הוואסופאי

הוואסופאי

דיאנה סו אוקוואלה בתלבושת טקסית
אוכלוסייה
כ-650 (2010)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
:
שפות
שפת ההוואסופאי ואנגלית
דת
ילידית, נצרות
קבוצות אתניות קשורות
יאוואפאי, ואלאפאי

סלסלה תוצרת הוואסופאי שנוצרה סביב 1907

הוואסופאי (באנגלית: Havasupai people, בשפת ההוואסופאי Havsuw’ Baaja) הם קבוצה אתנית קטנה של אינדיאנים בארצות הברית, שבט המוכר על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית (federally recognized tribe). בני השבט מתגוררים בעיקר בכפר סופאי השוכן בשמורת הוואסופאי, שמורת אינדיאנים המשתרעת על שטח של כ-750 קילומטרים רבועים באזור הגרנד קניון בצפון מערב מדינת אריזונה שבדרום מערב ארצות הברית. בני השבט חיים באזור הגרנד קניון מזה למעלה מ-800 שנים. הוואסו (Havasu) בשפתם הוא "מים כחולים-ירוקים" ו"פאי" (pai) פירושו אנשים, כלומר "אנשי המים הכחולים-ירוקים". השם מתייחס לצבע מי הנהר הזורם בערוץ הוואסו (Havasu Creek) שבו מתגוררים בני שבט זה.

אף שבני השבט מתגוררים בעיקר ביישוב סופאי השוכן בערוץ הוואסו, המוכר גם בשם קניון קטרקט (Cataract Canyon), תבעו בני שבט חזקה על שטח בגודל מדינת דלאוור. עם זאת, ב-1882 אילץ הממשל הפדרלי של ארצות הברית את בני השבט לוותר על דרישותיהם ולהסתפק בשטח של 2.1 קילומטרים רבועים. האירועים סביב הבהלה לכסף (silver rush) והקמת מסילת הברזל של סנטה פה (Santa Fe Railroad) פגעו בבני השבט. מעבר לכך, פתיחת הפארק הלאומי גרנד קניון ב-1919 דחפה את ההוואסופאי אל סף הכיליון משום ששירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית השתמש באופן קבוע באדמתם. במהלך המאה ה-20 השתמש השבט במערכת המשפט האמריקאית למאבק על החזרת הקרקעות לרשותם. ב-1975 הצליח השבט לקבלת בחזרה לחזקתו קרוב ל-750 קילומטרים רבועים של שטחי המורשת שלהם כאשר עבר חוק הרחבת הפארק הלאומי גרנד קניון.

על מנת לשרוד החלו בני השבט לעסוק בתיירות, כשהם מושכים עשרות אלפי מבקרים מדי שנה אל הקניון שבו הם מתגוררים ומפלי המים שבו.

היסטוריה

הקשר לשבט הוואלאפאי

מבחינה אתנית, ההוואסופאי והוואלאפאי הם בני אותו עם, אם כי כיום הם מוגדרים כקבוצות נבדלות פוליטית כתוצאה ממדיניות ממשלת ארצות הברית. במקור נחלק שבט הוואלאפאי (Pa'a או Pai) לשלושה תת-שבטים: "אנשי הרמה" (Plateau People), "אנשי ההר התיכון" (Middle Mountain People) ו"לוחם יאוואפאי" (Yavapai Fighter). תת-השבטים נחלקו לשבע קבוצות, שהתפצלו לשלוש עשרה קבוצות מקומיות. הקבוצות המקומיות היו מורכבות מקבוצות של משפחות מורחבות שחיו בכפרים קטנים. ההוואסופאי הם בסך הכול אחת מהקבוצות המקומיות הללו המכונה "הוואסואוה פא'אה" (Havasooa Pa'a), חלק מקבוצת "נייאב-קאפאי" (Nyav-kapai - "האנשים מהמזרח") של תת-השבט "אנשי הרמה".

עד 1882

צעירה בת שבט ההוואסופאי, סביב 1900

השבט הסתמך מסורתית כמעט אך ורק על חקלאות, ציד וליקוט כאמצעי המחייה. אף שבניו חיו בעיקר מעל הגרנד קניון ובתוכו, שרובו שטח צחיח, הייתה השמורה של בני השבט נווה מדבר של צמחייה עשירה ומים זכים. שמם "אנשי המים הכחולים-ירוקים" משקף זאת.

