב או שימוש בו ואינו אוסר קריאה ועיון בתכתובת פרטית. עמדה זו מנוגדת הן לעמדת המשפט העברי, האוסר על קריאת תכתובת זרה (ראו: חרם דרבנו גרשום), והן לשיטות משפט אחרות. למעשה, גם הצעת החוק המקורית כללה איסור על קריאת מכתב, אך הוא הושמט בהליכי החקיקה. לדעת הלם, טענה כזו צריכה להישמע בבית משפט חרף היעדרה מהחוק, וקריאת מכתב צריכה להיות אסורה מכוח חוק היסוד.
  • הסעיף מתיר שימוש במכתב בהינתן הסכמת אחד הצדדים בלבד (הנמען או הכותב), כך שעצם שליחת מכתב לאחר מהווה הסכמה לשימוש בו (כך בעניין אבו חצירה). לטענת סגל, היכולת הניתנת לאחד הצדדים להתיר פרסום התכתבות היא פגיעה של ממש בזכות לפרטיות עליה ביקש המחוקק להגן. באופן פרדוקסלי, אם מקבל המכתב מחליט לפרסמו, המעשה עלול להיחשב לפסול בשל סעיפים אחרים בחוק, ודווקא סעיף זה מתיר אותו. למעשה, בית המשפט אינו מסתפק תמיד בהסכמת צד אחד. כך בפרשת כימיקלים, כשהתכתובת שעמדה לדיון הייתה סוד מסחרי, פסק בית המשפט בניגוד לפרשנות הפשוטה של הסעיף, ולא הסתפק בהסכמת הנמען.

הגנה על עניינים פרטיים

מסגרת הגנה כללית ניתנת בחוק לעניינים פרטיים. עניינים אלה מוגנים בפרט במצבים שהמחזיק בהם חב חובת סודיות, אך גם הם באיסור כללי של שימוש בידיעה על עניינים פרטיים.

הביטוי "ענייניו הפרטיים של האדם" אינו מבואר בחוק. ככל הנראה, מדובר בפרטים אישיים פחות רגישים, כאשר עניינים אינטימיים יותר, מוגנים בהגנה רחבה יותר, תחת מושג "צנעת הפרט".

בפרשת ונטורה עלתה השאלה כיצד להתייחס למושג זה בחוק. לשיטת השופט בך מדובר בעניינים רבים מאוד - "כל מידע הקשור לחייו הפרטיים של אותו אדם, לרבות שמו, כתובתו, מספר הטלפון שלו, מקום עבודתו...". לעומתו, השופטת שטרסברג-כהן נוקטת בגישה מצמצת יותר, וטוענת שיש לבחון כל עניין ועניין בהקשרו, מבלי להכריז על רשימה סגורה של עניינים פרטיים.

  • חובת סודיות בדין או בהסכם
בשלב הראשון החוק מקנה הגנה לעניינים פרטיים, אשר כלפיהם ישנה חובת סודיות. חובת סודיות זו יכולה להתהוות בדין או בהסכם, וההסכם יכול להיות מפורש או משתמע.
לחובת הסודיות בדין יכולים להיות מקורות רבים. בחוק הישראלי למעלה מ-100 חוקים הכוללים הוראות סודיות, אך לטענת הלם, הסעיף מתייחס רק להוראות סודיות שתכליתן הגנה על הזכות לפרטיות. כך למשל ניתן למצוא חובה כזו במקצועות בהם נדרשת רמת אמון גבוהה בין בעל המקצוע למקבל השרות (בין פסיכולוגים !--NoBot עובדים סוציאליים-->ועובדים סוציאלים למטופליהם), בעניינים הנוגעים לאוכלוסיות חלשות (כלפי חולי נפש וחוסים), ובמצבים שונים אחרים (כמו בין עורך דין ללקוחו).
לעומת זאת, הוראות סודיות שאינן הולמות תכלית זו, אינן יכולות לגרור תביעה בגין פגיעה בפרטיות המסתמכת על סעיף זה.
הסכם של סודיות יכול להיקבע במפורש או במשתמע. כך למשל, בפרשת סקולר קבע בית המשפט שתאגידים בנקאיים חבים בחובת סודיות ללקוחם מכוח הסכם משתמע.
  • שימוש בידיעה על עניינים פרטיים
בנוסף, החוק אוסר על אדם שקיבל מידע פרטי למסור אותו לאחר או להשתמש בו, בניגוד למטרה שלשמה הועבר לו המידע. למעשה זהו 'סעיף סל', האוסר על גילוי עניינים פרטיים, גם כשאין לגביהם חובת סודיות מכח דין או הסכם.
לפי פסק דין ונטורה, על ביהמ"ש לזהות את המטרה לשמה נמסרו הפרטים הכוללים מידע אישי. ולאפשר את מסירת הפרטים לאותה מטרה בלבד. שימוש שנעשה על ידי מקבל המידע, שלא לשם אותה מטרה, נתפס כפגיעה בפרטיות.
סעיף זה מכסה את כל המצבים של איסור גילוי "עניינים פרטיים", והוא מתייחס אליהם בצורה רחבה. לדברי הלם, הוא נועד לטפל באופן ממוקד בתופעת הסחר במידע. כך למשל, החוק מגן מפני מצב שבו חברה מסחרית תעביר את רשימת לקוחות שבידיה לאחרים, למטרות שיווק ומכירות.

פרסום פוגעני (סעיפים 2(4), 2(10), 2(11))[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנה נוספת מקנה החוק מפני פרסומים פוגעניים. החוק אוסר לפרסם תמונות בנסיבות שבהן התצלום משפיל או מבזה או מידע אחר הנוגע לצנעת הפרט. כמו כן, החוק מגדיר שפרסום של מידע שהושג בפגיעה בפרטיות - מהווה פגיעה נוספת בפרטיות בפני עצמה.

(4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו
- - -
(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9)
(11) פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד

פרסום תצלום משפיל או מבזה

הגנה ספציפית מוקנית בחוק מפני פרסום תצלומו של אדם, כאשר הפרסום עלול להשפילו או לבזותו. פרסום כזה אסור אף כשהצילום נעשה ברשות הרבים.

הביטויים "השפלה" ו"ביזוי" לקוחים מלשונו של סעיפים 1(1) ו1(2) לחוק איסור לשון הרע, וניתן ללמוד על משמעותם מהקשר זה. כך למשל נקבע שגם בדיני הגנת הפרטיות, פרסום ייחשב כמשפיל אפילו אם נתפס ככזה רק בקרב המגזר בו האדם חי.

מצב קלאסי שבו יופעל הסעיף הוא כאשר אדם מצולם כשהוא נקלע לאירוע טראומתי, ברשות הרבים (פיגוע טרור, תאונת דרכים). בנסיבות אלו, בהן התקשורת מבקשת להביא לסיקור מדויק, ההגנה על הנפגעים היא חיונית.

