ההסכמה הלבבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of the United Kingdom.svg
Flag of France.svg

ההסכמה הלבביתצרפתית: Entente Cordiale) הוא הכינוי להסכם שנחתם בלונדון בין צרפת לבריטניה ב-8 באפריל 1904. ההסכם עצמו דן בפתרון סכסוכים בין שתי המדינות בנוגע למספר מושבות קולוניאליות באפריקה, באסיה, ובאמריקה. אולם חשיבותה של "ההסכמה הלבבית" התבטאה בהתקרבות בין שתי המדינות, אחרי מאות שנים של איבה. התקרבות זו והתגברות האיום הגרמני הובילה לשיתוף פעולה ביניהן נגד גרמניה, שהגיע לשיא במלחמת העולם הראשונה.

הדוחף העיקרי להסכם היה תאופיל דֵלְקַסֵה, שמונה לשר החוץ של צרפת ביוני 1898. עד מהרה נאלץ להתמודד עם "תקרית פשודה" בה היה מאבק בין הקולוניאליזם הצרפתי והבריטי על השליטה בסודאן, ויצירת רצף קולוניאלי באפריקה. דלקסה הוביל בצרפת את הקו שקרא לנסיגה ולוויתור לבריטים. סיבה אחת לעמדתו זו הייתה הכרתו בעליונות הצי הבריטי. אולם סיבה נוספת הייתה רצונו, דווקא בנקודת שפל זו ביחסים בין המדינות, לחזק בעתיד את הקשרים עם בריטניה כמשקל נגד לאיום הגרמני. קו זה אכן הכריע את הכף והביא לסיום העימות ללא שימוש בכוח.

ניצחונה היקר של בריטניה במלחמת הבורים השנייה (1899-1902) שכנע את ההנהגה הבריטית כי אין ביכולתם לשמר את האימפריה שלהם ללא בעלות ברית. הייתה זו חריגה ממדיניות הבדידות המזהרת שאפיינה את מדיניות החוץ הבריטית במחצית השנייה של המאה ה-19. לכן, ב-1902 חתמה בריטניה על הסכם הגנה עם יפן. בין השנים 1898-1902 ניסה הקבינט הבריטי, ובייחוד שר המושבות ג'וזף צ'מברליין, לקדם ברית עם האימפריה הגרמנית. אולם הגרמנים רצו לראות שבריטניה תצטרף לברית שלה עם הקיסרות האוסטרו-הונגרית ואיטליה (הברית המשולשת), דבר שבריטניה לא רצתה להסכים לו בשל רצונה להימנע ממעורבות עמוקה באירופה. עם נפילת רעיון הברית הבריטית-גרמנית, ורצונם של הצרפתים להגיע להסכם, פנו המדינאים הבריטים למשא ומתן רציני עם צרפת על נקודות המחלוקת הקולוניאליות.

במהלך מגיעים אלו, במאי 1903 ערך המלך אדוארד השביעי ביקור ממלכתי בצרפת. בתחילה הוא התקבל בקרירות על ידי הציבור, וכאשר הוא והנשיא לובה נסעו בשדרות האליזה, נשמעו קריאות "יחי הבורים" בקהל. אולם עד מהרה כבש אדוארד את לב הפריזאים, בין השאר בעזרת הצרפתית המעולה שבפיו. הוא יצא מגדרו על מנת להראות את ידידותו לצרפתים. עם תום הביקור, ב-4 במאי, כבר זכתה שיירתו לתרועות הקהל. שינוי זה בדעת הקהל הצרפתית הזריק מרץ חדש במגעים בין המדינות.

ביוני הגיע הנשיא לובה, מלווה בשר החוץ דלקסה, לביקור גומלין בבריטניה. שני ביקורים אלה הכשירו את דעת הקהל לקראת הברית בין המדינות. במקביל ניהלו שרי החוץ, דלקסה והלורד לנדסדון, משא ומתן על ההסכם, שנחתם בלונדון על ידי שר החוץ הבריטי הלורד לנדסדון, והשגריר הצרפתי בבריטניה ויד ימינו של דלקסה, פול קמבון (Paul Cambon).

ההסכם עצמו דן ביישוב סכסוכים בקולוניות של שתי המדינות. במרכזו עמדו הכרה צרפתית בדומיננטיות הבריטית במצרים והכרה בריטית בדומיננטיות צרפתית במרוקו. כמו כן יושבו סכסוכי גבולות בין הקולוניות באפריקה השחורה, הוסכם על תחומי השפעה בדרום מזרח אסיה (הודו-סין), ואפילו יושב סכסוך על זכויות דיג בניו פאונדלנד, שמקורו במאה ה-18.

למרות שההסכם יישב רק סכסוכים קולוניאליים, הוא פתח את הדלת בפני יצירת ברית בין שתי המדינות, ברית שעיצבה את פני מערך הכוחות באירופה עצמה. ב-1907 חתמה בריטניה על הסכמה עם רוסיה, בנוגע לתחומי השליטה בפרס ובאפגניסטן. רוסיה הייתה בעלת בריתה של צרפת עוד מ-1892, וכך נוצרה "ההסכמה המשולשת", כמשקל נגד לברית המשולשת של גרמניה, אוסטרו-הונגריה ואיטליה. החלוקה בין שתי בריתות אלו היוותה את הבסיס למערך הכוחות במלחמת העולם הראשונה.

מטבע בריטי חגיגי לציון 100 שנה לחתימה על ההסכם

ב-2004 ציינו בריטניה וצרפת מלאת 100 שנה לחתימה על ההסכם. בין האירועים היו ביקורים של המלכה הבריטית בצרפת ושל נשיא צרפת בבריטניה, והשתתפות של הצבא הבריטי במצעד יום הבסטיליה בפריז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]