ההשערה המקובלת היא שבני ההוואסופאי חיו בתוך הגרנד קניון ובסביבתו במשך למעלה משמונה מאות שנים. מעט מאוד ידוע על השבט לפני המפגש המתועד הראשון עם אירופאים. האירופאי הראשון שתיעד מפגש כזה היה הכומר הספרדי הפרנציסקני פרנסיסקו גארסס (Francisco Hermenegildo Tomás Garcés‏; 1781-1738) גארסס דיווח שראה קרוב ל-320 בני הוואסופאי, מספר שילך ויתדלדל משמעותית במהלך המאות הבאות עקב ההתפשטות מערבה של האירופאים ואסונות טבע, לפני שיגדל מחדש לבערך 650 נפשות בתקופה הנוכחית.

ההתרחבות מערבה של ארצות הברית במחצית הראשונה של המאה ה-19 השפיעה על בני ההוואסופאי פחות מאשר על אוכלוסיות ילידים אחרות במערב, למעט השימוש בסוסים שהובאו על ידי הספרדים. חיי היום-יום לא השתנו אפילו כשהמגע עם המתיישבים האירופאים הלך והתחזק בהדרגה עד שנתגלה כסף בקניון קטרקט בשנות ה-70 של המאה ה-19. בואם של מחפשי כסף לאזור היה בלתי רצוי. ההוואסופאי ביקשו הגנה בפני פלישת המתיישבים לתחומם, אך בקשותיהם לא נענו. צו נשיאותי של נשיא ארצות הברית רתרפורד הייז ב-1880 הורה להקים שמורה קטנה בחסות הממשל הפדרלי עבור השבט, אבל שטח השמורה לא כלל את אזורי הכרייה שלאורך הקניון.

לאורך כל תקופה זו נעו היחסים בין ההוואסופאי לבין שבטי אינדיאנים אחרים בין יחסי מסחר חמים לעוינות. יחסי החברות והקשרים עם שבט ההופי, שהשמורה שלהם הייתה קרובה יחסית, היו חזקים, שכן היה סחר ער בין שני השבטים. ההופי הכירו להוואסופאי מוצרים חקלאיים חדשים כמו דלעת וחמנייה שהפכו בסופו של דבר למוצרי יסוד בתזונה של ההוואסופאי. לעומת זאת, היו היחסים עם שבטי היוואפאי והפאיוט הדרומיים עוינים. בני שבטים אלו נהגו לגנוב ולהשמיד יבולים של ההוואסופאי.

1920-1882

שתי נשים מבנות ההוואסופאי לפני מבנה מגורים, קניון הוואסו, סביב 1899

שתי נשים מבנות השבט עם "קאתק" (סל קלוע גדול בצורת חרוט) על גבן, בערך 1900

מפלי מוני

ב-1882 חתם הנשיא צ'סטר ארתור על צו נשיאותי לפיו כל הקרקע שעל הרמה מעל לקניון, ששימשה את בני השבט כאתר המגורים המסורתי בחורף, תהפוך לרכוש של ארצות הברית. צו זה הגביל את בני השבט לחלקת אדמה בת שני קילומטרים רבועים בקניון קטרקט, וגזל באחת את כל אדמתם לשימוש הציבור האמריקני. דיווחים מאותה תקופה מעידים שבני ההוואסופאי לא היו מודעים לצו זה במשך כמה שנים. אובדן של כמעט כל אדמתם היה רק אחד מהבעיות שההוואסופאי התמודדו איתן. הגידול במספר המתיישבים בסביבה צמצם מאוד את מספר בעלי החיים שניצודו לשם השלמת התזונה, וסחיפת קרקע (תוצאה של טכניקות השקיה גרועות) גרמה לסדרה של מצבים של מחסור במזון. יתר על כן, המגע עם המתיישבים גרם לגל של התפרצויות של מחלות קטלניות: אבעבועות שחורות, שפעת וחצבת. ב-1906 נותרו בשבט 166 אנשים, חצי מכמות התושבים שפגש הכומר גארסס במפגש המתועד הראשון של בני השבט עם אירופאים ב-1776.