הצעת החוק הגדירה את האיסור בצורה רחבה יותר. היא אסרה את עצם הצילום הפוגעני ולא רק את פרסומו, וכן קבעה שהתצלום נחשב פוגעני גם אם הוא מעורר "מבוכה" בלבד. הנוסח הרחב עורר התנגדות רבה בדיוני הכנסת, שכן כמעט כל תצלום ברחוב עלול להיחשב לפסול. יש הטוענים כי אף הסעיף הנוכחי פורש הגנה רחבה מדי; זאב סגל טוען שאין להגן על דמות ציבורית שצולמה ברשות הרבים.

פרסום עניינים הנוגעים לצנעת הפרט

פרסום נוסף שעלול לפגוע בפרטיות הוא פרסום של פרטים אישיים או מידע מביך על אודותיו של אדם. המושג צנעת הפרט איננו מוגדר בחוק, וזהו מושג שסתום, הפותח למעשה את החוק לפרשנות גמישה ורחבה.

לפי הלם, ניתן לחלק את העניינים שאותם יש להגדיר כמוגנים על ידי צנעת הפרט לשלושה:

  1. מצב בריאותו של אדם
  2. התנהגותו של האדם ברשות היחיד
  3. צנעת חיים אישית

בקטגוריה האחרונה ניתן לכלול מעגל פנימי של פרטיות - חיי מין, סטטוס כלכלי אישי ומשפחתי, אך גם פרטים אישיים ממעגל חיצוני, חלש יותר - השכלה, מקום עבודה, תחביבים וכדומה.

המילים 'לרבות עברו המיני' הוספו לחוק בשנת 2005, והן נועדו להגן על נפגעות תקיפה מינית מפני פרסום. לכאורה, לאור הפרשנות הרחבה המקובלת לביטוי 'צנעת הפרט' התוספת מיותרת. מפרוטוקול הדיונים בכנסת מסתבר שהתיקון איננו אלא הבהרה וחיזוק לדין הקיים. הכוונה הייתה למנוע מן התוקף המיני לנקום במתלוננת ולפרסם את עברה, ולגרום לה בכך פגיעה נוספת, בפני הציבור כולו.

פרסום מידע שהושג בדרך פוגענית

החוק משלים את ההגנה הניתנת לפרט מפני פרסום באמצעות עיגון נוסף - כאשר מתפרסם מידע שהושג תוך פגיעה בפרטיות, עצם הפרסום הוא מעשה נוסף של פגיעה בפרטיות. הסעיף מכוון בעיקר לכלי התקשורת. הוא יוצר תמריץ שלילי להשגת מידע תוך פגיעה בפרטיות בידי כלי התקשורת - שכן פרסום מידע מסוג זה ייפסל, אף אם העיתונאי עצמו לא היה זה שביצע את הפגיעה בפרטיות.

לדברי הלם, כאשר טוען המפרסם כי לא ידע שהמידע שפורסם על ידו הושג בדרך של פגיעה בפרטיות, נטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח כי לא ידע על הדרך שבה הושג המידע.

שימוש בדמות לשם רווח (סעיף 2(6))[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך נוספת שמגדיר החוק לפגיעה בפרטיות היא שימוש לשם רווח בשמו של אדם, בדמותו, בכינויו, בתמונתו או בקולו. כך למשל, עלול אדם לחוש מנוצל כאשר דמותו התמימה הופכת להיות חוד החנית של מסע פרסום שאין לו בו חפץ. בכך נפגעת פרטיותו של אותו אדם וזכותו להיוותר אנונימי.

(6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם רווח

פעמים רבות הנפגע הוא ידוען, אדם ששמו ודמותו יכולים לשמש בקלות לרווח עבור אחרים. כך למשל פסק בית המשפט פיצוי לשחקן הכדורגל איציק קורנפיין, שתמונתו הייתה לתמונת שער במסע הפרסום של עיתון הספורט ראשון.

דיני הגנת הפרטיות והזכות לפרסום

במקרים כמו קורנפיין ואחרים, הפגיעה בידוען מקבלת אופי שונה, בשל העובדה שדמותו של הידוען איננה אינטימית או אנונימית. עיקר הפגיעה איננה בכך שדמותו הפכה לנחלת הכלל, אלא בכך שאחרים הפיקו רווח מדמותו, במקום שהוא עצמו יכול היה להפיק. כך למשל, הסכמתו של קורנפיין לדיווח עיתונאי אודותיו היא מובנת מאליה, אך אין זה מובן שהוא יסכים לשמש דמות מובילה של קמפיין פרסומי ללא תשלום נאות. אינטרס זה של הפרט, לבחור היכן תתפרסם דמותו, מכונה הזכות לפרסום.

בארצות הברית מהווה הזכות לפרסום מערכת דינים משנית, המעוגנת בזכות לפרטיות אך שונה בפרטי הדינים.

הזכות לפרסום כחלק מהזכות לפרטיות

בישראל, התמונה המשפטית השתנתה לאורך השנים. בעבר, קבעו ערכאות נמוכות שהזכות לפרסום איננה אלא חלק מהזכות לפרטיות, ושהפרדתן אינה הולמת את תכלית החוק. באחד המקרים, ביקשה חברת מיזוג אוויר לכרות חוזה פרסום עם דני רופ, אך לבסוף נסוגה מכוונותיה, והשתמשה במקומו בכפיל; ביהמ"ש פסק פיצויים לרופ עבור פגיעה בפרטיות, בשל השימוש בדמותו לשם רווח.

הלכת מקדונלד

בשנת 2004 שינה בית המשפט העליון את ההתייחסות המשפטית, כאשר דן בעניינו של שחקן הכדורסל אריאל מקדונלד. לאחר מסע פרסום שלו עבור רשת ברגר קינג, התפרסם עמו ראיון בעיתון, שבו הודה שהוא מעדיף לסעוד דווקא במקדונלד'ס; מקדונלד'ס מיהרה לפרסם מודעות על העדפותיו של השחקן הנודע, וכתוצאה מכך - סיימה ברגר קינג את החוזה עם מקדונלד. אחת מטענותיו של מקדונלד בתביעתו כנגד רשת מקדונלד'ס נסבה על הפגיעה בפרטיותו, בכך שמקדונלד'ס עשתה שימוש בדמותו לשם רווח. בהכרעת הרוב קבע השופט ריבלין שזכות הפרסום היא אכן זכות ראויה להגנה, אך שורשיה אינם בדיני הגנת הפרטיות, כי אם בדיני עשיית עושר ולא במשפט. המשתמש בדמותו הפרסומית של אחר ללא הסכמתו, מנצל את האפשרות שהייתה לחברו להרוויח, וגורף את הרווח על חשבונו.

מקרה אחר שעלה לדיון לאחר הלכת מקדונלד, היה עניינו של דוד הכי-טוב; במשפט נדון מסע הפרסום של חברת הביטוח אישי-ישיר, שהסתמכה על שם של אדם אמיתי. בית המשפט המחוזי פסק שהזכות לפרסום יכולה לחול גם על אדם מן היישוב שאינו ידוען אך יש לדמותו מאפיינים בעלי ערך כלכלי.

