הו!

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת הגיליון הראשון של הו! שיצא בינואר 2005

הוֹ! הוא כתב עת ספרותי עברי בעריכת המשורר והמתרגם דורי מנור, שהחל לצאת לאור בישראל משנת 2005 בהוצאת אחוזת בית. חברי מערכת כתב העת הם סיון בסקין, רונן סוניס ומשה סקאל.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לסוף 2013 ראו אור תשעה גיליונות של "הו!". בכל אחד מהם כלולים שני מדורים, האחד תמאטי והשני צורני. המדורים התמאטיים הוקדשו עד כה לנושאים הבאים: יורדי ים, לאה גולדברג, דמות השטן בשירה ובספרות, המשוררת הרוסייה מרינה צבטייבה, התנועה הפוטוריסטית בשירה, דוד אבידן ויומנים אישיים. המדורים הצורניים עסקו בסונטות קלאסיות, ב"סונטות על סונטות" (מטה-סונטות), במרובעים פרסיים ומודרניים, במסות ארס-פואטיות קלאסיות ובחבורת אוליפו הפריזאית והמצאותיה הצורניות.

מעל דפי מוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" נטען כי עיקר ייעודו של כתב העת "הו!" היא השבת החרוז והמשקל לשירה העברית, ברוח חבורת "יחדיו" והתנגדות למשקל החופשי. בתגובה לכך, מנור הסביר בפתח הדבר לגיליון השני של כתב העת כי מאבקו של "הו!" אינו כרוך בחזרה לחרוז ולריתמוס, כי אם בפתיחת הספרות העברית להשפעות קלאסיות, השבת השירה למקומה הבכיר בתרבות העברית והדגשת היסוד האוּמנותי ביצירה השירית. בפתח הדבר לגיליון השביעי מסביר העורך, דורי מנור, את פשר השם "הו!": "המילה "הו!" היא הזמנה להפוגה מן היומיום הבלתי-שירי ולקריאה נרגשת יותר, מְחָרֶפֶת-נפש יותר, בשירה. כתב העת "הו!" הוא פתיחת פתח לחידוש האופציה הרהוטה, העשירה והקוסמופוליטית בספרות העברית, ליצירה מתוך התכתבות מתמדת עם קולות של יוצרים לא עבריים, מתוך הסתכלות ביקורתית ומפוכחת על הישראליוּת ומתוך מוּדעוּת לקולותיה של העברית האחרת: הרב-תרבותית, העל-זמנית, הטרום-צברית."

בפולמוס סביב הופעת כתב העת, שרובו התחולל מעל דפי מוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", טען פרופ' אריאל הירשפלד כי מדובר באפיגוניה (פואטיקה של חיקוי) ובשירה לא חיה ואנכרוניסטית הקרובה לקיטש וחרזנות. במאמר תגובה האשים דורי מנור את המבקרים בהיותם "שומרי סף", מייצגים של "מהפכה מתמדת" ו"אוונגרד תשוש בן חצי מאה ויותר".

בראיון שנתן ל"תרבות מעריב"‏[1] ביקר בני ציפר, עורך מוסף "תרבות וספרות", בו פרסמו קודם לכן דורי מנור והמשוררת אנה הרמן באופן קבוע, את כתב העת: "אני רואה בהו! שמרנות שאותי היא ממש מזעזעת. לעיסה של דברים ישנים לגמרי, בלי שום חידוש". מנור הגיב על כך ב"העיר": "סוף סוף נפטרנו מחיבוק הדוב של בני ציפר". הפולמוס סביב כתב העת הו! התרחש בעיקר כתגובה לגיליונות הראשונים. ככל שעבר זמן, האנטגוניזם להו! פחת והובטח מקומו כאחד מכתבי העת המרכזיים והמשפיעים בעולם הספרות הישראלי.

ב"הו!" מתפרסמות מסות בענייני שירה וספרות, כמו למשל מאמרו של דן מירון על ספרות בלשית. בגיליון הראשון התפרסם חידון לאה גולדברג, שהיא אחת המשוררות המשפיעות על עורכי העיתון וכותביו. בגיליון 3 של הו! יוחד חלק לחבורת אוליפו. בגיליון 7 הוקדש מדור מיוחד ליומנים אישיים, ומדור נוסף כלל פרסום ראשון לדיגומים של דוד אבידן לשירים מאת אלתרמן, שייקספיר (בתרגום אברהם שלונסקי) ורחל בלובשטיין, שנמצאו בארכיון המשורר, וכן "שאלון דוד אבידן".

בין משתתפי "הו!": סיון בסקין, אנה הרמן, מאיה ערד, משה סקאל, אורי הולנדר, רועי חן, אפרת מישורי, אמוץ גלעדי, רויאל נץ, אנה עדי, פיוטר פטיה פתאח, מרחב ישורון, ננו שבתאי, שלומי שבן, יהושע קנז, דן מירון, דן דאור, נסים קלדרון, רונית מטלון, יובל שמעוני, דרור בורשטיין, דרור משעני, יעקב ביטון, שמעון אדף, נורית גרץ, יוסף סדן, יוסי גמזו, מעין רוגל, שמעון בוזגלו, מתן חרמוני, רוברט וייטהיל-בשן, אילי אבידן אזר, חנן בוהדנה, אלמוג בהר, חמוטל בר יוסף, ענת ויסמן, יצהר ורדי, עודד כרמלי, רועי שניידר, עומר ולדמן, אבידב ליפסקר, שחר-מריו מרדכי, תמר מרין, לילך נתנאל, ז'יל רוזיֶה, יערה שחורי, רונה קינן, אלון חילו, אמיר בקר (הכותב שירה פלינדרומית) והמתרגמים רונן סוניס, רומן וטר ועמנואל גלמן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות על כתב העת והפולמוס סביב הו![עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך הו![עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רואי וולמן, מה ברנאר פיבו היה אומר על זה?, באתר nrg‏, 11 בפברואר 2005