בשלהי המאה ה-19 התרחבה מאוד רשת הרכבות בארצות הברית. ב-1897 הוחלט להניח קו מיוחד של מסילת ברזל של רשת סנטה פה ישירות לגרנד קניון. הקו נפתח ב-1901. במהלך ביקורו בגרנד קניון ב-1903 פגש הנשיא תאודור רוזוולט שני ילידים משבט הוואסופאי שמשפחותיהם התגוררו באזור המכונה "גן אינדיאני" (Indian Garden) (ערוץ נחל מתחת לגדה הדרומית של הגרנד קניון). רוזוולט סיפר להם על הפארק שעומד להיות מוקם, ושהם יאולצו לעזוב את האזור. ב-1908 הוכרז הגרנד קניון מונומנט לאומי, וב-1919 הוא קיבל מעמד של פארק לאומי. עם זאת המשפחה האחרונה של בני הוואסופאי עזבה את הגן האינדיאני רק ב-1928 לאחר ששירות הפארקים הלאומיים אילץ אותם לצאת.

בתקופה זו נעשו כמה ניסיונות כרייה בשטח הקניון. מנהרות הן מראה נפוץ באזור אתר המחנאות שהעמוקה שבהם סביב 90 מטרים. המכרה הגדול ביותר הוא בקניון קרבונט (Carbonate Canyon), בסמוך למפלי הוואסו, שם ניתן עדיין לראות שרידים ממסילות היורדות משלושה גבהים. באזור זה פעלה עד מלחמת העולם השנייה חברת העופרת והאבץ של הוואסו (Havasu Lead and Zinc Company) לכריית עופרת. אתר המחנאות הנוכחי שוכן במחנה הכרייה של חברה זו (hard rock mining camp). מתחת למפלי מוני (Mooney Falls) מטפס "סולם הצינורות" הידוע אל מרבצי הוונדיום.

1975-1921

בעיות בריאותיות באוכלוסיית ההוואסופאי צמצמו אותה למצב שבו דור שלם כמעט ונמחה בשל תמותת תינוקות וילדים. בני השבט סבלו ממורל נמוך, ועקב כך התפשטו בקרבם תופעות של הימורים, אלכוהוליזם ואלימות. ככל שהתקדמו השנים הבינו בני השבט יותר ויותר שאינם יכולים יותר לשרוד במצבם בחברה האמריקאית מבלי לאמץ לפחות חלק מהיבטיה. אפשרויות העבודה שעמדו בפני חברי השבט היו אילוף סוסים, עבודה בחוות ועבודה בשירות הפארקים הלאומיים. ההוואסופאי נאבקו על מנת לשמר את מנהגיהם ומסורותיהם, אבל הממשל הפדרלי ושירות הפארקים הלאומיים התייחסו בזלזול כלפיהם והאיצו את קצב הפעילות כדוגמת הריסת המבנים המסורתיים והקמת בקתות במקומם.

בתקופה זו המשיך השבט להיאבק בממשל במטרה להשיב את אדמותיו. ב-1968 זכה השבט בתביעתו נגד ממשלת ארצות הברית. בית המשפט קבע שחלקים מאדמתם של ההוואסופאי נגזלו מהם שלא כחוק ב-1882 וכי השבט זכאי לפיצוי בגין אדמתו במחירי השוק. מחיר השוק בתקופה זו היה 55 סנטים לאקר, ובסך הכול קצת מעל למיליון דולרים. אף שהמשפט היווה נקודת ציון עבור ההוואסופאי במובן זה שהוכח בבית משפט שהממשל הפדרלי גזל שלא חוק את אדמתם, היא טרם הושבה לשבט.

עם זאת, המומנטום שלו זכו ההוואסופאי במשפט זה נוצל בשנות ה-70 של המאה ה-20 והם המשיכו להיאבק להשבת אדמותיהם. ב-1974, לאחר שזכו לתמיכת ממשל הנשיא ריצ'רד ניקסון, כמו גם לתמיכת עיתונים רבי השפעה דוגמת לוס אנג'לס טיימס, Wall Street Journal וסן פרנסיסקו כרוניקל, הפעיל השבט לחצים להעברת חוק S. 1296 בקונגרס, שנועד להשיב להם את אדמותיהם. חודשים של דיונים וניסיונות של חברי קונגרס אחדים לעכב את ההחלטה כמעט שגרמו לביטולה, אבל ימים ספורים לפני שהקונגרס יצא לפגרת הסתיו עבר החוק לבסוף בשני בתי הקונגרס והונח על שולחן הנשיא. בדומה למה שאירע בקונגרס, שכב החוק על שולחן הנשיא ג'רלד פורד כמעט עד הרגע האחרון שבו אפשר היה בטרם נחתם והפך לחוק ב-4 בינואר 1975. החוק העניק להוואסופאי נאמנות על שטח של 750 קילומטרים רבועים. 386 קילומטרים רבועים נוספים הוגדרו כ"אדמות לשימוש הוואסופאי" (Havasupai Use Lands), שמשמעותם המעשית שאדמות אלו נמצאות בפיקוח של שירות הפארקים הלאומיים, אבל זמינות לשימוש מסורתי של הוואסופאי.

