הווילגיזציה באתיופיה
במהלך ההיסטוריה האתיופית היו תוכניות של התיישבות מחדש תמיד נחוצות, בשל הבצורות הפוקדות את המדינה לעיתים תכופות. חלוץ הרעיון היה הקיסר היילה סלאסי, אשר יזם תוכנית זו לראשונה באתיופיה בשנת 1958 במחוז סידאמו. וילגיזציה היא העברה כפויה של תושבים לכפרים ייעודיים, על ידי ממשלה או על ידי כוח צבאי.
תוכניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחת החונטה הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך השנים 1972–1973 תקף את אתיופיה רעב בגלל הבצורת המתמשכת בצפון המדינה, בעיקר בוואלו ותיגראי. רעב זה גרם לכ-200,000 קורבנות, והיה בין האסונות הגדולים בהיסטוריה המודרנית של אתיופיה, ואחד המאורעות שגרמו לנפילת הקיסר היילה סלאסי ולעליית החונטה לשלטון.
מייד לאחר המהפכה האתיופית הכריזה החונטה הצבאית האתיופית על תוכנית להתיישבות מחדש, ובין השנים 1976–1977 החלה התיישבות מחדש של כ-40,000 בתי אב. תוכנית זו המשיכה בקצב משביע רצון וב-1982 הוקמו 112 יישובים חדשים ומתוכננים שהכילו יותר מ-120,000 תושבים. יישובים אלו הוקמו בעיקר במערב ובדרום מערב אתיופיה. בתחילת 1984 הכריזה ממשלת אתיופיה על תוכנית גרנדיוזית להעברת יותר מ-1.5 מיליון אזרחים מצפון אתיופיה לדרומה. לתוכנית זו התנגדו תושבים רבים שגרו בצפון והתנגדו לעבור לדרום בגלל התרבות השונה שם. ב-1986 נמשכה התוכנית ובעקבותיה התיישבו מחדש כ-600,000 אזרחים. במחוז וואלגה התיישבו מחדש כ-200,000, במחוז ילובור כ-150,000 וקצת יותר מ-120,000 באזור העיר פאווה. תוכנית היישוב הגדולה ביותר תוכננה עבור גוג'אם ומומנה על ידי ממשלת איטליה, בנוסף לכך 78,000 אזרחים יושבו גם במחוזות באגמדיר, שאווה ומחוז קאפה[1]. למרות הצלחת התוכנית, הממשלה האתיופית הפסיקה את התוכנית באמצע 1986 בגלל הלחץ הבין-לאומי, המצב ביישובים החדשים לא היה טוב והאוכלוסייה הגיעה לשם בכוח צבאי ולא מרצונה. ההיסטוריון ריצ'רד פנקהרסט משווה את מרכזי ההתיישבות למחנות הריכוז של היטלר[2].
הרפובליקה העממית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחודש ספטמבר 1987 הוכרזה הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה ולאחר חודשיים שוב חודשה התוכנית ויעדיה החדשים היו ליישב כ-7 מיליון תושבים מחדש. למרות הצהרות אלו ויעדים אלו, ב-1994 העריכה הממשלה הדמוקרטית של האיחדג שרק כ-1.5 מיליון תושבים יושבו מחדש. הכישלון בהשגת יעדי התוכנית היה בגלל תנועות ההתנגדות השונות שפעלו באתיופיה, בייחוד הוויאנה, יחאפה והשעביה. במהלך החודשים הבאים הרעיון הפך ללא-מעשי בגלל ההחרפה במלחמת האזרחים ובגלל בריחת מתיישבים מהיישובים החדשים שהוקמו. בתחילת שנת 1991 התוכנית ננטשה לחלוטין והממשל הכריז על כלכלת שוק חופשית והפסקת מרכוז האזרחים.
ההשפעה על היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהודי ביתא ישראל היו נטולי אדמות מאז גזירת הפלאשים, אך כאשר החונטה עלתה לשלטון היא הכריזה על שוויון בין כל הדתות באתיופיה. למרות זאת הדת היהודית הקשורה גם בלאום היוותה קושי עצום ביחס של החונטה ליהודים בייחוד לאחר שזאת הדגישה את הפרדת הדת מהמדינה. היהודים לא נרדפו בשל דתם אלא בשל הלאומיות הציונית שתפסה מקום רחב אצל ביתא ישראל, ובממשל נתפסה כאנטי-מהפכנית. המהלך הראשון שהיטיב עם היהודים ושלא נעשה על ידי שליטי אתיופיה מאז המאה ה-15 הוא לבטל את גזירת איסור קניית האדמות בידי יהודים[3][4]. הדבר אשר לא היטיב עם יהודי אתיופיה הוא ההתיישבות שלהם בכפרים נוצריים שגרמה להתבוללות ולנישואי תערובת. עם זאת, רבים מהם נשארו בכפרי הולדתם, הצטרפו לאגודות ולמחתרות המקומיות וחלק גם צעדו לסודאן כדי לעלות לישראל, מצב שהחונטה ניצלה במה שנקרא "יהודים תמורת נשק".
המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]
רעיון ההתיישבות מחדש והקמת יישובים מתוכננים לא ננטש תחת שלטון האיחדג אך השוני הוא שהממשל הפדרלי הקים יישובים ועודד תושבים לעבור אליהם בייחוד מסומלי ועפר אך לא בכוח כפי שקרה בתקופת הדרג.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Thomas P. Ofcansky and LaVerle Berry, A Country Study: Ethiopia, page 183.
- ^ Richard Pankhurst, Politics and the Ethiopian Famine, 1984-1975.
- ^ הגזירה שנתנה את הכינוי פלאשים ליהודי אתיופיה.
- ^ יוסי וגליה פרידמן, השינויים בקרב יהודי אתיופיה 1974 - 1983, עמוד 132.