לאחר הלכת מקדונלד

בדין הקיים תחולתו של סעיף זה בדיני הגנת הפרטיות מצומצמת. מי שעשו בדמותו שימוש לשם רווח זכאי לפיצוי, אך אינו מוגדר כמי שפרטיותו נפגעה. הגדרה זו שמורה למצבים שבהם התובע מתנגד לעצם השימוש בשמו ובדמותו, והוא חפץ לשמור על אנונימיות. כך היה למשל בעניין אנג'לה חמאנה; ילדה תמימה מבית ספר לנזירות, צולמה לפני הופעה קבוצתית בעת ביקור האפיפיור, בידי צלם של מגזין טבע הדברים. תמונתה, שפורסמה בשער העיתון, דמתה לתמונה המפורסמת של הנערה האפגנית, שהופיעה במגזין נשיונל ג'יאוגרפיק בשנות ה-80. השופט פסק שמדובר בפגיעה בפרטיות, בשל עצם השימוש המסחרי בדמות התמימה, שחפצה באנונימיות.

הגנות (סעיף 18)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפגיעה בפרטיות יש הגדרה רחבה, אך אין די בכך שמעשה יוגדר ככזה כדי להיחשב כאסור. תחולת הזכות לפרטיות יכולה להצטמצם לרגלי זכויות אחרות ואינטרסים מוגנים אחרים, כמפורט בסעיף 18 לחוק.

דרישת תום הלב

מרבית ההגנות תלויות בהתנהגותו של הפוגע, ועליו לעמוד בדרישה מקדימה של תום לב. במצבים אלו הדיון מוסט מנקודת המבט של הנפגע אל עבר נקודת מבטו של הפוגע - ייתכן אמנם שהייתה פגיעה בפרטיותו של אדם, אך הפוגע טוען שהוא עצמו פעל בתום לב - באופן כשר והגון.

תום לב הוא מושג מפתח בעולם המשפטי, ויש לו השפעה על תחומים משפטיים רבים. ברם, בכל אחד מתחומי תחולתה של חובת תום הלב, ניתנת לה פרשנות שונה; בחלק מהתחומים חובת תום הלב מתפרשת כחובה לעמוד בקריטריונים אובייקטיביים ולהלום סטנדרטים מקובלים.

בדיני הגנת הפרטיות חובת תום הלב היא סובייקטיבית - עד כמה סבר הפוגע שהוא פועל כשורה. כפי שנאמר בעניין גלעם, על השופט לשקול אם הפוגע היה סבור שהוא רשאי לבצע את הפעולה ואם הפוגע האמין שהוא נקט בכל הפעולות הדרושות לצמצום הפגיעה.

  • שילוב מבחני סבירות
עם זאת, ישנם מקרים שבהם נדרשים לאמות מידה אובייקטיביות. במצבים מסוימים קובע החוק נטל הוכחה בעניין תום הלב, לפי אמות מידה של סבירות. מבחן הסבירות הוא מבחן אובייקטיבי, בו האדם נבחן לפי אמות המידה שמצפים ממנו לפעול בהם, כפי שהיה פועל האדם הסביר. אם הפוגע בפרטיות לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות - חזקה שמעשיו נעשו בתום לב. מנגד, אדם שמילא מטרה לגיטימית, אך ידע שהפגיעה בפרטיות שמתלווה למעשיו תהייה גדולה ממה שנחוץ באופן סביר לאותה מטרה - חזקה שאין במעשיו תום לב. כמו כן, לפי סעיף 20 לחוק, אדם הטוען שפעל מתוך ביצוע עיסוקו כדין, אם ביצע את המעשה תוך הפרת כללי אתיקה של המקצוע - חזקה שאין במעשיו תום לב.
לפיכך, מבחן תום הלב הוא ביסודו מבחן סובייקטיבי, המתייחס לאמונתו של הפוגע בהצדקת מעשה הפגיעה. ברם, קריטריונים של סבירות אובייקטיבית יכולים להטיל חזקה שהפוגע פעל שלא בתום לב. חזקה זו איננה חזקה חלוטה, והיא מעבירה את נטל ההוכחה אל הפוגע.

בנוסף, נקבע בעניין גלעם, שכאשר המעשה של הפוגע עונה על קריטריונים של עבירה פלילית שאליה מתלווה מחשבה פלילית - דהיינו, הפוגע מודע למעשים שהוא מבצע - דינו כמי שפעל שלא בתום לב.

פגיעה בתום לב בלא ידיעה (סעיף 18(2)(א))[עריכת קוד מקור | עריכה]

(2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:

(א) הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות

ההגנה המוקנית כאן היא למצבים בהם הפוגע לא ידע על הפגיעה בפרטיות ולא היה עליו לדעת על האפשרות שהפגיעה תיגרם. מבחן אי הידיעה הוא כפול - האם הפוגע ידע על האפשרות שהפגיעה תגרם וכן האם הפוגע צריך היה להעלות על הדעת אפשרות כזו.

הגנה זו מטילה על הפוגע נטל ראייתי כבד; עליו להוכיח שלא יכול היה לדעת שהפעולה המעוולת נושאת פוטנציאל של פגיעה בפרטיות.

במקרה מעניין שנדון בבית משפט השלום (פלונית נ' שניידר אליעד), גילתה אישה שצולמה בעירום חלקי בחוף הים, והתמונות פורסמו בעיתון. בעיתון פורסמה התמונה בפנים מטושטשות כך שלא ניתן היה לזהותה, אך לצידה בתמונה הופיע הכלב שלה, שהביא לזיהויה בידי מכריה. בית המשפט פסק לרעת הצלם ועורכי העיתון, וקבע שבנסיבות הללו היה עליהם לדעת שהקוראים יזהו את תמונתה של האישה. נטל ההוכחה הוא כה כבד, שקשה לדמות מצב שבו יוכיח הפוגע שלא יכול היה לדעת על פוטנציאל של פגיעה.

פגיעה בתום לב מתוך חובה (סעיף 18(2)(ב))[עריכת קוד מקור | עריכה]

(2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה...

(ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה

בסעיף זה מוקנית הגנה למי שפעל מתוך חובה. הגנה זהה מצויה בחוק איסור לשון הרע, למעט החובה המקצועית שאינה מעוגנת בו. גדרי החובה נדונו רבות בדיני לשון הרע (לעיון נוסף - הגנת פרסום חובה או עניין אישי כשר בלשון הרע), אך בדיני הגנת הפרטיות הם מקבלים אופי שונה.

הגנה זו אינה מוגדרת אלא באופן ערטילאי, ובכל מקרה ומקרה ייבחנו השופטים את מערכת הנסיבות הקונקרטית. כך למשל, רופא המפשיט אדם באמצע הרחוב לא יכול לטעון לחובה מקצועית, אך בנסיבות שבהן נפצע האדם בתאונת דרכים, הסרת בגדיו לצורך טיפול רפואי היא כנראה חובה.