1976- הווה

בעקבות השבת חלק גדול מאדמתו, החל שבט הוואסופאי לשגשג מחדש. אף שרבים ממנהגי היום-יום שהיו קיימים בשבט לפני 1882 כבר לא מקובלים כיום, המשיכו הוואסופאי לכבד ולשמר את מסורת אבותיהם. נכון ל-2014 כולל השבט 650 חברים, וכ-200 נוספים טוענים להיותם מצאצאי השבט.

השבט מנצל את יפי האדמות שבבעלותו בכך שהפכו אותן ליעד תיירותי למבקרים בגרנד קניון. חברי השבט עובדים כמובילי פרדות או כעובדים עבור חברות תיירות, באכסניה, במשרד התיירות, בבית הקפה וכו'.

אמצעי קיום מסורתיים

חקלאות

מפלי הוואסו

בהיסטוריה הייתה חקלאות האמצעי החיוני לקדמה והישרדות עבור ההוואסופאי. בחורף נהגו בני השבט לחנות על הרמה מעל הקניון, ובקיץ חזרו לקרקעית הקניון על מנת לגדל יבולים בהשקיה. יכולתם של בני הוואסופאי לקיים חקלאות ולשגשג באזור צחיח למחצה כמו הגרנד קניון היא במידה רבה אנומליה. בשל מחסור בקרקע עשירה מספיק בחומרי מזון, משערים כי בני השבט עיבדו לא יותר מ-810 דונם על קרקעית הקניון. אף שהשטח המעובד היה קטן, טכנולוגיית ההשקיה של השבט הייתה מתקדמת הרבה יותר ממה שהיה מקובל בדרום מערב ארצות הברית של ימינו, דבר שאפשר להם חקלאות אינטנסיבית. עם זאת, מיקומם של השדות בתחתית הקניון חשף אותם לסכנת הצפה במקרה של גשמים עזים שגרמו למים בקניון לעלות מעבר לגדות הערוץ, כמו שאירע למשל ב-1911 כאשר כמעט כל היבול הושמד. על מנת להתמודד עם הנושא עזרה הממשלה הפדרלית לשבט בבניית מערכת השקיה חדשה שהייתה יעילה יותר בעצירת סחיפת הקרקע משיטפונות.

היבולים העיקריים של ההוואסופאי היו תירס, שעועית, דלועיים ממינים שונים (squash ו-gourd), חמנייה ומעט כותנה. תירס, היבול העיקרי של השבט, נאסף בדרך כלל בשלהי הקיץ. בזמן שהתירס גדל, שמרה טכנולוגיה מיוחדת (cepukaka) על התירס לאחר שגדל לגובה מפני רוחות חזקות שהיו עלולות להפיל את הצמח. כאשר התירס הגיע לגובה מסוים היה החקלאי מתחח את האדמה סביב הצמח ואז עורם אותה סביב בסיס הגבעול. בנוסף ליבולים המסורתיים נחשפו בני ההוואסופאי למלונים, אבטיחים ועצי פרי עם הגעת הספרדים לאזור. החל משנות ה-40 של המאה ה-20 הפכו אלו למוצרי יסוד בתזונה של ההוואסופאי.

ציד

קשתות וחצים היו בעלי חשיבות עליונה לציידים מבני ההוואסופאי. תהליך שלם היה סביב גילופם מעץ שלא זוהה, עיצובם, כיפופם ועיצובם. עם ההתפשטות של האירופאים מערבה, רכשו בני ההוואסופאי רובים שהפכו לכלי הציד העיקרי עבור הגברים. המילה "חץ" בשפתם החלה גם להתייחס לכדורי רובה.

