ההיסטוריונים החדשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"ההיסטוריונים החדשים" הוא כינוי מכליל למספר היסטוריונים ישראלים, מחברי היסטוריוגרפיה של תולדות היישוב במאה ה-20, שעבודתם עוסקת בסוגיות הציונות והסכסוך היהודי ערבי, חלקן מנקודת מבט פוסט-ציונית, מתאפיינות בהצעות ערעור על מוסכמות בהיסטוריוגרפיה ובציבוריות בישראל.

היווצרות המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג "ההיסטוריונים החדשים" נטבע על ידי בני מוריס במאמר שכתב בשנת 1988, בכתב העת היהודי הרדיקלי תיקון,‏[1] הרואה אור בארצות הברית. באותה השנה יצאו לאור, ללא תיאום מוקדם, ספרו של שמחה פלפן "לידתה של ישראל: מיתוסים ומציאויות", ספרו של אילן פפה "בריטניה והסכסוך היהודי-ערבי", ספרו של בני מוריס "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים", וספרו של אבי שליים "קנוניה מעבר לירדן: המלך עבדאללה, התנועה הציונית וחלוקת פלסטין", כולם אנשי אקדמיה שתויגו כ'היסטוריונים חדשים'.

על פי פרופ' דן מכמן: "מוריס השתמש במושג זה כדי לציין קבוצת חוקרים חדשה, שהוא נמנה עמם, הבוחנים מחדש את ההיסטוריוגרפיה של שלהי שנות ה-40 וראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, על סמך תיעוד שנחשף בשנים האחרונות בארכיונים, בלי כל כוונה "לטייח" את הדברים מבחינה אידאולוגית, ומתוך פתיחות רעיונית שמוכנה להתנער מהקו של ההיסטוריוגרפיה הישראלית ה"ישנה"".

מכמן משייך את ה'היסטוריונים החדשים' לזרם הפוסט ציוני המערער אידאולוגית על הקיום היהודי הלאומי, ועל הלגיטימיות של הציונות ומדינת ישראל כמייצגי הלאומיות היהודית.‏[2]

חלק נכבד במחקר ההיסטורי של קבוצה זו עוסק בתקופת מלחמת העצמאות (וה"נכבה" הפלסטינית) ותקופת מלחמת ששת הימים, וחלקם אף נדרש לראשית ימי הציונות, והעליות הראשונות.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר שכתב אבי שליים, הציג את חמשת הטיעונים המרכזיים שמאפיינים את "ההיסטוריונים החדשים"[דרוש מקור]:

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין מבקריהם החריפים של "ההיסטוריונים החדשים" נמנים, ההיסטוריון והסופר שבתי טבת, הסופר אהרן מגד, המזרחן אפרים קארש, ההיסטוריונית אניטה שפירא, והמשפטן והשר לשעבר אמנון רובינשטיין.

בספרו, "פיברוק ההיסטוריה הישראלית", טוען אפרים קארש, כי "אחדים מן המיתוסים המרכזיים העומדים ביסוד המאמץ של 'ההיסטוריונים החדשים' [הוא] להוכיח כי מדינת ישראל בחטא נולדה".‏[3]

לפי קארש, טענותיהם העיקריות של ההיסטוריונים החדשים הן:

  • היישוב התכוון בחשאי לגרש את הפלסטינים.
  • היישוב רקם קנוניה עם המלך עבדאללה מעבר הירדן לנשל את הפלסטינים מאדמתם.
  • היישוב זכה בתמיכת בריטניה במאמץ המשותף עם עבר הירדן לנשל את הפלסטינים.

ההיסטוריון צבי יעבץ, במאמרו "היסטוריה ורוח הזמן", סבור שההיסטוריונים החדשים הינם חלק בלתי נפרד מזרם היסטוריוגרפי של "מנפצי מיתוסים" שנפוץ בשנים האחרונות בעולם המערבי.[דרוש מקור] ההיסטוריון אבי בקר מרצה באוניברסיטת תל אביב, טוען במאמרו בהארץ כי בחלוף הזמן, חל שינוי בגישתו של בני מוריס, הבא לידי ביטוי בספריו המאוחרים בהם הוא סותר את גישתו בספריו המוקדמים.‏[4]

הפרופסורים טוביה פרילינג ויהודה באואר הביעו ביקורת על גישת ההיסטוריונים החדשים במסגרת מאמרם "לא תום ולא שגב" שנכתב כביקורת על ספרו של תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה (הוצאת כתר 1991). המאמר הופיע בגיליון 161-160 (מאי-יוני 1993) של עתון 77.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ B. Morris, The new historiography: Israel confronts it’s past, Tikkun 3/6 (1988), pp.19-23,99-102.
  2. ^ פרופ' דן מכמן, מכסחי הציונות עיקרי השקפת העולם של הזרם ה"פוסט-ציוני" בחברה הישראלית העכשווית, בתוך: הנ"ל (עורך), "פוסט ציונות" ושואה, הפולמוס הציבורי הישראלי בנושא ה'פוסט-ציונות' בשנים 1996-1993 ומקומה של סוגיית השואה בו, 1997.
  3. ^ אפרים קארש, פיברוק ההיסטוריה הישראלית: "ההיסטוריונים החדשים", תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 28.
  4. ^ אבי בקר, שובה של ההיסטוריה, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2009