חובה חוקית

הביטוי 'חובה חוקית' יכול להתפרש לפי פשוטו. ברם, הפרשנות נעשית מורכבת יותר כאשר ניתן לבצע את החובה החוקית בכמה דרכים. כך בפרשת נוימן, שלח פסיכיאטר את תיקו הרפואי של מטופל לפי צו של בית המשפט, בתוך מעטפה סגורה, שנפתחה ונצפתה בידי זרים. הפסיכיאטר טען לחובה חוקית, אך בית המשפט קבע שהפרשנות היא מצומצמת. כיוון שהצו לא חייב פגיעה בפרטיות אלא העברת מסמכים בלבד, אין זו חובה חוקית.

עם זאת, לפי דעת המיעוט בפסק הדין, את הביטוי חובה חוקית יש לקרוא לאור שלושת הגורמים המקבילים - מוסרית, חברתית ומקצועית; לשיטה זו, אין בוחנים את החוקיות במישור הפורמלי בלבד, אלא מתייחסים למכלול הציפיות המוסריות והחברתיות.

תחולה על עיתונאים

במבט ראשון נראה שלעיתונאים מוקנית הגנה מפני תביעות פגיעה בפרטיות, שכן הם פועלים במסגרת חובה מקצועית ואף חברתית. ברם כבר בעבר נקבע, לעניין דיני לשון הרע, שלא מוטלת על כלי התקשורת חובה חברתית לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי. ניתן להצביע על חובה חברתית כאשר מדובר באינטרס אישי הנוגע לכלל הציבור - סיוע למשטרת ישראל למציאת מבוקש, פרסום מעלליו של רמאי וכדומה.

ייתכן שהתוספת המיוחדת לעניין הגנת הפרטיות - הגנת החובה המקצועית - תזכה את העיתונות בהגנה נוספת. מסתבר שזו גם הייתה כוונת המחוקק, וזוהי תוצאה של פשרה לאחר דיון ער בוועדות הכנסת. אולם ברור שלא ניתן לתת פטור גורף לעיתונות מדיני הגנת הפרטיות, ויש ליצוק תוכן מסויג להגנה זו. נראה שבית המשפט נוטה לפרשנות מצמצמת לחובה זו.

לפי הלם, על בית המשפט לבחון, בין היתר, אם הפוגע סבר שהייתה מוטלת עליו חובה, אם פעל לפי ייעוץ משפטי, ואם ניתן היה לצמצם את הפגיעה בפרטיות.

תחולה על חוקרים פרטיים

גם חוקרים פרטיים יכולים לנצל את הגנת החובה המקצועית כדי למלט עצמם מחובת הגנת הפרטיות. הפסיקה בעניין מתווה קווי פרשנות ראשוניים עבור קוד ההתנהגות הסביר של החוקר הפרטי, שממנו ניתן יהיה ללמוד על חובה מקצועית. בפרט ניתן להצביע על מצבים שבהם חוקר פרטי פגע בפרטיות תוך צילום זוג בעת קיום יחסי מין; בית המשפט פוסל את האפשרות שמקרה כזה יוגדר כחובה מקצועית (כך למשל בפרשת פריש).

הגנה בתום לב על עניין אישי (סעיף 18(2)(ג))[עריכת קוד מקור | עריכה]

(2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה...

(ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע

כאן מאפשר החוק לפוגע לטעון שהפגיעה נעשתה מתוך הגנה על עניין אישי כשר. גם כאן ישנו סעיף מקביל בדיני לשון הרע (לעיון נוסף - הגנת פרסום חובה או עניין אישי כשר בלשון הרע), ויש להבחין בזהירות בין הלכות שנקבעו בהקשר זה לבין דיני הגנת הפרטיות.

בדיני לשון הרע, הוכרו כעניין אישי רק במקרים מובהקים של אדם המגן על רכושו, או של אדם שקיבל הוראה ממעבידו, ונקבע שכלי התקשורת אינם יכולים לטעון לעניין אישי.

בדיני הגנת הפרטיות נדונה הגנה זו בדרך כלל ביחס לחוקרים פרטיים, אשר טענו לאינטרס אישי כשר של לקוחם - איסוף ראיות לבית המשפט. בעבר, בפס"ד קיבוץ גן שמואל, נקבע שאיסוף ראיות הוא אינטרס אישי כשר של הלקוח. הגנה זו נשקלה אף בנסיבות שבהן החוקר צילם אישה בעירום עם גבר (בפרשת אברהם פריש). עם זאת, פסקי דין מאוחרים (כדוגמת: ליברמן, חתוכה) קבעו שגישה זו היא פסולה בהקשר של צילום זוג ביחסים אינטימיים, ואף לגבי איסוף ראיות במישור העסקי (בעניין מולטילוק).

נראה שכיום איסוף ראיות איננו נחשב לעניין אישי כשר, ואין בסיבה זו כשלעצמה כדי לפתוח אפשרות להצדיק פגיעה בפרטיות.

פגיעה בתום לב תוך ביצוע עיסוק כדין (סעיף 18(2)(ד))[עריכת קוד מקור | עריכה]

(2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה...

(ד) הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים

לפי סעיף זה, ניתן לטעון שהפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוק כדין, במהלך העבודה הרגיל. מטרתו העיקרית של הסעיף היא הגנה על עבודתם של חוקרים פרטיים, אך יש לו השלכות גם על בעלי מקצוע נוספים, כגון: עיתונאים, רופאים ועוד.

ביאור המושג 'כדין'

כל התנאים הנקובים בסעיף הם פשוטים וברורים, ואילו הסייג הטעון ביאור הוא עיסוק 'כדין'.

בפרשת חתוכה, עלתה האפשרות שהמונח 'כדין' פירושו 'כחוק', דהיינו - בדרכים חוקיות, אך פרשנות זו מעוררת קשיים. הרי חוקיות פעילותם של חוקרים פרטיים נבחנת בעיקר לפי חוק הגנת הפרטיות, ויש להגדיר את הדין הנכון לחוק זה.

כפי הנראה, העמימות בפרשנות משחקת לטובתם של החוקרים הפרטיים. בפרשת פריש, נדון מקרה של חוקר פרטי שנשכר על ידי גבר כדי לעקוב אחר אשתו, ולהביא ראיות לבית הדין הרבני להוכחת ניאוף ובגידה. החוקר נכנס יחד עם הבעל לחדר בבית מלון בו שהתה עם אחר, וצילם את האישה בזמן מעשה. העמימות הפרשנית המילים 'עיסוק כדין' אפשרה לו לטעון שהוא חוקר פרטי בעל רישיון, שלא עבר כל עבירה בפעילות זו, וחוק הגנת הפרטיות מגן עליו. פרשנות כזו היא כמובן בלתי אפשרית.