חיות הציד העיקריות היו כבשים ואיילים, אם כי ההוואסופאי צדו גם חיות קטנות יותר דוגמת ארנבים וסנאים. ההוואסופאי נהגו לצוד בקבוצות גדולות, וחלוקת בשר הציד בין הציידים הייתה בדרך כלל שוויונית. עם זאת, בשל ציד יתר והפיתוח הסביבתי החלו חיות הציד הגדולות דוגמת הכבשים להיות נדירות יותר ויותר. עקב כך נאלצו ההוואסופאי לשנות את שיטות הציד על מנת להתאים למצב החדש, והמחסור הוביל לכך שבני השבט חדלו להתחלק בבשר הציד עם בני שבט אחרים.

ליקוט

ליקוט צמחי בר וזרעים נעשה בדרך כלל על ידי נשות השבט. הן השתמשו בשתי שיטות: נענוע הצמח ואיסוף הזרעים הנופלים או שהתפרחת הייתה נאספת לפני שהזרעים היו בשלים לגמרי. הנשים העדיפו לאסוף מזון קל משקל שקל יותר היה לשאת אותו בעלייה לרמה לקראת החורף. בנוסף, הן העדיפו מזונות יבשים שניתן היה לאחסן במשך זמן רב לפני שיתקלקלו. אגוזים, צמחים מהסוג Iberis, ומיני הקקטוס המכונים באנגלית barrel cacti (מילולית קקטוסי חבית, בשל צורתם) היו רק חלק ממיני הצמחים והזרעים הרבים שנאספו על ידי הנשים במהלך חודשי האביב והקיץ.

תרבות מודרנית

ממשל

מועצת שבט בת שבעה חברים, המטפלת במרבית נושאי המדיניות, נבחרת אחת לשנתיים. בראשה עומד יושב ראש הנבחר מבין חברי המועצה. הלשכה לענייני אינדיאנים של ממשלת ארצות הברית היא הישות האחראית לאכיפת החוק והגנה על השבט, ועל הטיפול הרפואי ושירותי חירום רפואיים אחראית מרפאה השייכת לשירות הבריאות לאינדיאנים (Indian Health Service), חלק ממחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית.

שפה

שפת ההוואסופאי היא ניב של שפת יומאן של אנשי הרמה שאותו דוברים כ-650 אנשים בשמורת הוואסופאי בגרנד קניון וסביבו. זו היא השפה של ילידי אמריקה היחידה אותה דוברים 100% מהאוכלוסייה של הקבוצה האתנית שבה התפתחה השפה. הניב של הוואסופאי זהה כמעט לחלוטין לניב של שפת הוואלאפאי, אף ששתי הקבוצות האתניות נבדלות פוליטית וחברתית, ואף נכתבות באופן שונה. דוברי שפת ההוואסופאי ודוברי שפת הוואלאפאי מתייחסים אל השפות כשתי שפות נפרדות. שפת ההוואסופאי דומה לשפת יאוופאי, אם כי ההבדל גדול יותר מאשר מול שפת הוואלאפאי. השפה נחקרה ויצאו לאור כללים דקדוקיים ואוצר המילים של שפת ההוואסופאי, כמו גם טקסטים המתעדים את השפה.

סופאי

"השומרים" הצופים על סופאי

שביל הוואסופאי

סופאי הוא היישוב בו מתגוררים בני הוואסופאי השוכן ב-36°14′09″N 112°41′21″W בתחתית הגרנד קניון. היישוב הוא המרכז המנהלי של "השמורה האינדיאנית של ההוואסופאי" במחוז קוקונינו באריזונה. ביישוב מתגוררים כ-650 מבני השבט והוא אחד היישובים המרוחקים ביותר ב-48 המדינות הרצופות של ארצות הברית. ניתן להגיע אליו באמצעות כביש 66 הישן ואז נסיעה של 96 קילומטרים לאורך כביש מספר 18 שסללה הלשכה לענייני אינדיאנים עד תחילת המסלול היורד לעיירה. לעיירה אפשר להגיע בהליכה בשביל לאורך 13 קילומטרים. אלטרנטיבה להליכה היא רכיבה על סוסים או טיסה במסוק. בעיירה עצמה יש מעל למאה בתי מגורים, בית קפה, חנות כלבו, משרד תיירות, אכסניה, משרד דואר, בית ספר, קפלה של הכנסייה המורמונית וכנסייה נוצרית קטנה.

