הודאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הודאה היא תצהיר בו אדם מודה בביצוע פשע.

כיום במערכות המשפט השונות בעולם, וגם בישראל, קיימת מחלוקת ביחס לחשיבות הניתנת להודאה, ויש המבקרים אותה. עיקר הביקורת כנגדה מתייחס להרשעתם של חפים מפשע, הנגרמת כתוצאה מהסתמכות יתר על הודאות שווא, ועל כן יש המכנים אותה: "קיסרית הרשעות השווא" [1].

ההודאה במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החוק, כאשר נאשם מודה בעובדה כלשהי, יראו בה כמוכחת, מלבד מקרים חריגים ונדירים במיוחד שבהם בית המשפט מוצא שלא לקבל את ההודאה כראיה.[2]

הודאה של הנאשם ניתנת בשתי צורות עיקריות:

  • בכתב, במהלך חקירה משטרתית – ההודאה נרשמת על ידי החוקר, ונחתמת על ידי הנאשם.
  • בעל פה – כאשר נאשם נמצא בחברת מדובב משטרתי או מוקלט באמצעי חקירה מתוחכמים אחרים.

תוקפה של הודאה זו מעוגן בחוק, הקובע גם תנאים מסוימים לקבילותה: עדות של החוקר או המדובב שהיו נוכחים בעת מתן ההודאה ומאמתים את תוכנה, וכן אימות הנסיבות החוקיות למתן הודאה – שהייתה מרצון חופשי וללא כפיה.

הודאה באשמה, מוגשת על ידי התביעה כראיה מרכזית בחומר הראיות המצורף לכתב אישום. עוד לפני הצגתה בפני השופט, יכול להתקיים הליך ביניים הדן בקבילות ההודאה בלא קשר לתוכנה, זהו משפט זוטא, בו נטען כי ניתנה שלא מרצונו החופשי של הנאשם ובאמצעים פסולים כאמור בפקודת הראיות[3]. עם זאת, מעולם לא קרה שנאשם זכה במשפט זוטא ולפיכך מעולם לא זוכה נאשם לאחר שהוברר שהודאתו לא נמסרה מרצונו החופשי. עם זאת, קרו בישראל מקרים שבהם שוחררו אנשים שהודו ואף שחזרו את הפשע שביצעו לכאורה וזאת לאחר שנמצאו הנאשמים האמיתיים או לאחר שהתברר שלא אירע פשע כלל. כזה היה המקרה של פאבל סמירנוף שהודה ושחזר את רצח חברו ושריפת גופתו ורק לאחר זמן נמצא החבר חי, בריא ושלם וכזה היה גם המקרה של טארק נוג'ידאת שהודה ושחזר את רצח החייל אולג שייחט ורק לאחר מכן נמצאו האשמים האמיתיים. פסיקה יוצאת דופן אירע בבית המשפט המחוזי בתל אביב עת זוכה אלכסנדר וולקוב מרצח גרושתו וזאת לאחר שהשופטים מצאו חוסר התאמה בין השחזור שלו לבין מה שאירע בפועל. כתוצאה מהזיכוי ספגו שלושת השופטים בראשות אב בית הדין שלי טימן, ביקורת נוקבת הן מהתקשורת והן מחבריהם השופטים. ולו רק משום שהודאה נחשבת בישראל כמלכת הראיות ואין בילתה כאשר נלווה אליה דבר מה נוסף פעוט ככל שיהיה.