ככל הנראה, התכוון המחוקק להתייחס לכללי האתיקה המקצועיים, האמורים להסדיר את פעולת החוקרים הפרטיים, אך כללים מתאימים להיבטים אלו לא נקבעו. לפי פרשת פריש, כל זמן שכללים אלו לא נקבעו, בית המשפט מתייחס לאמות מידה משוערות של סבירות ותום לב בהתנהגותו של החוקר הפרטי.

פגיעה שיש בה עניין ציבורי מוצדק (סעיף 18(3))[עריכת קוד מקור | עריכה]

(3) בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם הייתה הפגיעה בדרך של פרסום -הפרסום לא היה כוזב

לבסוף, מגן החוק על פגיעה בפרטיות, כאשר היא נעשית מתוך עניין ציבורי. הגנה זו מכוונת בעיקר לפרסומים פוגעניים בעיתונות, והיא מעמתת בין הגנת הפרטיות לבין חופש הביטוי. ישנן ידיעות שפרסומן יהיה מוצדק, אף על פי שהן פוגעות בפרטיות באופן מובהק. הגנה זו מקנה לתקשורת חופש נרחב, וכל עוד מתקיים בפרסום עניין ציבורי ניתן להצדיקו. החוק מתנה את ההגנה בתנאי הכרחי - אם מדובר בפרסום, עליו להיות אמיתי ולא שקרי. הגנה זו אינה תלויה בהתנהגותו של המפרסם, ותום הלב שלו איננו נבחן כלל.

איזון דומה מתקיים בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. חוק זה כולל חריג של אמת בפרסום, המגן על פרסום אמיתי שהיה בו עניין ציבורי. בכל מקרה של פרסום הפוגע באישיות - הן בפגיעה בפרטיות והן בפגיעה בשם טוב - המחוקק קובע שהפגיעה תותר רק אם יש בה עניין ציבורי. בדיני לשון הרע ניתן משקל רב לשאלת אמיתות הפרסום, הנתונה בדרך כלל במחלוקת עובדתית, ואילו בדיני הגנת הפרטיות אמיתות המידע בדרך כלל אינה מוטלת בספק ועיקר הדיון הוא בשאלת העניין הציבורי.

מהו עניין ציבורי

המושג 'עניין ציבורי' איננו מבהיר למעשה אילו פרסומים יחסו תחת כנפיו, והוא מהווה למעשה מושג שסתום. גדריו והיקפו נבחנו במקביל גם בדיני לשון הרע. בחוק איסור לשון הרע, הביטוי 'עניין ציבורי' החליף את המינוח הישן 'עניין לציבור', על מנת להבהיר שהגנה זו אינה חלה על כל פרסום שולי, שיש בו כדי לספק מזון לרכלנים, והעניין הציבורי צריך להיות מהותי (כך בפסק דין חברת החשמל).

לפיכך, העניין הציבורי בפרסום נבחן לפי התועלת שהוא מעלה לציבור. ייתכן שפרסום פוגעני יכול לסייע לציבור לגבש את דעתו בעניינים פוליטיים או לשפר את אורחות חייו (כפי שמבהיר המלומד סגל). כך למשל, גילוי מצבו הבריאותי של שר בממשלה עלול לפגוע בפרטיותו, אך יספק לציבור מידע חיוני בדבר כושרו של נבחר הציבור למלא את תפקידו. המבחן המרכזי הוא מבחן התועלת. עם זאת, לדברי הלם זהו מבחן עזר מטעה, שכן קל להגדיר כל פגיעה בפרטיות כ"תועלת", ועל בית המשפט לשמור על שיקול דעת דינמי ומורכב בהתאם לנסיבות.

בנוסף, אין די בכך שישנו עניין ציבורי בפרסום בכללותו, ועל הנתבע להוכיח שהיה עניין ציבורי בעצם הפגיעה בפרטיות. כפי שמבהירה גביזון, באיזון בין אינטרס הפרטיות לאינטרס הציבורי, יש להציב את האינטרסים זה מול זה ולהתחשב במכלול הגורמים ובשקלולם - מהי מטרת הפרסום וחשיבותה, מהי הרלוונטיות של המידע הפרטי, מדוע יש צורך לזהות את הפרט ומדוע יש צורך לפרסם זאת ברבים.

סייגים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף להגנות העקרוניות, מציב החוק סייגים ספציפיים לפגיעה בפרטיות.

פגיעה בהסכמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד להגנות שהוצגו לעיל, סייג זה מהווה חלק מהגדרת הפגיעה. פגיעה בפרטיותו של אדם שנעשתה בהסכמתו איננה פגיעה (סעיף 1). כשם שאדם נותן הסכמה, הוא יכול גם לחזור בו מהסכמתו, אם יעשה זאת במפורש וממניעים הוגנים.

ההסכמה צריכה להינתן מתוך מודעות, ובעילות נזיקיות אחרות נדרשת אף הצהרה בכתב. עם זאת, ביחסים שבין עובד ומעביד, בעניין אוניברסיטת תל אביב, נקבע שהסכמת העובד לוותר על פרטיותו אינה ניתנת תמיד מרצונו החופשי.

הסכמה של אדם לפגיעה בפרטיותו יכולה להילמד מכללא, גם אם לא ניתנה במפורש. כך למשל, נפסק בעניין לירן שאדם המשתייך לגוף ממשלתי מסכים מכללא לחשיפה של חלקים מפרטיותו, וכך גם לגבי יושב ראש של חברה ציבורית, הנסחרת בבורסה (בעניין סברינה). בנוסף, נפסק שפעולות מסוימות יכולות ללמד על כוונות גילוי של מידע, כגון: רישום משכון או מתן ראיון עיתונאי. בארצות הברית נקבע בעניין Baynes כי עצם הידיעה בדבר הפגיעה בפרטיות והיעדר מחאה כלפיה - מהווה הסכמה מכללא, אך ספק אם הפסיקה בארץ נוטה לאמץ לעמדה זו.

דב לוין טוען שניתן לייחס לאיש ציבור הסכמה מכללא לוותר על פרטיותו. עם זאת, לדברי גביזון, קביעה גורפת שאיש ציבור או בעל מעמד אחר ויתר על פרטיותו נראית בעייתית.

בפועל, בית המשפט בוחן את הרלוונטיות של התפקיד הציבורי, ומייחס את הוויתור לחלקים מפרטיותו של איש הציבור. כך למשל, נקבע בפרשת סברינה שיושב ראש של חברה ציבורית לא ויתר על כל פרטיותו בעצם כניסתו לתפקיד, אלא רק על העניינים המהווים מידע מהותי עבור המשקיע הסביר.

תצלום אקראי ברשות הרבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מגן גם על פגיעה בפרטיותו של אדם שצולם ברשות הרבים והתמונה פורסמה, אך דמותו מופיעה בה באקראי (סעיף 18(2)(ה)). כאמור, אחד מסעיפי הפגיעה בפרטיות הוא פרסום תצלום של אדם העלול להשפילו או לבזותו (לעיל - פרסום פוגעני), וכנגד איסור זה מכוונת ההגנה.