תיירות

תיירות היא מקור ההכנסה העיקרי של שבט הוואסופאי. מדי שנה מגיעים ליישוב מעל ל-20,000 מבקרים. השבט גובה תשלום בגין כניסה לאדמתו, והמבקרים חייבים להירשם לחדר באכסניה או למקום באתר המחנאות.

שביל הוואסופאי

שביל הוואסופאי הוא הדרך היחידה להגיע לסופאי. תחילת השביל בגבעת הוואלאפאי (Hualapai Hilltop) השוכנת בקצה כביש מספר 18 שסללה הלשכה לענייני אינדיאנים, שם יש מגרש חנייה גדול, מנחת למסוקים ושירותים ניידים. את השביל אפשר לעבור ברגל או על גבי סוסים. לחלופין ניתן לטוס במסוק היוצא מדי פעם לסופאי. עבור המשא בלבד אפשר לשכור פרדות. אורך השביל לסופאי הוא כ-13 קילומטרים תוך ירידה של כ-600 מטרים. אתר המחנאות נמצא במרחק של כ-3 קילומטרים נוספים וירידה נוספת של 110 מטרים לאורך ערוץ הוואסו (קניון קטרקט).

לקריאה נוספת

• “Depositions of Big Jim, Billy Burro, Supai Mary and Allen Akaba,” Records of the Indian Claims Commission, Havasupai Tribe, Docket 91, August 4, 1950, RG 279, National Archives.
• Kendall, Martha B. 1983. "Yuman languages". In Southwest, edited by Alfonso Ortiz, pp. 4–12. Handbook of North American Indians, William C. Sturtevant, general editor, Vol. 10. Smithsonian Institution, Washington, D.C.
• Mithun, Marianne. 1999. The Languages of Native North America. Cambridge University Press.
• Braatz, Timothy. “The Question of Regional Bands and Subtribes among the Pre-Conquest Pai (Hualapai and Havasupai) Indians of Northwestern Arizona.” American Indian Quarterly 22(1) (1998): 19–30.
• Dobyns, Henry F., and Robert C. Euler. 1999. “Bands of gardeners: Pai sociopolitical structure (discussion).” American Indian Quarterly 23 (3): 159–74.
• Hanna, Mark. Man of the Canyon: An Old Indian Remembers His Life. Edited by Richard G. Emerick. Orno, Maine: Northern Lights, 1992.
• Hirst, Stephen. Havsuw ‘Baaja: People of the Blue Green Water. Tempe, Arizona: Walsh and Associates, 1985.
• The Havasupai Tribe of the Havasupai Reservation, Arizona, The Navajo Tribe of Indians v. the United States of America 20 Ind. Cl. Comm. 210 (1968). Havasupai Indians, edited by David Agee Horr, 343–356. New York: Garland Publishing Inc., 1974.
• Whiting, A.F. Havasupai Habitat. Tucson, Arizona: University of Arizona Press, 1985.
• "I Am the Grand Canyon: The Story of the Havasupai People" Hirst, Stephen, Grand Canyon Association; 3 edition (February 28, 2007)
• "A dictionary of the Havasupai language". Hinton, Leanne. Supai, Arizona 1984.
• "Gwe gnaavja". Havasu Baaja / Havasupai Tribe, Bilingual Education Program. Supai, Arizona 1985.
• "Havsuw gwaawj tñudg siitja". Havasupai Bilingual Education Program. Supai, Arizona 1970s(?).
• "Baahj muhm hatm hwag gyu". Hinton, Leanne et al., prepared by the Havasupai Bilingual Education Program. Supai, Arizona 1978.
• "Tim: Tñuda Hobaja". Hinton, Leanne et al., prepared by the Havasupai Bilingual Education Program (authors credited as "Viya Tñudv Leanne Hinton-j, Rena Crook-m, Edith Putesoy-m hmug-g yoovjgwi. Clark Jack-j"). Supai, Arizona 1978–1984.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הוואסופאי בוויקישיתוף

• Official Havasupai Tribe of the Havasupai Reservation website
• ASU Grand Canyon website
• Havasu Canyon, Arizona