ההפשרה של חרושצ'וב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ההפשרה של חרושצ'וברוסית: Хрущёвская оттепель) הוא הכינוי הלא רשמי של תקופה בהיסטוריה של ברית המועצות מפטירת יוסיף סטלין בשנת 1953 ועד לעליית לאוניד ברז'נייב לשלטון. במשך רוב התקופה המדינה הונהגה על ידי ניקיטה חרושצ'וב. במהלך התקופה בוצע גינוי פולחן אישיות של יוסיף סטלין, שוחררו אסירים רבים, הורגשה נטיית השלטון להימנע מפעולות דיכוי וניתן חופש מסוים לאנשי התרבות.

השם "הפשרה" נלקח מיצירה של איליה ארנבורג.

התחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתקפות ההפשרה מיחסים גם תקופה בה בראש המדינה עמד גאורגי מלנקוב. בתקופה זו נסגרו פרשת לנינגרד ומשפט הרופאים ונאשמים שהיו עוד בחיים שוחררו. החל שחרור אסירי גולג, תחילה בעיקר אסירים לתקופות קצרות שלא היו קשורות לאישום פוליטי. במערכת גולג החלו התקוממויות של אסירים.

דה-סטליניזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהסממנים העיקריים של מדיניות ההפשרה היה גינוי פולחן האישיות של יוסיף סטלין. בשנים 1953-1955 סטלין היה נחשב למנהיג עליון. אומנם לאחר הנאום הסודי של חרושצ'וב הדבר השתנה.

באופן כללי המדיניות החדשה תאמה את האינטרס של האליטות כי בתקופת סטלין הם אף פעם לא היו בטוחים בעתידם. החל בתקופת חרושצ'וב גם אם מסיבה כלשהי ראשי הממסד היו מועברים מתפקידם הם לא היו צריכים לחשוש לחייהם או למעמד החברתי.

בשנת 1953 הוקמו וועדת למתן חנינה לאסירים, למולדתם שוחררו עשרות אלפי שבויים גרמנים ויפנים. בשנת 1955 ניקיטה חרושצ'וב נפגש עם ראשי ארצות הברית ומדינות נוספות. בניגוד למדיניות של סטלין, החל חימום יחסים עם יוגוסלביה.

בשנת 1957 סוכם על הפסקת הנוהג לפיו לערים ולמפעלים היו נותנים שמות של מנהיגי המדינה עוד בחייהם. שמות ערים רבות הוחלפו וגופת סטלין הוצאה מהמאוזוליאום של לנין שבכיכר האדומה.

למדיניות זו התנגדו בתוקף ראשי הסין הקומוניסטית והיחסים בינם לבין ברית המועצות התקררו.

מגבלות ההפשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1956, לאחר דיכוי המרד ההונגרי היה ברור שלמדיניות ההפשרה קיימות גבולות. ראשי ברית המועצות פחדו שמתן חופש לאזרחים סובייטיים יביא להתקוממות עממית נגד המפלגה הקומוניסטית כמו שהיה בהונגריה. בהתאם לכך הוחלט על פעילות נמרצת נגד כול סממני פעילות נגד השלטון. כתוצאה מכך, כבר בשנת 1957 הואשמו בפעילות נגד השלטון כ-2,946 אזרחים (פי-4 מאשר בשנת 1956).

בשנת 1957 קבוצת חברי פוליטביורו הידועה כקבוצה אנטי מפלגתית שלא היו מרוצים ממדיניות של חרושצ'וב ניסו להדיח אותו. בתמיכת ראשי הצבא ובעיקר גאורגי ז'וקוב חרושצ'וב הצליח להישאר בשלטון ולהדיח מתפקידי מפתח את הקושרים נגדו. בניגוד לעבר, אף אחד מהם לא הואשם בבית משפט בפעילות אנטי-סובייטית. הם הועברו לתפקידי ניהול זוטרים או לגמלאות.

בשנת 1958 החלה מערכה רחבה נגד בוריס פסטרנק שקיבל פרס נובל לספרות עבור רומן שהתפרסם במערב ללא ידיעת ראשי ברית המועצות.

בשנת 1961, בניגוד לחוקים הקיימים הוצאו להורג מספר נאשמים בפעילות כלכלית אסורה.

בשנת 1962 התרחשו אירועי הדמים בנובוצ'רקסק במהלכם נהרגו עשרות פועלים מפגינים.

בשנת 1964 לראשונה נעצר יוסף ברודסקי. משפט נגד ברודסקי היה בין הסיבות לתחילת פעילות תנועת הדיסידנטים בברית המועצות.

מדיניות ההפשרה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק ממדיניות ההפשרה השפעת הצנזורה על יצירות תרבות נחלשה. הדבר הורגש במיוחד בספרות וקולנוע.

בספרות בסיס של תומכי מדיניות ההפשרה היה ירחון ספרותי "נובי מיר" שבראשו עמד אלכסנדר טברדובסקי. הוא פרסם בירחונו מספר יצירות של סופרים צעירים, כולל אלכסנדר סולז'ניצין. בין הפוסים הנוספים של התקופה ניתן לציין בלה אחמדולינה, רוברט רוז'דסטבנסקי, אנדריי ווזנסנסקי ויבגני יבטושנקו.

גם בקולנוע הורגשה החלשת שליטת הצנזורה על הסרטים. במאים ידועים כמו מיכאל רום, גיאורגי דנליה, אלדר ריאזנוב ולאוניד גאידאי הוציאו מספר סרטים שהיו אירועים משמעותיים בחיי בתרבות של ברית המועצות.

בשנת 1957 במוסקבה נערך פסטיבל הנוער והסטודנטים השישי במהלכו לעיר הגיעו עשרות אלפי זרים ולראשונה אזרחים סובייטיים יכלו להיפגש איתם ללא השגחת השלטונות.

בשנים 1955-1964 בערים רבות נפתחו תחנות שידור טלוויזיה וכמעט בכול בית סובייטי היה מקלט טלוויזיה.

סיום התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כסיום התקופה מקובל לראות הגעת לאוניד ברז'נייב לשלטון. אומנם חיזוק הצנזורה והשפעת השלטון על התרבות הורגשה כבר בתקופת משבר הטילים בקובה בשנת 1963. מדיניות דה-סטליניזציה נעצרה, אך סוכם להימנע ככל הניתן מאיזכור של סטלין ומדיניותו. במהלך חגיגות נרחבות לציון 20 שנים לניצחון במלחמת העולם השנייה שמו כמעט ולא אוזכר.

לא היה חידוש של דיכוי פוליטי רחב וחרושצ'וב עצמו נשלח לגמלאות, נותר חבר מפלגה וקיבל תנאים המתאימים למעמדו.

חלק מהחוקרים רואים את שנת 1968 עם דיכוי האביב של פראג כסימן לסיום מדיניות ההפשרה.