סעיף זה זכה לליבון מועט בפסיקה, ומעולם לא הוגדר איזו הופעה בתצלום תחשב לאקראית. בכמה מקרים שנטענה טענה זו בערכאות נמוכות לא היה לה יסוד, והשופטים דחו אותה, בנימוק שהדמות נמצאת במרכז התמונה, והצילום מתמקד בה.

פרסומים פומביים לפי חוק לשון הרע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנות נוספות מוקנות בחוק למצבים שכבר הוגדרו בחוק איסור לשון הרע. בחוק זה מפורטים מקורות פרסום פומביים, שלא ניתן לטעון כלפיהם ללשון הרע, והוא הדין לגבי פגיעה בפרטיות (סעיף 18(1)). על המקורות הללו נמנים פרסומי הכנסת והממשלה, פרסומי מבקר המדינה, שופטים וועדות חקירה או העתק ממרשם מנהלי. כן נקבע שדיווח הוגן על החלטות בתי משפט וועדות חקירה אינו עילה לתביעה, וכן מוקנית חסינות לחופש הביטוי של חברי כנסת.

אלו הם פרסומים שהפומביות עומדת ביסודם, מתוך עקרונות של חופש המידע וחופש הביטוי. כך למשל, לא יוכל אדם לטעון שדו"ח מבקר המדינה פוגע בפרטיותו, או שהוא מתנגד לרישום שמו וכתובתו במרשם האוכלוסין. אלו הן הגנות מוחלטות. אין צורך להראות שמבקר המדינה פעל בתום לב, ולשם הגנה זו די בכך שהתפרסמו בדו"ח מבקר המדינה.

לכאורה נראה שחברי הכנסת זוכים כאן להגנה מוחלטת, ואף אם יפגעו בפרטיותו של זולתם בזדון וממניעים פסולים - הם מוגנים. ברם, חוק חסינות חברי הכנסת מגן רק על הבעת דעה ש"במילוי תפקידו" של חבר הכנסת, וכפי שנפסק בעניין חבר הכנסת רן כהן, החסינות המהותית לא תשתרע מעבר למתחם הסיכון הטבעי של דבריו כחבר כנסת.

הגנות נוספות בחוק לשון הרע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף, מפנה החוק להגנות נוספות הניתנות בחוק לשון הרע, אשר קיומן מותנה בתום ליבו של הפוגע (סעיף 18(2)(ו). מדובר על מצבים שונים כגון: הבעת דעה, הגשת תלונה לממונה, דיווח על אסיפה פומבית, פרסום תגובה לדברי לשון הרע.

ההגנה על הבעת דעה היא אופיינית לתביעות בעילת לשון הרע, אך ספק אם יש לה השלכות כלשהן על הגנת הפרטיות. קשה לדמות כיצד ניתן לפגוע בפרטיות באמצעות הבעת דעה בלבד.

להגנה הניתנת למי שמגיש תלונה לממונה עליו ישנה משמעות המיוחדת. היא תלויה בתום לבו של המתלונן, אך ההשלכות לדרישה זו מצומצמות. די בכך שהמתלונן מאמין באמיתות תלונתו, ואף אם במעשה התלונה ביקש האיש לפגוע בחברו (כך נפסק בעניין ריימן). כפי שמדגיש הלם, באיזון האינטרסים שבין ההגנה על הפרטיות לבין הזרימה החופשית של המידע אל הרשויות - נוטה הדין לטובת מגיש התלונה.

פגיעה של מה בכך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם המשפטי בכלל מפורסמת הדוקטרינה של זוטי דברים - בית המשפט אינו מתעסק בעניינים שוליים ובפגיעה שולית בזכות. בדיני הנזיקין נקבע בסעיף 4 לפקודת הנזיקין שפגיעה תחשב לפגיעה של מה בכך אם "אדם בר דעת ומזג רגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה".

כך למשל הוגדר כזוטי דברים, בעניין פלונים, במקרה שבו על הזמנה לחתונה נרשם שמו של אבי החתן ללא הסכמתו. במקרה אחר (פרשת גינבר), נשלחו מכתבים חוזרים ונשנים לאישה שנפטרה, ונקבע שזוהי פגיעה של מה בכך בפרטיותו בעלה האלמן, אם בכלל.

הגדרה זו חשובה עבור פעילותה התקינה של מערכת המשפט, אך יש לעמוד על הסכנה שבשימוש בה. בשונה מזכויות משפטיות אחרות, השלכותיה של הזכות לפרטיות הן בעיקר רגשיות וקשה לכמת אותן באופן חומרי. אם אדם חווה פגיעה כה עמוקה בפרטיותו, עד כדי הגשת תביעה, כיצד ניתן יהיה לקבוע נחרצות שמדובר בזוטי דברים? את שיקול דעתו הסובייקטיבי צריך השופט להפעיל כאן בזהירות, כדי להימנע מהידרדרות מסוכנת במדרון חלקלק.

מאפייני העוולה הנזיקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדברים האמורים עד כה נכונים לכל מרכיבי הגנת הפרטיות - לדין הפלילי, לדין האזרחי ואף לדיני הראיות. לדיון בתביעה נזיקית ישנם היבטים נוספים, האופייניים לדיני הנזיקין בלבד.

משטר האחריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיני נזיקין, משטר האחריות הוא האפיון של היסוד הנפשי הנדרש אצל הפוגע, והוא משקף את מידת האשמה שמייחס המחוקק למעשה הפגיעה. כך למשל, ישנן עוולות הדורשות שהמעוול יתכוון לפגוע או יהיה מודע לפגיעה, לעומת עוולות המסתפקות ברשלנות (ערך מורחב: משטרי אחריות בדיני נזיקין)

בדיני הגנת הפרטיות, מי שפגע בפרטיות אך לא ידע ולא היה עליו לדעת על הפגיעה זוכה להגנה בחוק. בשפה המשפטית זהו הנוסח המקובל לאמת מידה של רשלנות. משמעותה של הגדרה זו היא שלעוולת הפגיעה בפרטיות מיוחסת אשמה, אך אין זו אשמה מוסרית. אף אם אדם כלל לא ידע על כך שהוא פוגע, הוא נושא באשמה חברתית על העוול שנוצר בשל מעשיו. משטר אחריות זה משקף גישה מחמירה ביחס לפגיעה בפרטיות, שכן הפוגע אחראי לנזק גם אם לא ידע בפועל על הפגיעה.

יש לציין שהגנה במשטר אחריות של רשלנות איננה המחמירה ביותר. ניתן היה לקבוע, כמו בעוולת לשון הרע, משטר של אחריות חמורה, בה אין נדרשים לשאלה אם היה עליו לדעת על הפגיעה. ייתכן שבשל העובדה שהפגיעה בתחושת הפרטיות היא רגשית ומנטלית, קשה להטיל אחריות נזיקית על פוגע שעשה זאת ללא כל אשמה.