משקלה של הודאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק אינו קובע מה יהיה משקלה של הראיה בתוך מכלול הראיות במשפט. נטיית בתי המשפט בישראל, היא, לראות בהודאה ראיה כבדת משקל, במיוחד כאשר אין ראיות ישירות אחרות. ההנחה היא כי האינטרס המובהק של אדם הוא לפעול באופן שלא יזיק לו, וההודאה, בהיותה נוגדת אינטרס זה, מצביעה על האפשרות שהיא האמת העובדתית. ביטוי לכך נתן השופט חשין באומרו: "ברגיל, אין אדם משים עצמו רשע... אין אדם מודה כי עבר עבירה פלונית אלא אם עבר אותה עבירה. חוכמת-הלב לימדה אותנו, שאין אדם עושה עצמו רשע במקום שהוא צדיק. בייחוד אמורים הדברים בחמורות שבעבירות, באותן עבירות השולחות אדם לשנים ארוכות אל בית האסורים. אין זו הנחה משפטית. אין זו חזקה חלוטה, הנחה של שכל ישר היא, הנחה המייסדת עצמה על טבע האדם"[4].

ההודאה כשלעצמה אינה יכולה לשמש ראיה בלבדית להרשעה, ונדרש "דְבַר מה נוסף" לחיזוקה. בהיעדר אמירה מפורשת בחוק, נקבעו בפסיקה קווים מנחים לבחון את משקל ההודאה ביחס למכלול הראיות:

  • המשקל הפנימי – בו נבחנת ההודאה עצמה, אם יש בה סתירות, אם היא סדורה ועקבית, אם אין היא סותרת הודאות אחרות. בכך לסלק את החשש מפני מניעים נסתרים המביאים את הנאשם להודאה במעשה שלא עשה.
  • המשקל החיצוני – בו נבחנת ההודאה מול המציאות האובייקטיבית. בחינה זו מצריכה סיוע הקרוי "דבר מה נוסף" המביא סימני אמת חיצוניים להודאה, ואשר יכולים על פי השכל הישר להעיד על אמיתותה.

ככל שמשקלה הפנימי של ההודאה גדול יותר, כך יקטן הצורך למבחן החיצוני של ה"דבר מה הנוסף". אין קביעה מפורשת מהו בדיוק, ולמעשה נתון הדבר לשיקול דעתו של השופט. טווח שיקול הדעת נרחב למדי, ובאין הנחיות מפורשות זה יכול להיות גם ראיה נסיבתית. כך למשל, הימנעות הנאשם מלהעיד במשפט, יכולה לשמש בתנאים מסוימים דבר מה ראייתי נוסף.

בכך שונה ההודאה – מראיות אחרות. בהן נדרש על פי חוק תוספת ראייתית ממשית יותר, מסוג "חיזוק" או "סיוע". כך מקבלת היא את המעמד הבכיר על פניהן, והופכת למלכת הראיות.

ראוי לציין כי בשיטות משפט שונות בעולם המערבי נדרשת ראיה ישירה נוספת מלבד ההודאה.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת על מעמדה המיוחד של ההודאה באשמה, נשמעת בין כתלי בית המשפט, בשיח האקדמי ובשיח הציבורי. היא נשמעה בעיקר לאחר שפורסמו כמה מקרים של הודאות שווא, או הרשעות שבוטלו בהליכים משפטיים שונים מחמת הספק. ברובם הורשעו נאשמים בעקבות הודאתם. כמו למשל: פרשת עיזאת נאפסו, כנופיית מע"צ, פרשת עמוס ברנס, וההרשעה ברצח חנית קיקוס. במקרים אלה הנאשמים חזרו בהם מהודאתם המקורית באשמה, בטענה כי ההודאה נכפתה עליהם באמצעות לחץ ואיומים מצד חוקרי המשטרה.