אשם תורם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקודת הנזיקין מצביעה על האפשרות הנתונה בידי הנתבע בתביעת נזיקין, לטעון שגם הנפגע אחראי לחלק מהנזק. תוצאתה של טענה כזו, אם תתקבל, היא שסכום הפיצוי יופחת, בשל האשם של הנפגע.

לפי סעיף 4 בחוק, מנגנון נזיקי זה חל גם דיני הגנת הפרטיות. בדרך כלל מדובר בהתנהגות שמעודדת את הפוגע לחשוב שפרטיותו של הנפגע הופקעה. כמקובל בדיני הנזיקין, בית המשפט בוחן אם התנהגותו של הנפגע חורגת מהדרך שבה היה נוהג האדם הסביר.

בבית משפט השלום נדון מקרה שבו התפרסמה תמונתו של מנשה דרוד צדיק, חרדי ירושלמי, לצד דוכן ברחוב בתל אביב, כשמאחוריו ניבטת כרזה פרובוקטיבית של חנות. נפסק שפרסום התמונה בעיתון היה פגיעה בפרטיותו, שכן נסיבות הצילום עלולות לבזותו, אך סכום הפיצוי הופחת בשליש בשל טענת אשם תורם; האיש שותף לאשם שכן את מיקום דוכנו הוא בחר בעצמו.

חישוב הפיצויים הנזיקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהערכת סכום הפיצוי, מתבקש בית המשפט להעריך את הנזק של הפגיעה בפרטיות. הפיצוי ניתן על נזק בלבד ואינו אמור להוות קנס או עונש לפוגע. ההנחה המקובלת היא שעצם הפגיעה בפרטיות גורמת לנזק, ואין צורך להוכיח בפני בית המשפט שאכן נגרם נזק.

הערכת הפיצויים נעשית בעיקר לפי אומדן של השופט, אך גם לפי התנהגות התובע. החוק מצביע במפורש על מצבים שבהם יש להתחשב בתובע בחישוב הפיצוי:

  1. כאשר הפוגע חזר על דברים שנאמרו לפניו, וציין שמדובר בציטוט
  2. כאשר הפגיעה נעשתה ללא כוונה
  3. כאשר הפוגע התנצל על הפרסום הפוגעני, ונקט בצעדים למניעת הנזק בפרסום.

בפועל, בית המשפט נוקט בגישה מצמצמת בחישוב פיצויי פגיעה בפרטיות. ייתכן שהדבר נובע מכך שמדובר בנזק רגשי בלבד, שקשה לכמת אותו. כך למשל, בעניין נוימן, פסיכיאטר שהתרשל במשלוח תיק הטיפול של חולה נפש, ותוכנו הגיע לידיים לא רצויות - חויב ב-12,000 ש"ח בלבד.

עם זאת, כאשר הפגיעה בפרטיות גרמה לנזק משמעותי נוסף על הנזק הרגשי, ייתכן וסכום הפיצוי יוגדל.

מבט לעתיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתפתחויות הטכנולוגיות הנמרצות מנביעות בחינה מחודשת של דיני הגנת הפרטיות, כמו גם של הזכות לפרטיות עצמה. יש המוצאים בהתקדמות הטכנולוגית איום על הזכות לפרטיות, וטוענים כי ראוי להרחיב בהקשר זה את היקף ההגנה והפיקוח על הפרטיות, כפי שעולה מדברי השופטת ביניש בפרשת בן דוד. לעומת זאת, אחרים מדגישים את הברכה הטמונה בהישגים הטכנולוגיים, וקוראים להגמשה זהירה של דיני הפרטיות. כך, מדגיש השופט אשר גרוניס בעניין האגודה לזכויות האזרח את הנחיצות של שיתוף מאגרי המידע בין משרדי הממשלה.

לאחרונה עלתה בכנסת הצעת חוק המבקשת להוסיף לחוק הגנה על מכתבים אלקטרוניים. דומה שעמדה זו מבטאת את החשש שגורמים בעלי עמדת כוח ברשת האינטרנט ישתמשו במידע העובר דרכם לרעת המשתמש התמים.

כמו כן, אתגרים חדשים עומדים לפתחו של המחוקק לנוכח רשתות המידע והדרכים הקלות שבהן ניתן ללקט מידע על גולשי האינטרנט. ההסדר הכללי שמצוי בדמותו של חוק הגנת הפרטיות עלול להיות בלתי מספיק מול מצבים כאלו, ומן הראוי שהם יוסדרו בחקיקה ספציפית הולמת.

מבט ביקורתי: הפעלת איזונים חוקתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התבססותו של המשפט החוקתי בדין הישראלי, מחייב בחינה מחודשת של איזוני האינטרסים בדיני הגנת הפרטיות.

התחזקות מעמדו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לא ניכרה בדיני הגנת הפרטיות אלא במצבים בודדים. כך למשל, הוכרע שתאגידים זוכים להגנת הפרטיות (אף על פי שהחוק מסתייג מכך), וכן זכה מושג ההסכמה לפגיעה בפרטיות בבית הדין לעבודה, לפרשנות מצמצמת ומגנה. ברם, נראה שבמרבית המקרים משמש חוק היסוד בדיני הגנת הפרטיות כעיטור מליצי בלבד.

יחד עם זאת, כל דיני הגנת הפרטיות מורכבים מאיזון ערכי עמוק, בין אינטרסים מנוגדים ומתנגשים. האופק המשפטי לדיונים הערכיים הוא ללא ספק האופק החוקתי, והיעדרו של חוק היסוד מהנוף היישומי מפתיע.

תרומתו של חוק היסוד כבוד האדם וחירותו למערכת האיזונים היא ברורה. פסקת ההגבלה קובעת שפגיעה בזכות יסוד תיעשה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.

בענייננו, חוק הגנת הפרטיות מציג בחלק ההגנות רשימה נאה של תכליות ראויות לפגיעה בזכות לפרטיות: עניין ציבורי, הגנה מקצועית, חובה מוסרית ועוד. כל אלו ראוי שיפורשו לאור עקרון המידתיות.

לפי עקרון זה הפגיעה צריכה לענות על שלוש דרישות:

  1. התקיימות קשר רציונלי עם התכלית, דהיינו - הפגיעה בזכות לפרטיות מסייעת לתכלית הנדרשת
  2. היותה פגיעה פוגענית פחות, דהיינו - אין דרך אחרת למזער את הפגיעה בזכות
  3. התקיימות יחס מידתי בין הפגיעה לבין התכלית המושגת, דהיינו - המחיר החברתי המשתלם הוא סביר.

לגבי האיזונים של חוק הגנת הפרטיות, יושם עקרון זה עד כה בשני פסקי דין בלבד, וייתכן שהדבר מורה על חוסר איזון חוקתי. כאשר זכות יסוד הופכת להיות חובה חוקית לכל אזרח, מן הראוי שיעמדו על תוקפה כדין זכות יסוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פקודת הנזיקין, התשכ"ח-1968
  • הצעת חוק הגנת הפרטיות, התש"ם-1980, ה"ח 206
  • חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981
  • חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965
  • חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979
  • תקנות הפלת"ד (מומחים), התשמ"ז-1986
  • חוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984
  • סעיף 7 לחוק הפסיכולוגים, התשל"ז-1977
  • סעיף 8 לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996
  • סעיף 42 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991
  • סעיף 13 לחוק הגנה על חוסים, התשכ"ו-1966
  • סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961

פסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3) 837 (1988)
  • ע"א (מחוזי חי') 2322/04 אסדי נ' מועצה מקומית דיר אל אסד, פדאור 05(1) 839 (2005)
  • ת"א (שלום ת"א) 58457/95 יודקובסקי נ' ורדי (לא פורסם, 21.3.2002)
  • על פי (מחוזי ת"א) 1132/96 חתוכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)
  • ת"א (מחוזי י-ם) 1408/99 לוי נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פדאור 01(3) 280 (2001)
  • ת"פ (ת"א) 7048/93 מדינת ישראל נ' רבן (לא פורסם)
  • תמ"ש (משפחה ת"א) 63340/98 אלאיוף נ' אלאיוף, (לא פורסם)
  • תפ"ח (ב"ש) 934/01 מ"י נ' פרץ, תק-מחוזי 2002 (2) 6225
  • המ' (מחוזי ת"א) 5360/85 אבו חצירה נ' עיתון "חדשות", פ"מ התשמ"ה(3) 478 (2000)
  • רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764 (1993)
  • ע"א 439/88 רשם מאגרי המידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808 (1994)
  • ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט(4) 734 (1986)
  • ת"א (שלום ת"א) 199509/02 דרוד צדיק נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פדאור 04(4) 520 (2004)
  • ת"א (שלום ת"א) 47611/00 קורנפיין נ' רשת שוקן בע"מ, פדאור 02(12) 725 (2002)
  • ת"א (שלום י-ם) 11049/90 רופ נ' "און" הנדסה מיזוג אוויר (1973) בע"מ, פ"מ התשנ"ד(4) 500 (1995)
  • ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314 (2004)
  • ת"א (מחוזי י-ם) 6157/04 דבש נ' אדלר חומסקי & ורשבסקי, פדאור (06)25 674 (2006)
  • ת"א 3931/01 חמאנה נ' טבע הדברים בע"מ, פדאור 04(13) 504 (2004)
  • ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עתון הארץ בע"מ, פ"ד כ"ג(2)87 (1969)
  • על פי 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל, פדאור 99(2) 191 (1999)
  • ע"א (מחוזי ת"א) 1410/93 נוימן נ' פלוני, פ"מ התשנ"ו(1) 280 (1995)
  • ת"א (שלום נת') 5680/02 פלונית נ' שניידר, פדאור 06(3) 811 (2006)
  • ר"ע (מחוזי) 628/96 מדינת ישראל נ' פריש, פ"מ התשנ"ו(3) 485 (1996)
  • ע"ש (מחוזי י-ם) 31/92 פריש נ' ועדת הרישוי לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, פ"מ התשנ"ב(2) 508 (1992)
  • ע"ש (מחוזי י-ם) 42/93 ליברמן נ' ועדת הרישוי, פ"מ התשנ"ה(1) 285 (1994)
  • ת"א (מחוזי ת"א) 2324/01 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח השקעות בע"מ (לא פורסם, 7.2.02)
  • דב"ע (ארצי) 4-70/97 אוניברסיטת תל אביב - ההסתדרות הכללית החדשה, האגף לאיגוד מקצועי, פד"ע ל' 385 (1998)
  • ה"פ (מחוזי ת"א) 1484/00 לירן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"מ התש"ס(2) 924 (2001)
  • ע"א 1928/93 רשות ניירות ערך נ' גבור סברינה מפעלי טקסטיל בע"מ, פ"ד מט(3) 177 (1995)
  • ע"א 86/89 מדינת ישראל נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מד(2) 726 (1990)
  • ת"א (ת"א) 69275/97 מילר נ' א. ת כל קשר בע"מ (לא פורסם)
  • בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456 (1994)
  • בג"ץ 5151/95 רן כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5) 245 (1996)
  • ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337 (1978)
  • ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981)
  • בש"א (משפחה ת"א) 132254/98 פלונים נ' פלוני, תק-משפחה 99(2) 207 (2001)
  • בר"ע (מחוזי י-ם) 2013/96 מדינת ישראל נ' גינבר, תק-מחוזי 96(3) 101 (1998)
  • ע"א 334/56 ברגמן נ' צ'רניצקי, פ"ד לא(1) 299 (1957)
  • ת"א (מחוזי ת"א) 1285/89 צוקרמן נ' מורגנשטרן, פ"מ התשנ"ט(1) 385 (1999)

ספרות ומאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב סגל, חופש העיתונות: בין מיתוס למציאות (1996)
  • אלי הלם, דיני הגנת הפרטיות (2003)
  • דן חי, ההגנה על הפרטיות בישראל (2006)
  • דן חי, נתוני תקשורת בישראל (2011)
  • דן חי, תורת המסר - בין דיוור ישיר ל'ספאם' (2012)
  • דב לוין, "צנעת הפרט וסקרנות הציבור" ספר תמיר 163 (1999)
  • זאב סגל, "הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת" עיוני משפט ט 175 (התשמ"ג)
  • א' שטיין, "האזנות סתר ומעקבים אלקטרוניים נסתרים כאמצעים לקידומה של חקירה פלילית וביטחונית" משפטים יד 527 (התשמ"ה)
  • רות גביזון, "איסור פרסום הפוגע בפרטיות - הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת" זכויות אזרח בישראל - קובץ מאמרים לכבודו של ח' כהן 177 (התשמ"ב)
  • דו"ח הוועדה להגנה על צנעת הפרט בראשות יצחק כהן", ספר יצחק כהן (מ. אלון, מ. בן זאב, א. ברק, ג. ליפשיץ, מ. לנדוי עורכים, 1989)

ספרות לועזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • F. Schuman, Privacy And Social Freedom (1992)
  • S. Jourad, Some Psychological Aspects of Privacy, 31 Law & Contemp. Prob. 307 (1966)
  • A. Westin, the Origin of Modern Claim to Privacy, in An Anthology: Of Privacy Philosophical Dimension 65 (F. Schuman ed., 1984
  • Samuel Warren & Louis D. Brandeis, The Right to Privacy, 4 Harv. L. Rev. 193 (1890)
  • J. Reiman, Privacy, Intimacy and Personhood, 6 Philosophy and Public Affair 26 (1976)
  • L. Prosser, Privacy, 48 Cal. L. Rev 383 (1960)

פסיקה אמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Katz v. United States, 389 U.S 347 (1967)
  • Haelan Laboratories v. Topps Chewing Gum 202 F. 2d 866 (1953)
  • United States. v. Baynes, 400 F. Supp. 285 (1975)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]