המבקרים מעלים מספר בעיות:

  • אי אפשר להתייחס להודאה באשמה כאמת עובדתית בכל מקרה. היא יכולה לנבוע מסיבות שונות שהוכחו בעבר כגורמים להודאות שווא, כמו: מבנה נפשי מעורער של הנאשם, התרברבות, רצון לחפות על מישהו, לחץ חברתי, הבטחה של חוקרים לשחרר את הנאשם ממעצר אם יודה, ועוד. בהקשר זה גם נשמעת הטענה כי הסתמכות על ההודאה לבדה פוגעת באנשים המעורערים בנפשם, שכן הם עלולים להודות בפשעים שלא ביצעו, ודווקא הם זקוקים במיוחד להגנת בית המשפט.
  • הודאה באשמה היא בעייתית כשהיא אינה נתמכת בשום ראיה אובייקטיבית אחרת. ה"דבר מה הנוסף" יכול להיות גם בְּדל ראיה, או ראיה קלה כנוצה, וכאשר מדובר בחריצת גורלו של אדם אין די בכך.
  • מעמד כה בכיר להודאה, יקל על חוקרי המשטרה לקצר את החקירה, "לעגל פינות", ולהיצמד לקונספציה שגויה. זאת מתוך מחשבה שהתיק סגור וממילא כבר השיגו את שלהם.

בין הקולות הבולטים שהחלו בביקורת, הייתה ועדת גולדברג מ-1994, שעסקה בהודאות שווא, וכתבה בין מסקנותיה: "את התפישה כי הודיית נאשם בחקירתו הינה 'מלכת הראיות', יש לקבל עם קב חומטין, וההנחה כי אין אדם משים עצמו רשע, במשמעות כי אין אדם מפליל עצמו ללא עוול בכפו, איננה יכולה להתקבל כהנחה משפטית... הודאה בחקירה כמוה ככל ראיה אחרת הן לעניין בדיקת קבילותה והן לעניין קביעת משקלה"[5].

גם קולה של השופטת בדימוס דליה דורנר, נשמע הן בפסקי דין [6] והן במאמר שפירסמה [7] ובו היא קוראת להתייחס מלכתחילה אל ההודאה בחשדנות. על פי השקפתה של דורנר אין לדבוק עוד בתפיסה כי בדרך כלל הודאת נאשם משקפת את האמת. ההודאה היא חשודה ויש לבדוק את הנסיבות שלה: מי הנאשם, מה הרקע שלו, למה הוא הודה.

הפרופ' קנת מן מצביע על בעייתיות במקרה של הודאה בחקירה ללא עורך דין. החקירה, היא עניין מלחיץ המונע מהנחקר למסור גרסה מדויקת תוך הפעלת שיקול דעת. כסנגור, הוא נתקל במקרים סבוכים מבחינה עובדתית, בהם הודאה כתובה על פני עמוד וחצי בלבד, ואינה משקפת את האמת של הנאשם. "קשה להמעיט בחשיבותן של המלים הנכתבות בשם הנחקר, מוגשות אחר כך לבית המשפט וכל סטייה מהן בעדות עלולה להיחשב גילוי של חוסר יושר או רצון לעוות את האמת... כשהנאשם מגיע לבית המשפט ומנסה להסביר את הדברים הוא נתפש לעתים כדובר שקר ואמירתו הראשונה והלא מדויקת הופכת להודאה מחייבת, על אף שמדובר בהודאת שווא".‏[8]

הארגון חזקת חפות שם לו למטרה למנוע את הרשעתו של אדם על-סמך הודאתו האישית. זהו חלק מפרויקט עולמי המכונה "פרויקט החפות" הפועל במדינות שונות לגילוי הרשעות שווא. פרויקט זה הצליח לגרום לשחרורם של נאשמים שהורשעו, לאחר שביצע בדיקות DNA לאותם מורשעים. על פי פרסומים בארצות הברית, 22 אחוז מהם הודו באשמת שווא. עם זאת, לא הצליח הארגון לבטל את ההודאה כראיה מרכזית באף מדינה בעולם.

רבים מהמבקרים מציינים את האסוציאציה הנקשרת בין הרשעה על סמך הודאה בימינו, לבין שיטות המשפט הקדומות או האינקויזיציה שלא הכירו בעדויות נסיבתיות, והודאה הייתה במקרים רבים הראיה הקבילה היחידה לאשמתו של אדם.

כנגד הביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנגד הביקורת הנוקבת, נטען כי במקרים רבים אין בנמצא ראיה הנדרשת לסיוע. גישה זו נשמעת גם בפרקליטות המדינה המביעה את החשש כי הפחתת משקל הראיה יכביד על עבודת המשטרה ויגרום לעבריינים רבים להסתובב חופשיים.

הד"ר מאיר גלבוע (אשר שימש כחוקר משטרה), טוען כי מספר המקרים של הרשעות מוטעות עקב הודאות שווא הוא אפסי לעומת גורמים נוספים להרשעות מוטעות. כמו: זיהוי מוטעה, עדויות שקר של עדים, התנהגות פסולה של עובדי מערכת אכיפת החוק, דעות קדומות ואפליה גזעית וכיוצא בזה. לדבריו, מחקרים מוכיחים כי שיעור ההודאות בחקירות הוא כ-40 אחוז, ודפוס התנהגות החוזר בשכיחות גבוהה כל כך אינו יכול להיות חשוד, אלא חלק מרפרטואר ההתנהגויות הנורמלי של האדם. עוד הוא אומר כי הפרדוקס לכאורה הנראה בהודאה הנמסרת בניגוד לאינטרס של הנחקר ומוכיחה כאילו הושגה באמצעים פסולים, נכונה רק בנקודת מבט רציונלית. אלא שהאדם אינו דווקא יצור הפועל על פי הנחות רציונליות בלבד, ודווקא בתשאול וחקירה - הרגשות משפיעות על התנהגותו יותר מאשר ההגיון. [9]

כבודה של ההודאה במקומה מונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיון על מעמדה של ההודאה עוד לא תם, למרות הכרסום במעמדה עדיין בתי המשפט נוהגים לראות בה ראיה חשובה ביותר. כדברי השופטת דורית ביניש ב-2006 בבית המשפט העליון: "על אף שהועם זוהרה של ההודאה כ'מלכת הראיות', והופנה זרקור לחשש מאפשרות הרשעת אדם חף מפשע, עדיין, יש לה להודאה מקום של כבוד בסולם הראיות הקיימות במשפט פלילי, והיא בבחינת כלי ראייתי חשוב ומקובל באותם מקרים בהם שוכנע ביהמ"ש כי מדובר בהודאת אמת. יש לשלול את הגישה לפיה, כנקודת המוצא, בכל הודאה קיים במובנה 'פגם מולד' בדבר היותה של ההודיה הודית שווא וראיה חשודה על פניה, כאשר מלכתחילה טבוע בה חותם של אי רציונליות." [10]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בועז סנג'רו, ההודאה כבסיס להרשעה -האומנם "מלכת הראיות" או שמא קיסרית הרשעות השווא, עלי משפט ד, 245
  2. ^ סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982,
  3. ^ (פקודת הראיות סעיף 12 א')
  4. ^ דנ"פ אל עביד
  5. ^ מתוך פסקה 1 לעמדת הרוב בוועדה
  6. ^ דנ"פ 4342/97, 4530 אל עביד הנ"ל, בעמ' 839-836 מפי השופטת דורנר
  7. ^ המאמר: דליה דורנר, "מלכת הראיות נ' טארק נוג'ידאת - על הסכנה שבהודאות-שווא וכיצד להתמודד עימה" הפרקליט מט(1), 7 (2006). גרסה קודמת של המאמר פורסמה בירחון למשפט פלילי "הסניגור" 95 (פברואר 2005) בהוצאת הסניגוריה הציבורית וסקירה משפטית.
  8. ^ סיגל נעים, המודים, באתר הארץ, 30 במאי 2003
  9. ^ תשאול קטינים במסגרת חקירה פלילית מאת ד"ר מאיר גלבוע
  10. ^ עפ 6679/04 אלכסנדר סטקלר נ' מדינת ישראל (עליון; מ' חשין, ד' ביניש, ע' ארבל; 11.5.06)